רבקה ערנטרוי

הבלתי גבולי שבגבולי (עפ"י לקוטי הצמח צדק ערך "כלים")
"ויגמול שקדים" (קרח י"ז, כ"ב)

1)לשדרג את הגבולי ולא לשסעו:

מהן התכונות הנפשיות הנרכשות ואילו שעימם נולד האדם והן המכתיבות לו את אופי הנוהג שלו... את צורת החשיבה האופיינית שלו... את התחושות הפנימיות שלו?

מהם הגורמים המערערים את מערכת היחסים הבין אישית שלו ואת המאזן הנפשי שלו במצבי רוח בלתי יציבים לצד תנועה שהיא אימפולסיבית באופן משמעותי וממשי כ"כ?

התכונות הנפשיות והנרכשות אינן מכתיבות חשיבה!

דווקא, החשיבה... ההשקף - המה, שמעצבים את תכונות הדמות ומזינים את התחושות הפנימיות שלה והמה הקובעים את המהלכים המתמרנים שלה והנוהג האסטרטגי שהיא נוקטת במצבים המאתגרים - אליהן היא נקלעת...

אישיות זו אינה מודעת לכוחות הבלתי מוגבלים הטבועים בה...לו רק היתה מכירה בתכולה האינסופיות שבה - היתה אז אולי, מרחיבה את הגבולות המצרים על תחום התפיסה שלה הסוגר עליה כמצור...

הבלתי גבולי אינו מיועד לשבור את הטבע וגדרותיו, אך הוא מיועד לעבוד עימו ולשדרג אותו - שיקבל צביון... צורה... תוכן משמעותי...

זוהי מגמת הקודש שבחינוך ובמשא המתן המתקשר בינותינו!!!!!
מטה אהרון מהווה סמל ומבע לרעיון זה!

הנס הפלאי שהתגלם במטה אהרון שהצמיח שקדים - לא שיסע את חוקיות הטבע בסדר של התפתחות הפרי אך הוא הניח לו להתנהל כדרכו...

"והנה פרח מטה אהרון" זהו מופת של פריחה כללית במופת בצמיחה של מטה דומם והבאה לפירוטה:

"ויוצא פרח" - השלב הראשוני.

ויצץ ציץ" בשלב מתקדם.

"ויגמול שקדים" - השלב התכליתי - אליו יכול היה הקב"ה לדלג מלכתחילה ואמנם, היעד האידיאלסטי הוא לעבוד יד ביד עם תנאי הטבע המוגבלים..

היא מונה מעימנו סובלנות וסבלנות להתקדם עם חניכינו במקצב של התפתחות המוח וההכרה שלהם... ולהתנהל עימם שלב אחר שלב בסובלנות ואהבה ומתוך מתינות ורוגע... ללא גישה מוקצנת של קפידא מוגזמת או להניח להם להסתולל (להתעלל, לרמוס, לנגוש, לכבוש) כאוות נפשם...

ולקבוע בהם חותמות של קודש בהגברת הצורה על החומר! להחדיר לתוכי נשמתם את הסוד והרז המסתתרים מאחורי למצווה השגרתית... המלומדה... להחיות בהם רעננות ותחיה שוקקת רוויה אהבה ומוטיבציה לקודש מתוך קבלה של עול ושליטה של נפש סואנת..

זהו כח בלתי מוגבל המביא להרמוניה של שני ההפכים מבלי להותיר אותנו תועים... טועים ותוהים....

2) הבלתי גבוליות שבמומחיות הדיוק:

הנס הפלאי והעצום ביותר בתוכי הנפש של האדם, שמתנוסס כמו נס, כמו דגל וחולש על גבולות הטבע - היא היכולת העל אנושית לאתר את הכלים הספיציפיים והתואמים להביע את המסר של הנפש, בת בבת עם המוכנות הבוגרת להגביל את הזרימה...

לרסן את ההשתפכות היצירתית שלא תעלה על גדותיה ותצוף ותשטוף... לכוון אותה במיומנות מדקדקת ומדייקת של צייר מומחה, בעל אומנות מקצועני השולט בכלי אומנותו ומכוונם לנתיבות שאינם חוצים את הגדרות אך גם מביעים את הבלתי גבוליות של הנפש שבו. והוא אינו מניח למכחולו לחרוג מהגבולות המקובעים לעצב את המבע והקסם שבתוכן היצירה ...

זוהי יכולת של מיקוד.... של התרכזות במכלול הנסיבות, התנאים והאפשרויות המוצבים לפני האדם בעידן של התמודדות באתגרים.

זוהי מסוגלות של שכחה עצמית מוחלטת, כשהמניעים האישיים במצבי הרוח ותמורותיהם אינם נותנים כלל את רשמיהם ואותותם בקביעת המהלכים ההכרחיים ובהערכות של משטר ומשמעת לקראת הבאות...

המה הרגעים הנחרצים והקריטים בהכרעה של החלטה מדוייקת מאוד בנקיטת הדרך בה יש לפעול ולהתנהל לאורך ההתמודדות ואזי כל מניע של מופרעות נפשית, של חוסר יכולת לרסון עצמי ולהגביל את השפע הנובע והפורץ של משאבי הנפש - עשוי להמיט סיכון...

3)השקף מתמזג מבעד לכלי מודעות נרחבים:

רק אשיות בוגרת ושכלי תפיסתה נרחבים - מודעת לחיוניות שבהרחב של דעת בהחשפות לתורת החסידות, הממשיכה לעולם את האינסופיות שבחכמת הקבלה, אך היא מצמצמת את המשכל כך שיסתבר במוחין... בלב וברגש ויעורר...

התפיסה נעשית אז ממוזגת וכוללת את כל אפשריות ההביטים, כך שהיבט של מוטיב יחיד צר ומצומצם ו"החלטי" של גבורה ושאינו סבלני וסובלני אינו דומינאנטי במערכת ואינו שולל ודוחה קולות חדשים ורעננים של משובה ועלץ הבוקעים וקולחים מבעד לעלטה הנפשית.

רק אשיות בעלת הערכה עצמית ויוקרה אישית - עוצרת בהתפרצות של חימה וקצף בשל מעש הסותר את רצונה והיא יודעת לבחון את הצעד המנגד לה ולגלות אף את הטוב הצפון באקט זה ואולי אף תזכה ותשכיל להמליץ יושר על הדמות שהעיבה על הרוח...

המרחבים שבמודעות עשויים לפרוס לפני האדם את מפת החיים בה משתקפים לפניו מצבים מסובכים מתוכי מכלול של זויות ראיה שונות והם אינם לא מניחים להשקף של קפידה גרידא לאטום זרימה וחלחול של גלי רוך וחסד לתוכי נימי נשמתו העדינים...

אין כאן גישה מוקצנת שאינה צופה וחוזה עתיד של התקף פתאומי ומפתיע מהמארב...
החסינות הנפשית מקנה לבעלה תחושה בטח...של נועם ורוגע והוא מתענג אז עלי מי המנוחות של השלום הפנימי השורר בו...

4)פריחת השקד:

שלהבת החיים שלנו אומרת להסתלק היות והיא כלה ועורגת להיכלל במקורה הנשמתי במרומים אך כלי הגוף עוצרים בעדה היות והם נוצרו משרש נעלה משלה והמעניקים להם חסינות לבלום...

אילו כוחות אדירים המתגלמים בתנועה של צמיחה בדרג של סדר מוקבע בתהליכים טבעיים, אך הם מביאים עימם עוצמה בלתי מוגבלת של מהירות של "שקד" המיומנים למתן את המצב... להביא לו רוגע ושלום...

דווקא השרש הנעלה של כוחות המבע שלנו... של אותיות הדבור - מחדיר לתוכינו מסוגלות וכושר אומנותי לשמור על זהירות ושליטה העצמית של דיוק...

והאדם מקפיד אז שהיד לא תזוע בשוגג ותחטיא ותפגע ... זוהי מעין יכולת של רסן עצמי בנפש ההומה וגואה שלא תציף את גדותיה ושהמבע שלה יהיה מכוון וקולע...

האור שבנפשנו...שבמבע - מציית ונאות לשרש כלי הדבור, היות ואור זה של נשמותינו הוא בהיר ונשגב וערני וחש בעוצמה של שרש כלי הדיבור ולכן הוא נכנע ונעשה קשוב ונמשך לתוכי אותיות הדבור - אף כי מטבעו הוא משתוקק לחרות של התפשטות... של התרוממות, להעלם ולעלות בסערה השמימה, כדרכם של בעלי הזמר שהגיעו לכלות נפש עם הנגן..

אך הרגש הזה המכיר בעוצמה הנשגבה של שרש הכלים והוא מתבטל ונכנע וחודר אלי כלי הבטוי והם מגבילים אותו וממשיכים אותו לעולם המיושב למרות רצונו להסתלק בעקבות הכיוון ההפכי, ממש כמו שהנפש כנועה לגוף ומניחה לו לאחוז בה למרות כיסופיה להסתלק בתנועה של "רצוא"....

הנפש רוחנית היא וחשה ומתבטלת אך כלי המבע שלה אינם רוחניים כ"כ ואינם מסוגלים להכיר ולזהות בעוצמת האור של השרש שלהם ולכן הם אינם חשים יראה והתבטלות אך כשגרתם מתפקדים כדרכם בקודש ומביאים את הנפש להתבטאות.

אור החסידות האופף אותנו וחודר לתוכינו - מקנה לנו את היכולת למזג בקרבנו את שני ההפכים של כניעה עצמית ורסון של דומיה וכנפיים רפות היות ואנו מכירים בגדולת שרש הכלים מביאים את נפשוצינו למבעם והם חשים, אכן, חרדת הקודש ביחוד כשכלי התפיסה שבנו - מתרחבים... אך מאידך יש בנו ים כולות להניח למבע שבנו לזרום ולבוא לביטויו ושיהיה מכוון וקולע...

זוהי מסוגלות של יכולת בלתי מוגבלת שתזרום ותפיח רוח של חיים... של צורה ותוכן בתוכי עולמות מוגבלים... עד כדי הפיכתם לשקד פורח וגם עולמות אלה ימשיכו במסורת להחיות ולהפיח את הבלתי גבולי בגבולי מתוך רגשות אהבה ורחמים שאינם תלותיים ואינם מוגבלים.
לנצח!