ח.ש.

"באחת הישיבות החסידיות בירושלים יש נוהל ברור, אם ראו רבני הישיבה לנכון, כי בחור מסויים צריך לעזוב את הישיבה עקב כמה עילות וסיבות, מתכנסים שלשה רבנים מראשי הישיבה להחליט יחד איך וכיצד לנהוג, ובאותו היום שבו עומדים לקבל החלטה, ולהודיע לבחור (או להוריו) את גזר דינו, יושבים הם בתענית, ומרבים בתפילות, שחלילה לא תצא תקלה נוראה מחומר גזר הדין, ורק אז מעזיבים את הבחור לביתו. זהו מעשה אמיתי, לא משאלת לב.

ראיתי ובא לידי טור דעה שהתפרסם כאן בשבוע שעבר, האם אפשר להעיף בחור מהישיבה. ולסיכום הדברים שם נראה, שיש בכללות שלשה סוגי בחורים:

א. בחור שאין להוריו כסף לשלם עבור לימודיו.
ב. בחור שאינו לומד כיאה (או שאינו לומד כלל...).
ג. בחור שמשפיע על סביבתו לרעה, וניסו בכמה אופנים והשתדלויות -בפשר ובדין- לתקן את דרכיו, ולא הועיל.

בב׳ הסוגים הראשונים, הדבר מוחלט שרייר וקיים שאין להעיף בחור מסיבות אלו. ענייני כספים תמיד אפשר לסדר, ובחור שאינו לומד אך הנהגתו ביראת שמים, זה עוולה חמורה להעיף מהישיבה.

משגיח - גדול ככל שיהיה- שיקח על עצמו אחריות, ו'יעיף' אותו, הרי הוא חוטא לנפש הנער, ובעיקר חוטא לנפשו, כיון שבנפשו פנימה הוא יודע, כי אם בחור זה היה בנו שלו, או ׳בן/נכד של...׳ או קרוב משפחתו בהווה או בעתיד וכו׳ וכו׳, לא היה עולה על דעתו להעיף אותו, אלא היה מאמץ את כל כוחותיו לעזור ולסייע בעדו. (ראוי להדגיש: בחור שלא לומד, אינו בהכרח שגם משפיע על סביבתו לרעה, והמציאות תוכיח).


אילוסטרציה: חיים טויטו

בקשר לסוג השלישי- שהבחור מזיק לשאר הבחורים, וגורר אותם עימו לשאול תחתית - נראה שלא רק ׳במשקפים של איש הצוות החינוכי׳ (כלשון הכתבה) ראוי להעיף כזה בחור, אלא אף לפי דעתו של הרבי כך יש לנהוג, כפי שהורה בכתביו (אג״ק חי״ד עמ׳ תג), ובלשונו הקדוש: ׳סוף סוף- יחיד ורבים, רבים קודמין׳.

המניע לנהוג כך, אין זה חלילה בכדי לשמור על תיוג, או יוקרה של הישיבה, אלא באמת ובתמיים בכדי לא לפגוע בשאר הבחורים, והדבר פשוט.

הרי כל הורה היה מסרב בתוקף שבנו ילמד עם בחור זה בכפיפה אחת, וכל מחנך היה מסרב להכניס בחור זה לכיתות, ולכן באחריות הישיבה ורבניה להוציא בחור כזה מכותלי הישיבה, ולהעבירו למסגרת מתאימה.

פעולה זו דורש מצד אחד אומץ רב, נחישות וחתירה לאמת,
משום שאין זה דבר קל להחליט שהבחור אכן מזיק לסביבתו, פעמים שאף סביבתו קצת מקולקלת ולא בגלל מעשיו, ובוודאי שאין זה נוח וקל להודיע על כך להוריו. ומצד שני יש כאן אחריות גדולה, שלרוב החלטה זו אינה רק שקובעת את עתידו של הנער לטוב (ובדרך כלל) למוטב, אלא אף את עתיד ילדיו וצאצאיו עד סוף כל הדורות.

עיני ראו ולא זר,
כמה בחורי חמד שהועפו מהישיבה על שטויות של ממש, ומתגוללים כיום באשפתות רח״ל, והכל בגלל קוצר רוחו של המשגיח בישיבתם... כמה משפחות מפוארות נהרסו בהחלטה פזיזה?!? הרי כשהבחור עוזב לביתו הדבר משפיע גם על אחיו ואחיותיו...

ולכן - כפי שהדגישו - ראוי לחזור ולהדגיש, ׳בדיני נפשות עסקינן׳, ומשנה מפורשת היא, ״דיני נפשות בשלושה״, ומעתה יש לקבוע תקנה חזקה, שאין להעיף בחור על דעת יחיד!!! אלא רק לאחר שישבו ודנו בעניינו שלשה מרבני הישיבה - את התענית לפחות יפדו בצדקה - והחליטו כי אין מנוס מלהעיף אותו, והנזק שבו עולה על התועלת, רק אז יחרץ דינו.

ומסיימים בטוב."