אברהם קנלסקי

בראשית דברי אקדים ואומר אינני איש חינוך ואינני מחנך. נסיוני החינוכי מסתכם כמדריך בקייטנת חב"ד ומדריך בישיבה.

בעקבות הדיון הציבורי על 'תמים' שסטה מהדרך, איך להתייחס אליו - התורה כבר הקדימה לכך תשובה: "דעלך סני לחברך לא תעביד, זו היא כל התורה כולה ואידך פירושה הוא זיל גמור".

ההתייחסות צריכה להיות כאילו זה הבן שלך ... אז ה'אצבע על ההדק' תהיה הרבה יותר מחושבת.

אינני יודע אם הסיפור שאביא לפניכם הוא אמיתי, אך כך שמעתי: בתחלת 'מבצע תפלין' היה יהודי שדיבר בשלילת המבצע בטענות הידועות וכו'.

בנו מחמדו ירד ל"ע מהדרך ויום שישי אחד הוא נקלע לעמדת הנחת תפלין. לאחר דין ודברים
הוא הניח תפילין, ומצווה גוררת מצווה הבחור חזר לצור מחצבתו.

אביו שחש כאב על הפגיעה בכ"ק אדמו"ר נשיא דורנו, החליט שהוא יסע לרבי...

באותם ימי האור היהודי נכנס ליחידות והגיש לרבי את הפ"נ. הרבי הרים את עיניו, הביט בו ואמר : "כשזה בנך חשת היטב את הכאב ...למה קשה לך להבין שעבורי כל ילד יהודי הוא בני היחיד?..."

גם אם הסיפור הוא ללא מקור, בטוחני שכולם יסכימו איתי, שעבור הרבי של כולנו, כל תמים וכל יהודי הוא בנו יחידו ...

לרגע אני לא שוכח שב"ה בכל שיעור יש כ"י כמה מנינים של בחורים. לרגע אני לא מעביר את התמודדות היום יומית בעבודת הקודש. ובטוחני שלכל איש חינוך וצוות יש ב"ה גם משפחה ...

אך ניקח שוב דברי המשנה: כל המקבל עליו עול תורה, מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ. עול וטרדות תמיד יהיו, הבחירה היא בידינו ...

ההתייחסות לתמים – 'דעם רבינס א קינד' כבנו יחידו, ודאי יעזור למחנך בכל המצטרך לו.

 

אברהם קנלסקי כ'תמים' בחצרות קדשינו. מימין: הרב יואל כהן, והרב מנדל ווכטער (מארכיון jem)

ולסיכום אומר, החיוב של חצי שעה ביום לחשוב על חינוך היא לא רק על חינוך ילדינו הביולוגיים
אלא ובתוספת על ילדינו הרוחניים. והרבי הרי הבטיח שהוא לא ישאר בעל חוב.

בימים אלו שלכל חסיד עולים הגעגועים, רצוננו לראות את מלכנו, זה הזמן לעצור לרגע ולחשוב: מה עשיתי היום בשביל בנו יחידו של הרבי?


*

בדידי הווה עובדא:

תקופה קצה בחיי התעסקתי בחינוך כמדריך בישיבה. לילה אחד לאחר שהשכבתי את כולם לישון התוודעתי שחסרים לי שני בחורים.

מבירור קצר הבנתי שהם הלכו למקום שלא מתאים לתמימים.

כשחזרו הבחורים, כמובן שכל אחד חזר לבדו עם סיפור אחר... שוחחנו ואז שניהם הודו ואימתו את מה שידעתי...

התקשרתי לראש הישיבה ועדכנתי אותו. הוא פסק: ״שלח אותם הביתה מחר על הבוקר״.
הקשיתי ושאלתי "ומה זה יעזור להם ?!"

תשובתו היתה: ״תפוח רקוב בארגז מרקיב את כל הפירות..."

הקשתי שוב: "האם אתה מוכן לתת לי לטפל בהם בדרכי?!" והמשכתי ... "הרי הם יודעים מה דעתך והם מוכנים לגרוע מכול...

עכשיו אולי כשאני יציע להם דרך שונה אולי זה ישנה אותם ..."

לאחר דקה של שקט הוא הגיב: "מה התוכנית שלך ?"

אמרתי קראתי בספר התולדות של הרבי הריי"ץ על הבחור המגושם שבא לתומכי תמימים והרבי במנהל הישיבה הטיל עליו עבודות פיזיות קשות במאפיית המצות. ואמר שהזיעה של מצווה תהפוך אותו לפחות מגושם ויותר ״תמים״.

"נו נו, תנסה ובהצלחה", הוא פסק ...

הבחורים שחיכו לפסק הדין הגרוע מכל, פתאום שמעו ממני על רעיון: הם יהיו שותפים בעשיה להעיר את הבחורים בבוקר, לסדר את המטבח לאחר הארוחות וכמובן שמירת הזמן ולימוד בהתמדה. שניהם בקול אחד ענו ״נעשה ונשמע״.

וב"ה, היום שניהם כבר זכו לראות בנים ונכדים הלכים בדרך רבותינו נשיאנו.

*

ופטור מבלי כלום אי אפשר: בטוחני שרוב רובם מראשי הישיבות והצוות זכו להכנס לגן עדן העליון - חדרו הקדוש של הרבי נשיא דורנו. בארון הספרים מאחורי השולחן הקדוש ישנו הספר שחיבר המזכיר הרב חדקוב ע"ה, 'החינוך והמחנך', ספר שעוסק בחינוך בדורנו.


ספר 'החינוך והמחנך' בספריית הרבי, מסומן בחץ משמאל

והוא לא בספריה של הרבי, אלא בחדרו, וזה אומר דרשני ...

אנא מכם לפני שאתם אומרים לבחור 'סע הביתה', למדו מעט בספר הזה, איך צריך לחנך את הילדים של הרבי.

הרבי אמר על התמימים 'איר זייט דאך דעם רבינ'ס קינדר'!

ועוד מילה אחת: בשנת תשנ״א כשהרבי ביקש שידפיסו את ספר השלוחים הרבי ביקש שגם כל עובדי החינוך יהיו בספרים. דהיינו, לחנך את ילדינו זו שליחות.

ובשליחות לא אומרים לאף יהודי שהוא לא רצוי !