רבקה ערנטרוי

הוד שבהוד -

פאר (הוד) הצלילים המהדהדים (הוד) בנשמותינו:

"הוד" הוא תואר של מראה מרשים... של פאר ויופי רב ואולם הוד רומז אף על מציאות של הד, של צליל החוזר מאותו מקום שהוא נתקל ונתקע בו והוא מהדהד...
"הוד שבהוד" הוא מצב פאר, של זריחה זוהרת.. של צליל חוזר, ומתנגנת לה נעימה של ערגה... של דביקות...

מישהו מעורר כאן את הניצוץ היהודי שנעלם לו בחשכת הגוף, בתוך מעטה הגוף הקודר והוא מתנועע... משתוקק להסתלק מכבלי האזיקים הסוגרים עליו והלב זורה רשפים של אש וצמאון של כלות נפש...

והוא מפציע הוד והדר... ושלל של אורות מבהיקים... מרצדים והמסנוורים את העין המביטה בהם כגון אותה זריחה מסנוורת שיורה היהלום...

יעקב אבינו בקש להמשיך את הזוהר אל לב העם ממקור הלובן של לבן בשרש נשמתו העילאי, כך שהיהודי ישתמש באור זה לברר את חומריות העולםמ בדרך המצוות המעשיות שהוא יקיים והוא קלף פצלות של לובן בעץ והעמיד אותן מול הרהטים אליהם הגיעו הצאן לגמוא מהמים שבשוקת...

הוא בקש לבקוע (יעקב) את המחסום שהניצוצות יצאו (צאן) ויימשכו לארץ, אך לבן הארמי ניסה להערים על תכניתו של יעקב והציב "גל" של אבנים שיחצוץ ביניהם כשהכוונה הפנימית היתה למנוע כל המשכה של קודש לעולם החומר... הוא גם בקש להניא כל תנועה של ניצוצות של טוהר שלא יחלחלו ויגיעו אליו.. הוא התעקש לשמור על טומאתו הגסה במציאות עולם של ארם וקליפות...

יעקב התחכם עליו והתנשא במידת הרחמים אל מקור אלוקי נשגב יותר משרש נפשו הרוחני של לבן ומשם הפציע האור, המקור למצוות המעשיות ולתורת הנגלה...

לו היה האור הפנימי והסמוי של התורה חודר ללב ונוגע בו ברוך... היה אז האדם חש רתת... משהו היה נע בו... מתעורר אזי הרהב והגאווה היו אולי פגים.... הוא היה חש אז את הזולת... את צרכיו ונרתם למענו...

אך "הגל" החוצץ בין תורת הנגלה ופנימיות התורה טרם נפל ותמורות מעין אילו בנפש האדם עדיין לא התרחשו...

מלבד התחושות העזות של אהבת ישראל שרחש רבי שמעון בר יוחאי לבני עמו הוא גם השקיע את כל נפשו ומרצו בגילוי סודות ורז תורת הנסתר- וכך הפך רבי שמעון בר יוחאי את הגל החוצץ ל"גל" של הוד של שכינה "נגלית"... (גל) מוחשת... והדבר התרחש ביום הל"ג - השלושים ושלשה לספירה, ביום ה"ח"י" ה18- לחודש...

אז חזרו חיים של אור וקודש לשקוק בלב העם... ורק ביום הל"ג פסקו תלמידי רבי עקיבא ממותם, היות ועד כה נעדר מבינותם המניע והגורם לתחושה ויחס של כבוד וההערכה...והדבר נרמז בתורה בפרשת ויגש במנין בני יעקב שהגיע ל32 והמקרא מציין כי המנין הגיע ל33, ואומנם יוכבד היתה מן הנמנין למרות שהיא עדיין לא נולדה... הדבר מתגלם בעובדה שביום ה32 לספירה - רגש הכבוד (יוכבד) טרם הגיע לשלימותו...


אות הי' בראשית שמה "יוכבד" - י' "כבוד" -

מסמלת את המקור והמניע לכבוד שהיה נעדר מהעם... היתה חסרה בו תחושה ותודעה כי גם להשערתו של הזולת... של התלמיד החכם הנוסף יש שחר...

העולם הקודר אליו נמשך הניצוץ היהודי - כובל ומעלים על מציאות של אמת... דומה כי העולם מתנהל בכוחותיו העצמיים... האופל הזה מטעה ומתעה והתפיסה של האדם מצטמצמת אך סביב המניעים המוחשיים... האוביקטים המציאותיים וההכרה של האדם מתעלמת מכוח רוחני נעלם המחיה את העולם ומנהל את אורחותיו...

אבל דווקא בחשכה הזאת נעוצה ראשית האור האלוקי ברמת השיא שלו, (נעוץ תחילתן בסופן) ובשל העוצמה האדירה הוא מסוגל להשתפל עד לאתרים הנמוכים ביותר, ודווקא באתרים של מחשכים ושל כובד של קליפות וחומר עזים - מתיישב האור..אך גם סופן נעוץ בתחילתן...

יש ומתוך האופל מתעורר לו הניצוץ והוא חש את העוצמה שבאור.. את האמת והוא מהדהד ויורה זיקי אש של געגועים... של כלות נפש לשוב ולהיכלל במקור זה...באש האלוקית המחיה אותו מאז יצירתו של האדם...

הדבר מתגלם אצל האישה שבשל האופי והתכונות שה' קבע בה, היא מסוגלת להשתפל לרבדים נחיתיים אליהם אין לאיש יכולות להגיע, ובשל אותו ארוע של "נסירה" בעת יצירת האישה, בו קטעו אותה ממקור האש (האיש) שלה ולכן היא חשה געגועים, כמיהה וכלות נפש והדבר משתקף באמונתה העמוקה, ביראת השמים הפנימית שלה היות והיא נמשכה ממקור עילאי משלו ומשם היא חוזה בקודש...

הכיוון שבו היא נעה ומתנהלת מתגלם במשל של אור חוזר... של אור יהלום מסנוור... זוהי קרן אור שהלמה בנפשה ומעוררת אותה בכמיהה לשוב... ויוקדים בה זיקים של ניצוצות קודש.. של גחלת בוערת...

אהרון שמידתו היא "הוד" ומשקף את "שושבינא דמטרוניתא" -

השושבנין המוביל את הכלה אל החתן - את כנסת ישראל לקב"ה והמעורר אותה בכך שהוא מעלה את שלהבת הנרות שבמשכן...

האש הזו מסמלת את שמחת המצווה הממלאת את לב היהודי בשל התחברותו במקור נשמתו וגוף המצווה עצמה מהווה לבוש של הוד והדר האופף את נשמותינו בעטרות חן... בניצוצות קודש המפארים את העולם ומאירים את האופל שבו בקרני ההוד שלהם...

ה' משווה לכלה יופי וחן כדי שתמצא חן בעיני האיש ובתור פיצוי על נכונותה להשתפל לעולם נחות ולייחס לאיש שלה ערך של יוקרה וכבוד מתוך רגשות של חופש וחרות עמוקים בשל הימשכותה ממקור נשגב ועילאי המקנה לה מסוגלות של עוז ועוצמה אדירים...

ואולם לא הכל זכו ביוקרה זו, היות והאור האלוקי נתקע בחיץ המפריד בין תורת הנגלה ופנימיות התורה, את החיץ הזה מוטט הרשב"י והאור המשיך לשפוע ולשקוק עד לאותם עולמות של אישים יהירים.... גאים ומתרברבים...

ולפתע חלה בהם פניה... ארע בהם שינוי... הם החלו להודות כי העולם הזה מתנהל ע"י ההשגחה העליונה ואין כל משמעות ותוקף למחשבות האדם ולתכנוניו לולא הברכה האלוקית והשפע הנמשך לתוכם...

והאור המשיך לשפוע לאתרים נשפלים יותר והביא עימו עוצמות אדירות יותר, היות וככל שהזרימה חודרת יותר ונמשכת עמוק יותר - היא מביאה עימה עוצמה אדירה יותר והאישים ברבדים אילו החלו להודות שיש להודות היות ופרטי התמונה לא היו ברורים להם... אך חדרה בהם הכרה של אמת... סמויה אולי... רחוקה... מנותקת קמעה מהרוח השוקקת בהם... אך יש כאן התעוררות של הודיה... של הוד...

ביום ה-33 לספירה במועד בו נסתלקה נשמתו של הרשב"י -

הגיעו כל האורות העלאים הסמויים והפנימיים בתורת הנסתר להתגלותם המלאה בתוכי העולמות התחתונים ביותר...והיא מוססה את תחושות העוורון של רגש יהיר ומתרברב ותחתו החל האדם לראות ביוקרת הזולת והוא חש כיסופים להתאחד...

וההוד האלוקי נמשך עד לאותו רובד בו שוררת ההודאה בהודאה והיא שזורה קרני פאר והוד העולם... היא שמפיחה את אש האור של הקודש ושל השמחה המתגלמת במדורות האש של יום הילולא...

הילולא הוא ענין של "הילה" של אור והילולא מסמלים נישואין ומצב של דמות "משפיע" הממשיכה את האור למקבל...

ומאחר ודמויות שני בני הזוג סותרות הן ומנוגדות לחלוטין, נזקקים,אפוא, לכח עילאי שיחלוש מעליהם וישבית את השלכות הניגודים שלא ישבשו. הדבר מתגלם בחופה החופפת על שני בני הזוג הבאים עתה לחופה וקידושין..

האור האדיר שהמשיך הרשב"י לעולם והגיע לשיאו ולשלימותו עם הסתלקות הצדיק, טשטש את הפער והמחיצות בין בני העם והססמא שבקעה אז היתה "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד".

ועם כל הזריחה והזוהר (וספר הזוהר) עדיין אין התפיסה באלוקות מתאפשרת ע"י העין הגשמית, היות ועוד בטרם בוא הגואל - אורות הקודש אינם מקבלים צביון מלאכותי, מוחשי וגשמי, אך היהודי תופס כאן את האלוקות בכח הבינה שלו, הנמשך לו ממידה של גבורה... הקליטה כאן היא בסמל של שמיעה... של הבנה (ולא ע"י ראיה ממשית של האור) ועימה מגיעה הכרה של הודאה שיש להודות...

הודאה היא תנועה סמויה בתוכי הנפש...

רחוקה מהרחש השוקק של האדם, אך היא קיימת בו... רגשות החסד, הגבורה, התפארת והנצח וההוד עדיין מחוברים עם האדם עצמו... הם חלק בלתי נפרד מהוויתו הרגשית, אך מידת היסוד היא כח המעביר מסר... תכולה הלאה... לשם אין מגיע כח הבינה של האדם...

השלב הסופי והמסתיים בו חותמת הבינה את החדירה לתוכי הרגש, היא מידת ההוד...ומה שנמצא מתחת חשוף לפגיעה של חיצונים... זוהי הסיבה שהמלאך פגע בכף יאכו של יעקב, המסמל את מידת היסוד...

ובתוך הרחש הסמוי הזה של הודאה במידת ההוד... ובתחתית העומק שלה... במחשכים בהוד שבהוד - לפתע בוקעת שלהבת של אור חוזר, של הד, רווי געגועים וכמיהה לאלוקים ובתוך ההוד שבהוד נעוצים אורות נשגבים, זוהרים ודולקים במדורות של שמחה וזוהר!

חג שמח!