מערכת COL | יום כ"ז ניסן ה׳תשע״ו 05.05.2016

הנערים של קיץ נ"א ● בנימין ליפקין חוזר לימים שלא ישכח

זה היה למעלה מכלי המדידה וההגבלה שלנו משום שהאטמוספירה שבה היינו חיים הייתה טובה ועשירה מדי – על מנת שמישהו מעמנו יוכל להצביע על רִיק, על חלל או על ואקום ● בנימין ליפקין חוזר אל שנות נעוריו, לפני 25 שנים, בעת שיחת הקודש של כ"ח ניסן תנש"א, במאמר מיוחד ויוצא דופן  הנערים של קיץ נ"א
הנערים של קיץ נ
בנימין ליפקין עובר ב'חלוקת דולרים'
בנימין ליפקין

זו הייתה חבורה מיוחדת במינה. המאפיין הייחודי שהיה מכנה משותף לכל מי שנמנה עמה היה שאיש מהם לא שאף לגדוּלות. הם היו שם. בגדוּלה בהתגלמותה. בשפה עיתונאית ניתן היה אולי לכנות היום את החבורה הזו אליטה אבל היא לא החזיקה מעצמה ככזו למרות שהיו לה את כל הסיבות לכך. אולי זו הייתה הגיאוגרפיה שגרמה לנמיכות הרוח (לא הרי קריית גת, בירת לכיש בצפון הנגב, כהרי כפר חב"ד, בירת חב"ד בארץ הקודש). אולי תרמה לכך העממיות שהייתה שורה באותם ימים דרך קבע בין כתלי הזאל בעל חלונות הוויטראז' העגולים.

כל אחד מבני החבורה הזו היה גאון, תלמיד חכם וידען בקנה מידה. לוּ הם היו לומדים בישיבות ליטאיות, היה מוכרז כל אחד מהם כעילוי. בחב"ד כמו בחב"ד הכל נשאר בפרופורציה. צעיר הייתי מהם בשנים אחדות אך הצלחתי להתחבב עליהם ולהיות לבן לווייתם. עם האחד, היה לי חברותא יומיומית. לא בסדרים שבהם למדו עם עצמם אלא בהפסקת הצהריים שהייתה מוקדשת כולה ללימוד משותף עמו. לימוד שגם הניב פלפולים שראו אור, אי פעם אי שם. עם האחד הייתי בן זוג קבוע למבצעים. עם אחרים הייתי 'חברותא לדברים בטלים', כמו שר' מענדל היה ממליץ לכל אחד לאמץ.

הקשר עמם נמשך גם כשהם נסעו ל'קבוצה'. ה'קבוצה' השלמה האחרונה. קבוצה תנש"א (ה'קבוצה' של השנה הבאה, תשנ"ב, חוותה את טראומת כ"ז אד"ר ומאז הכל כבר לא מה היה מה שהיה). הייתי משגר לאחד מהם, לבקשתו, שיעורים מוקלטים של הגרח"ש דייטש, שהיה מטריח עצמו באוטובוסים מירושלים, בימי גשם וכפור כמו בימי חמסין למסור מדי שבוע שיעור שהזאל כולו היה שותה אז בצמא. עמו ועם עוד נוספים הייתי מרבה להתכתב. במכתבים הייתי מעט מספר על עצמי והקורות אותי אך בעיקר קורא וחווה מפיהם ומפי כתבם איך הם חשים שם, בכתובת הנכספת, בשיא המאוויים, בבית חיינו.

חיינו אז, אפשר לומר היום בוודאות מוחלטת, באווירה אחרת. היה לנו כל כך טוב עד שלא הבנו כי בעיניו הקדושות של הרבי, הכל, אבל ממש הכל, להבל ולריק. אני זוכר ולא יכול לשכוח את השיחות הנרגשות עם הרב גרונר (הבן, הרב מנחם מענדל, מראשי ישיבת תומכי תמימים בקריית גת) בימי ראשון על הרגעים המיוחדים שהיו בהתוועדות השבת האחרונה. את התיאורים ביום שני של מה שהספיק לשמוע מ"אבא" על דברים יוצאי דופן שאירעו בחלוקת השטרות לצדקה ביום ראשון. ואת הדיבורים בשאר ימי השבוע על כל דבר קטן כגדול שאירע בד' אמותיו של הרבי.

מי חשב אז שפתאום, בפתע פתאום, בשרנו ייעשה חידודין-חידודין, כשנשמע כיצד מפיו הקדוש של הרבי בוקעות המילים הנוראיות שאיש לא חלם ולא פילל שאי פעם נשמע כמותם: "מה עוד יכולני לעשות". "אני את שלי עשיתי". "עשו אתם כל אשר ביכולתכם". זה היה למעלה מכלי המדידה וההגבלה שלנו משום שהאטמוספירה שבה היינו חיים הייתה טובה ועשירה מדי – על מנת שמישהו מעמנו יוכל להצביע על רִיק, על חלל או על ואקום.

מי חלם אז שביום אחד יצטרך אותו הרב גרונר להסביר לנו, הבחורים שהקיפוהו בחצי גורן עגולה, מה בדיוק מתרחש בחדרו של הרבי לאחר כ"ז אדר. ואנו, כתמהים ולא מבינים או לא רוצים להבין, נאלצים לשמוע משלים והמחשות מפיו כדי לסבר את האוזן.


הרבי בעת אמירת השיחה המטלטלת בכ"ח ניסן תשנ"א

רבים היו בני אותה תקופה אבל אם ארצה לבודד את בני העלייה שבם דיברתי ועליהם כיוונו שורותיי הראשונות, דומה שאזדקק לסיפור הנודע של ארבעה שנכנסו לפרדס.

ארבעה מהם שנכנסו בעודם נושקים לשנות העשרים בחייהם לאותו פרדס סבוך, מבוך איום של כל סדר ההשתלשלות, שתחילתו באותה שיחת קודש מפתיעה ומטלטלת של כ"ח ניסן תנש"א; המשכה הישיר, בדיוק אחד-עשר חודשים לאחר מכן, באוהל הקדוש, בכ"ז אדר ראשון תשנ"ב; וקִצָה הבלתי נגמר עד עצם היום, במוצאי שבת, לפנות בוקר ג' תמוז תשנ"ד.

האחד, גאון, חריף ובקי עצום בנגלה ובחסידות, ציני ומפוכח, איש רעים להתרועע, נכנס בשלום ולא יצא בשלום. עמי באוצרותיי שמורים המכתבים של שבועות ההתאקלמות הראשונים שלו ב'קבוצה'. באותם מכתבים תיאר בפניי בכתב ידו הסדור, המקורי כל כך, את מסכת ההשתדלויות שהוא נוקט על מנת לשמוע את הרבי בכל שבת בהתוועדות מבלי לומר די רק בראיית פני קודשו. הפרדס האכזר של שנות יושב-בסתר חולל בו שמות והוא נפלט. לבי חלל בקרבי כל אימת שאני מבכה את הימים, הלילות, השעות הרבות של ההתרועעות עמו שהיו ואינם עוד. הישובו הימים ההם של בת השחוק שהייתה מלווה את שיחו בעת קורת רוח של הסברת עניין דקיק ונפלא בחסידות?

האחד, גאון עצום, מחדש נפלא, מהיר בתלמודו, נכנס בשלום ויצא כשהוא נאחז בסבך קרניו. תחילה שמעתי כלא מאמין. אמרתי בלבי: זוכר אנוכי כיצד חיבר בכשרונו הבלתי מצוי שאין לו כמעט אח ורע, תוך כדי השלושים לג' תמוז, שיר ארוך, ביידיש משובחת, שהייתה שגורה רק בפיו, ואותו הטעים לניגון ההשתטחות. אני זוכר בדיוק את המקום שבו ישבנו, על גג '749', עת הוא השמיע אותו לי. אולי רק לי, באשר לאחרים חשש לגלות גם את הפן הזה באישיותו. כיום הוא ראש לשועלים. האם בסתר חביון לבבו כָּמֵהַ הוא לימים שבהם ידע הוא עצמו, טוב יותר מכל אחד אחר, להכיר בין תכלת לבין קלא אילן?

האחד, סיני ועוקר הרים וטוחנם זה בזה, הדהים את כול בחידושיו התורניים. אף הוא נכנס לפרדס ויצא איכשהו. כי מראש הלך עקב לצד אגודל, לא נסחף, לא היטלטל וממילא גם לא נפגע או נפגם. מתוך הערוגות מצא לו נתיבים לבקעה משלו בה התגדר ובה כמו גונן על עצמו ועל אישיותו. את חושיו המחודדים תיעל למקח וממכר והוא עשה ועושה בו פלאות. האם באישון לילה או שמא בעיצומו של סער צפים בו געגועים טמירים לימים שבהם הגה ופלפל, סתר ובנה, בניינים וארמונות בעומקה של הלכה?

והיה עוד אחד מבין הארבעה. נמוך קומה וצנום ביחס לרעיו ובאותם ימים אף בלא חתימת זקן כמעט. חיוך מסתורי תמיד עטו פניו. זר שלא היה בקי בטיב הנפשות הפועלות עלול היה לסבור בטעות כי הוא אינו אלא נספח לאריות אלו שבחבורה. רק מי שהיה מאזין בשעות הקטנות של הלילה לשיגו ושיחו, רק מי שחלק עמו לימוד של ממש, יודע היה כי בזכות ולא בחסד הוא נמנה עמם. הוא נכנס בשלום ויצא בשלום. עד כמה שידי מגעת אוכל אולי לתלות זאת בכך שככל הנראה יראת חטאו קדמה לחכמתו ולכן, כהבטחת חז"ל, היא התקיימה. כיום הזה הוא שליח עושה חיל באחת מערי השדה וכמופת היה לרבים. עד עצם היום הזה לא כהתה עינו הקורצת קמעא, לא רעד קולו הלוחש ולא שחה קומתו הנמוכה בהתייצבו לחיות ולהחיות, להיות טופח על מנת להטפיח.

● ● ●

בתווך היו עוד רבים וטובים. בתמונות אחדים מהם אני מרפרף עתה בקוראי באתר זה על ההתוועדות שלהם שנערכה השבוע, במלאות חצי יובל ל'קבוצה' שלהם. אולי הבידול הזה של הארבעה האמורים (שזיהוים המלא על אחריות הקוראים בלבד) עושה עוול לכל השאר, ובייחוד לטובים והנפלאים שבהם.

הכלל העולה מכל פרטי התמונה הארוכה שנצבעה פה הוא נקודת מבט, סובייקטיבית, פרסונלית ואחרת לימים שקדמו לכ"ח ניסן תנש"א.

בשורות אלו נגעתי נגיעה קלה בנשמותיהם של אלו שניצבו על אותו מפתן, על להט החרב המתהפכת של שני החלקים הבלתי ניתנים לערעור שבהם ניתן לחצות את 'הדור השביעי' כולו: לפני ואחרי כ"ח ניסן תנש"א.
הוסף תגובה
0 תגובות
נצפה באתר
עוד באתר
 
העלאת תמונה
x
גרור תמונה לכאן
או
העלה תמונה
ביטול
תייג
טוען תמונות...
שגיאה!
    אישור
    מעלה תמונות...
    התמונות הועלו בהצלחה
    ויפורסמו לאחר אישורן
    התמונות תויגו בהצלחה
    ויוצגו במערכת התמונות
    המשך
    מתוך
    x
    תודה שנרשמת!
    מבטיחים לשלוח רק את הדברים הכי מעניינים :)
    x
    עדכון הנתונים נשמר בהצלחה!
    מבטיחים לשלוח רק את הדברים הכי מעניינים :)
    x
    קיבלנו את בקשתך, לא נשלח יותר הודעות...
    באפשרותך תמיד להתחבר חזרה ולהינות מהעדכונים המעניינים ביותר.