'קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף' (סוטה ד' ב')

רבקה ערנטרוי

לו רק היה האב "המאושר" מתדמה למשה הבא לקרוע את הים והיה אף הוא רק נושא את המטה (מלמטה למעלה) ומטה את ידו על הים (מלמעלה למטה) בלבד, כדי לבקוע אותו... הכלום, היו אז המסכים והמחיצות נבקעים והיתה קולחת זרימה של שידוכים?

לו רק היה יודע עד כמה קשה לאלוקים לשנות את אורחות הטבע שקבע ולשבור את הגבולות שנטה, היה אולי מבין כי ההתמזגות בקשרי השידוכין אף היא מכוונת לשבור טבעי אנוש תורשתיים... קשוחים...

מדוע לא יכול הכל לזרום חלק? מדוע עליהם להיתקע למצבים נבוכים... מסובכים ושאינם חלקים ופשוטים? הוגה האב...

***

קושי הוא מצב בו אדם מתחקה אחרי העקבות שיובילוהו לתחושה של סיפוק... עונג ושמחה פנימיים והוא מוצא עצמו מתמודד בהתנהלות טבעית של חייו וכי שומה עליו לשנות הרגלי טבע תורשתיים נכשלים ולהאבק בהכרעת מחדליו... הוא אינו נסחף עם הזרם השיגרתי והקולח בסביבתו וההשקף שלו אל חייו אינו סוגר (בדומה לרעיו) על ראיה שהיא רדודה וחיצונית, המתמקדת סביב חיי הפרט האישיים שלו כגוף בודד ומנותק, השואל ומבקש הכל אך לעצמו ....
ובעודו מפליג מחת לתוכי עולמות רוחניים של אלוקות וספירות עליונות ושואל להתמזג בהן - חייו עשויים אז להידמות לדגי הים השוחים באופן משוחרר כ"כ בים, ושעם היפרדם מהמים - עשוי אויר היבשה לחנוק אותם ולכן הם שוחים (נעלמים במים כמשתחווים באופן של רכינה ועמידה שחוחה ונכנעת למים )

והרי על אף היותו שואף להתחברות עם האור, הוא מתנהל מאידך כאותן בריות המתהלכות על היבשה באופן גאה, קשוח ומתנכר ושאינן מודות כי מקור חייהן נמשך להם מיסוד העפר... מאימא אדמה...

ואם מבקש הוא לצלול לתהומות הקודש כנוני הים (דגים), הוא חושש אז כי המים התורניים והאינסופיים יבלעוהו והוא שוב לא ימצא מוצא ומנוח לרגליו לדרך חזור... הוא תר אחרי גוף מתווך... מגשר שינחה אותו ויוביל אותו בבטחה אך משום מה הוא חש כי מציאות ה"יש" שלהם יוצרת חיץ בינו ומקור האור שהוא מבקש להיכלל בו והוא נוחת בחזרה לקרקעית המציאות מאוכזב ונבוך...

והוא אינו אומר נואש ונפשו עורגת להיות כלי קודש.. מרכבה בתוכי העולם המציאותי ולהתנסות בחוויה של קריעת ים סוף...

***

הוא מדמה כיצד חילות הפרשים של פרעה טובעים בים וכיצד הוא נושע מהלבטים האישיים שלו ומהספקות המנקרים בו כעם ישראל שנושע אז וכל גוף עילג מעכב ומבקש למנוע בעדו להתחבר עם הקודש - נבלע בים כמו סוס פרעה וחילו שירה בים...

ואולם במחשבה שניה הוא תוהה שהרי, הרבה דרכים למקום, מדוע, אפוא, נקט ה' באמצעי של קריעת ים סוף, הנחשב מסובך וקשה...

והוא מעיין בדבר ומשתאה כ"כ בהסיקו כי הים, אכן, נבקע עבור מגמה עילאית ונשגבת לחינוכו הרוחני של העם וומאורע זה היה קשה כ"כ לקב"ה כי הוא עמד בניגוד לזרימה הטבעית של תפקוד כללי הטבע ואולם התועלת משבירת החוקים הללו למענו של שגשוגו הרוחני של העם - עמדה בראש מחשבתו הקדושה של האלוקים ולכן נבקע הים..

מה שגרם לים לנוס ולהעלם היתה עובדת המכה של אור אלוקים לארץ ששבר את כל המסכים ואת כל המחיצות שמנעו זרימה דולפת של קודש לבל יבער את העולם בעוצמתו...

הגבול ששם אלוקים על משברי גלי הים נועדו בצד הרוחני של הדבר למנוע דליפה של ים ליבשה ולבלוע אותה בסמל של שריפץ היקום בשל אור אלוקי עז מידי. כך שהים לא יחנוק את בריות היבשה ואולם ההתנהלות השגרתית עלי אדמות מביעה התנכרות למקור החיים - היא האדמה המניבה מחיה לעולם...

ההתנהלות האדישה הזו המחפה על תחושה של תלותיות ועל חוסר הערכה והודיה - עתה קבלה צביון חדש בכך שבריות היבשה דמו לאילו שבים...

נוני הים שוחים במים ומניחים להם להעלים עליהם בשל היותם כביכול שוחים ומשתחווים בהוקרה והכרה ואינם עוזבים את מקור חייהם לבל ישבקו חיים...

עם ישראל חש בקריעת ים סוף את האור האלוקי חודר אליהם ומטשטש בישותם כל תחושה של עמידה של גוף נפרד..."עצמאי" ומנותק כמכחיש מהו עמם קיומו...

השינוי הדראסטי בתפיסת החיים היא תנועה קשה מאוד ומפרכת יותר כי היא מונה מהאדם לשבור את אופי הרגליו... להכניע אותם...ואולם עבור הכרה זו ותחושה של דבקות בעולם התקשה ה' ושבר את חוקי הטבע שנטה בעולם...

תפיסה זו של שינוי טבע העם והקשיים הכרוכים בה, למעשה, מהווים את התשתית המכשירה את העם לקראת קבלת התורה ולקראת היותו בשל וכשיר לכל קליטה של אור ולהתחברות פנימית ונשמתית עימו.

ודרך זו, אכן, כרוכה בקשיים ובתלאות אך דרך זו מובילה את האדם לחיי חירותו, ובאופן עקיף זה התרחשה גם עובדת היוושעות העם מרודפיו וטביעתם במצולות הים, אף שזו לא היתה המגמה הראשית והעיקרית בהתרחשות זאת...

הדרך המטלטלת הזו של קריעת ים סוף, הוא משער, אולי תוביל את אורוחות הבטח שלו למציאת אבידתו... בת זוגתו.

***

החברה שהוא הסתגל אליה על המוסכמות שלה וערכיה אינם שובים את נפשו עוד... הוא תר אחר עולם זך יותר...טהור... צלול...

איה יאתר אותו? ואולם הוא גומר אז אומר בליבו כי המטלה נתונה על שכמו.. כי האחריות לבנות עולם מטוהר רובצת על שכמו..

הוא מחליט כי העולם שלו... המוניטין שלו... היחוס של עצמו יתחיל מעצמו... מההשקעה שלו... מהיגע...אך מהיכן ישאב את האור המנחה?

הוא חש שמתחוללת קריעת ים סוף בנבכי הנפש שלו... הוא יודע כי במצולות נפשו מקננת נשמה... היא אמנם, כבולה נסתרת במיצרי החומר של הגוף ...

הזינוק "הנחשוני" הראשון לתוכי הים היא שהביאה לבקיעתו. העובדה הזו מלמדת אותו על יוקרה של שרש הנשמה שלו... היא יודעת לגבור במערכה על כל מה שמסתיר ומעלים, והעוצמה הזו נעוצה בעצם היות נשמה זו התכלית והמשאלה האלוקית שעמדה במחשבתו בטרם בריאת העולם... מכאן היא סופגת את העוז והתושיה לגבור על גורמי הטבע בהיותם מעלימים ומסתירים על כל גורם שיש לו זיקה לקודש!

קריעת ים סוף הוא, אפוא, תרחיש הסטורי בו הנשמה פוסעת לתוך ים הקודש ובוקעת ו"קורעת" את כל הפרסות... את כל המחיצות שאינן מניחות לאור האלוקי לשפוע ללא הגבלה וכל האור שהיה נעלם עד כה מאחורי למעטה של "מי הים" - נחשף עתה ונפער ומהווה את הפוטנציאל ליכולות העילאיות של האדם לחיות חיי קודש דווקא בעולם חומרני...(ואין האדם כלה כאן היות וברגעי קודש אילו של קריעת ים סוף, מתנהלים חייו בתשתית שונה מחיי מציאות של טבע.)..
דוקא לעולם החומר, דוקא לבני אנוש עשויים מאש רוח מים ועפר מבקש ה' להמשיך את אור הקודש... הוא ברא אותם כגוף נפרד וחומרני אך היעד האלוקי שחיי הבריות ביבשה באופן של התנכרות ועמידה כביכול משוחררת - תשתנה לתקומה שהיא דוקא תלותית ודבקה באלוקים בסמל של דג השוחה בים...

המלאכים שבשמים אינם מתמודדים על שינוי טבעם... אין הם מהלכים ומתקדמים ואינם עשויים לאחוז בעומצת אור הקודש כמו אותו יהודי עלי אדמות, היות וככל שהגוף עז יותר וחומרני יותר הוא עשוי לאחוז בכליו אור עצום יותר ולכן בקש ה' לברוא עולם של חומר ובריות בעלי גוף גשמי אך הנשמה המקננת בתוכם - היא שמביאה למבנה זה מהפך דראסטי והוא קשה אך הוא מביא עימו השגים ושגשוג...

והים ההופך ליבשה מגלה לו את צפונות נשמתו... "וירא הים וינוס" הים מגלה כי עת של קודש מתרחשת בשביעי של פסח והוא נס ונמלט בשל יראת הקודש ואינו מעלים עוד ומסתיר...

וכוחות הנפש הפנימיים והגלויים לו וגם אלה המקיפים, אופפים וניסכים עליו - נפערים לפניו והוא חש את המבע שלהם... את בטויי הרחש של "ואהבת בכל מאודך"...

השפע שנמשך אליו עתה אינו עובר שלבי דרג מסודרים ואינו מותנה בתפילה של התעוררות הנפש, אך הוא מקבל צו להחריש..."ה' ילחם לכם ואתם תחרישון" להחריש ולנסוע הלאה מעבר לגבולות של גדר ומחיצות והוא חש כמו דג משוחרר שוחה בים...

התופעה הזו של תפיסת חיי הרוח בתוך עולם של גשם היא תרחיש קשה ומסובך ביותר, היות וחיי רוח נתונים בתדמית של ים וחיים מתנכרים לאמת מתנהלים עלי יבשת... חיים רוחנים מקודשים עלי יבשת הם כלי ומשכן לאורות עצומים שהים לא ידע מעודו, היות וזהו תוכן הרצון האלוקי הפנימי שעלה במחשבת הקודש תחילה והמחשבה הזו היא שמעניקה את העוצמה לחיים רוחניים דוקא על יבשת ונשמה בתוך גוף גשמי וחומרי ועל זה התקשה משה...

הוא התקשה כיצד מנורה גשמית ומחצית שקל גשמיים מקודשים כ"כ ולכן הורה לו ה' ערכים אלה בתדמית של מנורת אש ומטבע שקל של אש וכן הם חיי היהודי עלי אדמות. חיים של אש וקדושה!
והמערכה הניטשת כאן היא עיקשת ומתמשכת...ובמקביל היא המערכה על חיי זוגיות פוריים... קשה כקריעת ים סוף ומתמשכת... הכיצד?

***

ההתמודדות במערכת הזו היא על היוקרה!... על העטרת!
הוא הינו הדמות הראשית... שנוצרה ראשונה ומצלעו היא נמשכת ולכן הוא מהווה את הכח המשפיע... המושל...

והיא אמנם נבראה אחריו אך במחשבה העליונה היא עלתה ראשונה (בדומה לארץ שנבראה לאחר השמים אך במחשבה הראשונה עלתה הארץ לפני השמים ולכן היא מניבה חיים לעולם ובמערכת האישה נמשכים חיים חדשים של תולדות) ומשם השרש הנשגב של האישה שחולש על שלו ומשם נמשכת הפרנסה לבית... ומקור הבינה שלה הבונה והיכולת שלה והמסוגלות הנשגבת אך הקשה להעניק לו תחושה של גבר... של האיש המוביל... המושל אף שבמערכת שלה מתחדשים חיי הולד.. ממש כמו הארץ המעניקה חיים לעולם והכל רומסים אותה ודורכים עליה, אך תחושת הדבקות שלה במטרה להחיות עולם והביטחון שלה אינם מתערערים, כן היא בתור היותה עקרת הבית, היא יודעת להשתפל לכל אותן רמות אליו לעולם לא יוכל להגיע...כגון הריון ולידה גידול הילדים וכל העבודות הכרוכות בניהול משק הבית...

ואולם בלעדי ההשפעה שלו בחיי נישואיהם - לא תצליח לטפס אל שרש נשמתה האצילי והנשגב משלו.. ובלעדי השמים שיזילו מטר להשקות את האדמה - לא תצמיח הארץ יבול למרות היותה עולה הראשונה במחשבה האלוקית ולמרות היות כוחות הצמיחה נעוצים בה..

והוא מתקשה אך הוא רוכן ומעלים על הדר גאונו שיכול היה חלילה, לזעוק למרחקים בשביבי אש ניתזת ...

אך הוא מתקשה ומתגלם בתדמית לגרעין הנבלע באדמה המעלים על הטעם המשובח... הריח הערב המראה הנחמד והמרהיב ועל עוצמת השגשוג והצלחה שלו...היות ובהיגלות אורו הזוהר והמבהיק - היא תירתע ולא יתחברו..

החופה החופפת עליהם בעת הקידושין הינה המשכיות של אור אלוקי נשגב מהם ומחבר בינותם, בסמל של השפע שנמשך בקריעת ים סוף והוא שיקרע את הים - את כל המחיצות ביניהם ויביא את ההתחברות בינהם למרות הקושי שבניגודיהם ויבנו בנין עדי עד מואר באור התורה והחסידות .
חג שמח!

(עפ"י נר מצווה ותורה אור לאדמור האמצעי וד"ה "והחרים" תשל"ד וד"ה "כימי צאתך" תשל"ה))