שיחה לפרשת ויגש

הרב מאיר אליטוב

על פגישתם של יוסף ובנימין מספרת התורה: "ויפל על צוארי בנימין אחיו ויבך ובנימין בכה על צואריו" ומציינת הגמרא שיוסף בכה על שני בתי המקדש שעתידין להיות בחלקו של בנימין ועתידין ליחרב, ובנימין בכה על משכן שילה שעתיד להיות בחלקו של יוסף ועתיד ליחרב.

הסיבה שהצוואר מרמז על בית המקדש – "כמגדל דוד צוארך" - היא, שתפקידו של המקדש הוא להשפיע ולהאיר את האור האלקי גם למקומות הכי נמוכים בעולם ולכן, הגם שבית המקדש היה בהר גבוה בכל זאת היה נמוך עשרים ושלוש אמה מ"עין עיטם" לקיים מה שנאמר "ובין כתפיו שכן" ממש כמו הצואר שהוא נמוך מהראש כי תפקידו להעביר את החיות שבמוח לגוף.

אלא שצריך להבין, מדוע בכו יוסף ובנימין כל אחד על המקדשות שבחלקו של האחר ולא בכה כל אחד על המקדשות שבחלקו הוא. ובנוסף, מצינו בפגישתם של יוסף ויעקב שיוסף בכה על שני מקדשות שבחלקו של בנימין אילו יעקב לא בכה כלל אלא שהיה עסוק בקריאת שמע.

ומסביר הרבי, שבבכייה אין תועלת מעשית לעניין שעליו מצטערים אלא שהיא מקלה מעט על האדם המיצר בבחינת "בכה וירווח לו".

כל זמן שאדם יכול לתקן את ענייניו אין לו על מה, ואסור לו לבכות כי אם להמשיך בעשיה ובתיקון ענייניו. אבל כשאדם רואה שחבירו אינו מצליח לפעול את תיקון ענייניו בעולם הוא בוכה עליו ועל מצבו כי את התיקון בענייניו יכול רק האדם עצמו לעשות.

לכן בכה יוסף על המקדשות שבחלק בנימין ולא על משכן שילה כי אותו ידע יוסף שאפשר וצריך לתקן ולמנוע את חורבנו, אבל כשראה שבנימין אינו מצליח בכה על החורבן שבחלקו, וכך גם בנימין בכה רק על משכן שילה ולא על בתי המקדש שבחלקו כי את חלקו וענייניו צריך ויכול הוא לתקן.

ומעתה נבין מדוע לא בכה יעקב כלל ורק יוסף בכה על שני בתי המקדש שבחלקו של בנימין.

יעקב הוא אביהם של יוסף ושל בנימין וממילא, גם משכן שילה וגם שני המקדשות הם ענייניו ולכן, בזמן שיוסף בכה על המקדשות שבחלק בנימין היה עסוק יעקב בתיקון עניין המקדש והמשכן היינו קריאת שמע כי עניינם של המקדשות והמשכן הוא הקרבנות שעליהם נאמר "אדם כי יקריב מכם" היינו הקרבה ומסירות נפש של האדם והלא גם תכנה של קריאת שמע היא מסירות נפש ובזה בדיוק עסק יעקב אבינו שעה שיוסף בכה על צואריו.

 על פי לקו"ש חלק י' ע' 146