פרק ג'
יוסי גולדשטיין

בשעת ערב מאוחרת קיבלתי שיחה, "שלום" פתחתי והקול מעבר לקו ענה "שמי מ' , שמעתי עליך, אני רוצה שתקבע לי תור בהקדם, ובשעות הערב כי אני מאוד עסוק".

"מה מביא אותך אלי?" שאלתי.

"תראה אין לי זמן עכשיו, אני עוד מעט נכנס למסור שיעור, אבל בקיצור, פניתי אליך כדי להרגיע את אשתי, היא דרשה ממני לברר על טיפול, אז התקשרתי, מה לא עושים בשביל שלום בית..".

פתחתי את היומן, ובשני הימים בהם אני מקבל גם בערב היו מלאים.

"איך אתה ביום שני בבוקר?" שאלתי.

"אמרתי לך שעדיף לי "ערב", הוא ירה.

"לצערי הרב, אין לי כרגע שעה פנויה בשעות הערב" אמרתי.

"תראה, גם ככה אני הולך לבזבז הרבה כסף רק בשביל להוכיח לאשתי שאני לא צריך שום טיפול, אז כשיהיה לך שעה פנויה בערב, תחזור אלי, לילה טוב" אמר וניתק
כל זה קרה לפני החגים, ולפני חודש וחצי סיימתי סדרת מפגשים עם מטופל, והתפנתה לי שעה בערב, אין לי מושג אפילו מדוע, אך מצאתי עצמי מחייג ל-מ' וקובע אתו פגישה ליום רביעי בערב.

בשעה 20:00 בדיוק נשמעו נקישות בטוחות על דלת הקליניקה, ובדלת עמד אברך באמצע שנות ה-30, מסודר, ומחייך בנימוס.

הזמנתי אותו להיכנס, אם כי ההזמנה הייתה מיותרת, הוא נכנס בביטחון ,הניח את הכובע על המדף, והתיישב על הכורסא מולי.

"אז בא אספר לך קצת על עצמי", הוא פתח מבלי להמתין לאישור, "אני יועץ חינוכי, ומנהל פרויקט של העירייה, ויש לי כמה עובדים תחתי, גם משפחה טובה ב"ה, 4 ילדים חמודים, אנו גרים ליד ההורים שלי, ואני עוזר להם הרבה, אחרי העבודה אני מגיע לבית להיות עם הילדים, ואז יוצא למסור שיעור, ואחרי תפילת ערבית, אני חוזר לבית לענות לאימיילים של אנשים שמתייעצים איתי במגוון נושאים".

תוך כדי הקשבה, אני מנסה להקשיב גם לעצמי, לפעמים זה ברומטר טוב להבין מה מתרחש ברובד הסמוי, והתחושה דומה מאוד למה שהרגשתי בשיחת הטלפון הראשונה שלו, שילוב של עלבון, הקטנה, ואפילו כעס, אבל אני מזהה קול נוסף שמצווה עלי, להחמיא לו, להתפעל ממנו, ולהאדיר את שמו, הרגשתי שהוא ממש זקוק לזה.

"ומדוע באת לכאן?, יש משהו שאני יכול לעזור לך?" שאלתי.

"בעיקרון לא, אני מסתדר מצוין, וחי טוב מאוד, אבל אשתי טוענת שאני רואה רק את עצמי, שאני משקיע בכולם, רק לא במשפחה שלי, אבל ברור שזה לא נכון, לך אני יכול להגיד, שנראה לי שזה מקנאה, ועובדה שהרבה אנשים מתייעצים איתי בנושא שלום בית, חינוך, ואפילו עסקים, וגם השיעור שאני מוסר, מוכיח שאני תמיד למען הזולת, אני לא יודע מה כל כך מפריע לה?".

וכאן הוא ממשיך לפרוש בפני את מסכת הצלחותיו, כישרונותיו, והבנתו המיוחדת בנפש האדם.

"אתה עושה את זה בשביל כסף, אני עושה את זה בחינם" הוא סיים בהתנשאות
תוך כדי הדיבורים שלו, אני מבין שאולי התחושה שאני נמצא בה, אותה חוויה שהוא דואג להעביר אותי, היא בעצם מתנה עבורי, כי זו הדרך הלא מודעת שלו לספר לי מה הסביבה שלו מרגישה, שהוא המושלם היודע והמבין, ואני הקטן וה"כלום", ואולי יותר מכך, הוא מעביר אלי את מה שאסור לו להרגיש.

אחד הכלים המשמעותיים ביותר של המטפל בנוסף לאמפתיה, הקשבה, וסבלנות, הם החיבור שלו לרגשות שלו עצמו, הרגישות לדקויות בנפש, והיכולת להפריד בין אילו רגשות שייכים למטפל, ומגיעים מהעולם שלו, ואילו מהן שייכים למטופל ועוברות למטפל בתהליך הנקרא "השלכה", והיכולת לפרש ו"להחזיר" למטופל את המקום הזה, ולהיות לו לראי כמה שיותר מדויק, וללא ביקורת, אם באופן ישיר, או בצורה עקיפה, זו אחת המתנות הגדולות ביותר שמטופל יכול לקבל בתהליך טיפולי מקצועי.

מאז עברו עוד שלושה טיפולים, ובפגישה האחרונה ניסיתי משהו חדש עבורו.

"אני מבין שאתה כאן כי אשתך ביקשה, אך כרגע אתה נמצא כאן, ולא היא, האם יש משהו שאתה היית רוצה לברר כאן?" אני מנסה.

"תראה, אנו נפגשים כבר חודש, אני מתרשם שאתה אדם מעניין, ואולי תוכל לעזור לי בעניין שקצת מפריע לי".

הוא אמר את המילים האחרונות בשקט ובחשש, והיה ניכר שהוא נבוך.

ברגע שהוא אמר את המילים "מפריע לי" ו-"תעזור לי" באותו משפט, אני מבין שמשהו מתחיל לקרות, והוא המשיך בקול נמוך, "אחרי כל היום הארוך הזה, כשאני חוזר הביתה, ואני אומר קריאת שמע, זה הזמן היחיד שיש לי עם עצמי, ואז, לפעמים, אני מרגיש שכל העשייה הזו לא ממלאת אותי...כאילו אני משקיע ומשקיע, אבל זה לא נגמר....אני מרגיש...."

הוא חיפש מילה מתאימה.

"אולי ריקנות?" ניסיתי בחשש.

הוא נע בחוסר נוחות על הכורסא, היה לו כנראה לא קל, ולאחר כמה שניות ארוכות הוא אמר "אולי.."

"אולי זה שאתה עוזר ומייעץ לכולם, זו הדרך שלך להיות קיים, כי התרגלת להרגיש קיים רק על גבי ההמון הנושא אותך על כנפיו, אבל באמת, זה לא ממלא, כי הם לא רואים אותך, הם משתמשים בך, וגם מי שכן מעריך אותך, הוא עושה זאת בגלל תכונה זו או אחרת, אבל בעצם לא רואה אותך בעצמך" אמרתי.

לקח לו כמה דקות של מחשבה, ובאותם דקות הרגשתי שמשהו בחדר נרגע, כאילו המרוץ הבלתי פוסק של נפשו, נעצר לכמה שניות של מנוחה, "מנוחת הנפש", והוא המשיך, "עכשיו אני נזכר שכשהייתי ילד, הייתי נמדד בזכות ההישגים שלי, הייתי קיים רק בזכות הכישרונות שלי, זו הייתה הדרך שלי לזכות באהבה".

"אם שמת לב, גם איתי, האופן שבו יצרת קשר, היה באמצעות ההישגים והכישרונות שלך.... כאילו שזו הדרך היחידה שלך לרכוש אהדה".

לפני שהסתיימה הפגישה אמרתי לו, "אני מעריך מאוד את האומץ שלך היום, הרשית לעצמך להיות במקום חדש ולא קל, ואולי שבוע הבא נוכל לחזור קצת אחורה בזמן, כדי להכיר אותך טוב יותר, ואת הדפוסים שמניעים אותך".

לפגישה האחרונה הוא לא הגיע, הוא התקשר כמה דקות לפני 20:00 ואמר שהוא לא מרגיש טוב, ובזמן שהתפנה, ישבתי וכתבתי לעצמי מחשבות ורגשות מהמסע הקצר אבל המאוד משמעותי שהוא עבר כאן, אני מקווה שהוא ימשיך, שיהיה לו את האומץ להציץ ולהכיר את עמקי נפשו המיוסרת.

השיחות האין סופיות על המקומות המוצלחים שלו, אולי באים להסתיר את החשש מהמקומות ההפוכים, הקטנים, והלא מוצלחים הנמצאים בכולנו.

ואני מרגיש שאם אני אחמיא לו, ואתפעל ממנו, רק אחמיר את הקושי שלו, כי אולי הוא זקוק למישהו שיראה אותו באמת, למישהו שיאפשר לו לגעת ולו לכמה רגעים במקום הזה בנפש שבו אנו אנשים רגילים, עם קשיים, נפילות, ואכזבות.

אדם שאצלו ההצלחה היא לא אפשרות, אלא הכרח, וכל שעות היום חי במאמץ בלתי פוסק לכבוש עוד פסגה, ולייצר פסגה חדשה, והוא תלוי באופן נואש בהערכה והערצה של הסביבה, אך כיוון שהערכה זו תלויה בתכונות, בתפקוד, ובהישגים, הרי שעליו לעמול ללא הרף על מנת לייצר עוד ועוד סיבות, וכל זאת לצד החשש הנורא שהכל יתמוטט וכולם יראו מי הוא באמת, אלו כמובן תהליכים בנפש שיתכן והוא אינו מודע אליהם, ולא קל כלל להביאו לידי הכרה בהם, אך באם יהיה לו האומץ לעבור את המסע הזה, הרי שיזכה להפוגה רגעית וזמנית מהמרוץ הזה, ללא צורך למצוא חן בכל עת, ויהיה רשאי להצמיח ולבטא את מה שחי בתוכו.

מידי שבוע יכתוב מטפל מקרב צוות המטפלים סיפור אמיתי מחדר הטיפולים (כמובן בשינויים הנדרשים, בהשמטת שמות וכל פרט זיהוי כלשהו).

מוגש מטעם מרכז טיפולים חב"ד – שעל ידי אגודת חסידי חב"ד באה"ק.
ניתן לקרוא עוד באתר: www.lametapel.com