רבקה ערנטרוי

"פדה בשלום נפשי מקרב לי" (תהילים נ"ה, י"ט) סודות הפדות של החינוך המושלם: (שלום).
מה למדים אנו לגבי התמודדותינו במערכות חיינו המאתגרים מנסיון האסטרטגיה המקצועית של דוד באופן ניהול מערכותיו?

אנו מתמודדים במערכות החינוך בקשיים המערימים עלינו חניכינו, ילדינו... אנו עומדים בפרץ, כשמחדלינו הפנימיים עשויים להביס אותנו ולהביא לנו , חלילה, מעידה כושלת, מחרידה.. מה יהיו, איפוא, סודות התכנון של תכסיסינו היעילים? מה תהיה גישתנו התואמת להדוף את מהלומות יריבינו בביצועים קולעים?

ודוד הצהיר "פדה בשלום נפשי" - הכיצד?איך ניתן להיגאל מהקרב בשלום - בשלימות? והרי לוחמה היא מערכה, היא קרב?



1) הבסת האויב אינה מהווה עדיין את שלימות החינוך, היות ו...

המיומנות להדוף אויבים היא, אומנם, הישג אסטטרגי, אך הוא זעיר ואינו מוחלט היות ולמרות המנוסה של הגורמים המעיטים הרס וחורבן, הם עדיין עשויים, חלילה, לשוב ולתקוף!

מערכות חיינו בדרך החינוך הנאורה והמשוכללת, מתבצעות במגמה שלא לשבור את הילד אך היעד הוא להשיב את לב הילד... להביאו למצב של פיוס, להכרתו באמת ובהוקרת ערכים מקודשים, כך שיטוש את נתיבות הפשע ולא ישוב אליהם לעולם, ואולם, הכיצד נגיע להשגים אדירים אלו בעוד הננו עומדים בעיצומו של קרב?

משביעים אותנו להיות צדיק ולא רשע... משביעים בש' ימנית ובש' שמאלית, כך שבדרך ירידת נשמותינו מבאר שבע (שבועה ושובע) לחרן - לא רק נביס את שונאינו אך גם נהפוך את הרוע שבהם למקור הטוב, בבחינת "מאויב לאוהב"!

זוהי הפדות השלימה של נפשותינו, במצב זה גם הפרטים הרבים, המנגדים לנו יסיעו לנו בסמל של "ברבים היו עמדי" המה אנשין של אבשלום, שהתפללו עבור דוד. כח זה בקרבותינו נשאב לנו מבאר שבע.

והיא הנקודה העליונה ביותר, המרווה את צמאונינו במים חיים ועוצמה להישרד ולחיות.. משם נמשכות נשמותינו להשלים במלואו את היעד של ירידת נשמתנו לעולם הזה - לחרן.

חרן משקף עולם, (ע.ל.מ) שהאלוקות נעלמת בו, וטבע שבו מוטבעת יד ה' והיא אינה ניכרת. זהו אתר יבש וחרונו (חרן) של עולם שולט בו והוא מתגלם בפירוד ובמחלוקת ובזעם.

מצב זה משתקף גם במדבר הגדול והנורא, שהנחש, השרף והעקרב שורצים בו.

הם משקפים מחדלי נפש של תאוותנות לחומר ושריפה במשל של שרף ואילו העקרב מסמל תנועה של קור וזלזול לערכים של קודש.

פה, במדבר המחריד נערכו מ"ב המסעות של המשכן. פה נשאו את המשכן וארון העדות בתוכו, כדי להכניע כוחות אוילים אלה, ולהכשיר את השיממון לאותם ימים של גאולה, לעת של שלום וקירבה לאלוקים ועידן בו נעשית הכרה מוחלטת בקדושתו...



2) התקווה הזו, שמא, תפיח בנו משאבי נפש להתמודד באתגרים בהווה, ואולם, הכיצד?

הכיצד לא נפגע ונגרום נזק לנשמות חניכינו בדרך של לוחמה של קרב בהחייאת השממה בקרבותם? המשכן נתגלה במדבר בכל הדרו ופארו בגוונים הססגונים של יריעותיו כדרך מרכבות ההדר של המלך ושל הדגלים המרהיבים והמתנוססים מעליהם, ע"מ שהאויב ירתע מפחד ורתת בשל חילו של המלך המאיים ...

בעזוב המלך את ארמונו ואת העושר והיוקרה מאחוריו בצאתו אל שדות המערכה - מתמעטת אז יוקרתו וע"כ הוא מבקש להפגין אותה אל מול פני אויביו, והוא מתהדר אז בהוד של כתר מלכותי, עליו מבזיקים אבנים יקרות, המפיצות את זיוום.. ובאדרת אצילית ושרביט של זהב המאיימים בעוצמת החיל שבהם ע"מ שיוכל להביס את האויב בנקל!

"ויהי בנסוע הארון ויאמר משה "קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך".. המשכן זרה את אור הזריחה שבגווני יריעותיו וכך עשויה, להבדיל, לאיים תלבושת השרד של המצביא, השוטר... העמידה העליונה בלבוש מהודר - מרתיעה ומעוררת רתת..

סבר רציני וחמור מביע תנועה של צו שהוא נחרץ! שהוא מוחלט ואין להשיב...

שום רביב וכתם לא יתגלה במלבושיו של המורה, היות והם עשויים להחליש את מעמדו בעיני חניכיו והופעתו המרשימה עוד תקנה לו תושיה במערכות החינוך.

ואולם, ההרתעה הזו, החיתת והאימה שהוא מפיל על חניכיו, אין הם המה שיביאו לו את הישגי החינוך! מדוע?

היות, ולאחר ההרתעה והתבוסה, האויב עשוי להתקומם שוב ולשוב לאתגר...

אחרי ויכוח סוער בו הכניעו את המודעות של החניך, הוא עשוי לשוב להשקף שוגה היות ובתכסיסי השכל ניתן לראות מצבים מזוויות מבט שונות, טועות ושוגות...

האסטרטגיה של הבסת האויב אינה מהווה מטרה לכשעצמה בחכמת החינוך אך היא מיועדת לשמש כאמצעי הכשרה להפוך את המדבר הנורא שבקרבותם לשדה כשיר לקלוט את זרעי החינוך. הכיצד?



3) סוד הפשטות הכובשת (ללא התגנדרות)

השקט שלפני הסערה -

בעת חנוכת המקדש ע"י דוד הוא שינה את החוקיות הקבועה בבית המקדש והפציר שזימרת הכהנים תהיה קודמת לזמרת הלוויים, המעוררת. מדוע? - זהו סוד הפשטות הכובשת!

היכולת והמיומנות לכבוש את לב החניך מתאפשרות אך ורק בעיתות של נחת ושלווה, כשהמחנך מקרין מפנימיותו אורות של שפע אינטלקטולי וזריחה פנימית ואמיתית של אהבה! אין כאן מערכה... אין כאן התגנדרות ושאון של תפאורה סוערת...

כאן שורר רוגע ולא כפי שמתרחש בעת זמרת הלוויים הסוערת והמעוררת את הנפש בכיוון רצוא... להיסחף בכלות הנפש.

לעומתה, ההמשכה של הכוהן, נעשית בלאט, בחשאי כזריחת הנר הטהורה והזכה, שאותה המשיך אהרון בהעלותו את נרות המנורה..

האש זכה ואינה כהה ובוערת ושורפת בשאון של בערת עצים למערכת הקרבנות ולכן קדמה זימרת הלוויים, המעוררת להמשכת הקודש של הכוהנים הנוסכת שלווה ורוגע!

זוהי הסיבה שאת המקדש בנה שלמה, שלא ידע מהי לוחמה, מהו קרב ואת ההכשרה לכך קידם משה תחילה, במסעות המשכן במדבר ואילו דוד הכשיר במערכותיו את בנית המקדש, ואכן, בית המקדש מכונה על שמו של דוד!

ודוד, דרש שינוי בסדר הרגיל בו מתנהל אורח העבודה בבית המקדש. ובפעם הראשונה בשעה של חנוכת המקדש, ביקש מה' רשות שהכהנים יזמרו ולא הלוויים, כי רק בעוצמה הנמשכת ממקור נצחי של שלוה ורוגע, ניתן להעניק עוצמה לאבני המקדש שימשיכו את הניצוצות בעולם שלא בדרך לוחמה ופאר המוסיף חיל והרתעה, אך בדרך של נועם ושלווה.

זוהי דרך החינוך הכובשת, היות ויש בה מן הפשטות (כאבני המקדש שאין בהם כל קישוט) ובנועם וטוב של הליכות.

ואז קרא דוד "קומה ה' למנוחתך" (בהעלותך י', ל"ה)

אין כאן מגע של התמודדות פנים אל פנים! אין כאן היסחפות והתדרדרות לשפל המעמד של החניך המרדן!

אין כאן הצהרה והבלטה של המציאות המנגדת! המחנך אינו מדגיש אותה ואינו מייחס לה חשיבות או כל ערך.. הוא שוזר חוטים של שתי וערב בריקמת החינוך בה נארגים קוים מהופכים ומנוגדים לגמרי...

זהו אריג של שתי וערב בעל חוטי ההתעלמות המחנך מחד (ממעמד שלילי של תלמידו והוא אינו מצהיר ומכריז על קיומו של המצב השלילי כדי לא להפיח בהחניך חשיבות עצמית כוזבת, כי אז לא יוכל להיכנע ולהתבטל) ומחת יש כאן כן מוטיב של התחברות המחנך עם גורמי הרוע שבחניך באופן של כבישת לבבו. הכיצד ניתן להגשים יעד מופלא זה?

ההקרנה הרגועה הזו מגלמת את השלווה של שבת, המושכת לקירבה את כל הניצוצות, המזדככים, והעולים ומתבררים בעבודת השבוע שחלף.... והדבר נעשה בשבת מאליו, היות ובשבת אין מצב של לוחמה וברור הניצוצין והאור הפנימי הנמשך לעולם בשבת מושך את הנשמה בעבותות של כיסופים וערגה להתחבר עם האור!

ואילו עבודת הבירורים בשבוע שחלף היא עת לוחמה, ובה מייחסים אחיזה ומקום לרע, שהרי נלחמים ומבררים אותו בקו של "סור מרע" ועל אף שהכניעוהו, הוא עשוי להיות נעור וחוזר לסורו היות וייחסו לו יוקרה וחשיבות בדרך ההתעסקות עימו...

(הדבר עשוי להתבצע באופן של ויכוח והכנעה, אך השכל תמיד עשוי למצוא דרכים כיתד לשוב ולאחוז בדעה הפגומה.)

הדבר מתבטא באופן של התחברות עם הילד! קיים כאן מגע ישיר! אך הוא נעשה מתוך שלווה ורוגע ומתוך כבישה של לב... ע"י הקרנה של המחנך מאורו הפנימי, העמוק והאמיתי, שאינו מייחס מקום וחשיבות לרע, אך הוא מתחבר עימו והילד מתעורר בשל קמעת האור המקננת בקרבו...

ורק בשל העדינות שבו ושיעור האור המצומצם, המקנן בו הוא מתנשא מהשפל ומתחבר עם האמת והדבר נעשה מאליו... מכיסופיו הפנימיים והאישיים, ולא מתוך סערה של ויכוחים והתדיינות סוערת כבדרך הלוחמה.

ממש כמו באווירה מקודשת של שבת, מתוך שלווה ועונג!



4) פדה בשלום - שלימות החינוך ולא הסתפקות בגרעונו.

ואולם מה יהיה על אותם חניכים שלא זכו להתעורר, היות והטוב שלהם נעלם העמק בנשמותיהם ומסתתר ואין הם חשים בו בגלוי שלילה שבהם. הכיצד ניתן לעורר אותם ולהפוך את המוטיב הכהה שלהם לאור?

"כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הציבור, מעלה אני עליו כאילו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם" רז"ל על הפסוק "פדה בשלום נפשי" (ברכות ח' א')

רק תנועה המשחררת אורות אלוקיים פנימיים שאין בכח אף מניע שלילי שבעולם לינוק מהם, עשויה להפוך את הרע לטוב!

הפדות הזו מתבצעת ע"י שלשת הקווים:ימין שמאל ואמצע, דהיינו כיוון של התרוממות וכיוון של ירידה וכיוון ממגז שיש בו את השניים.

העולם עומד על התורה (פנימיותה) העבודה (תפילה בציבור) גמילות חסדים (גם עם אלה שאינם חסרים מאום)

א) לימוד פנימיות התורה - מזככת, מטהרת וכשהאדם נעשה טהור ועדין הוא עשוי לכבוש את הרע ולהפכו לטוב.

הדבר מתרחש רק במצב שאין כאן מניעים אישיים של רהב ויוהרה, המשמשים מקור אחיזה ויניקה לכוחות שליליים... ואם חלילה, מועד האדם והוא חש רחש של גאווה, הוא עשוי להגיע למצב בו, חלילה, לאחר הלימוד, עשויים גורמים חיצונים שליליים להשתלט עליו ולהכניעו, אך כשהוא משוחרר ממחדלים אישיים, הוא עשוי להתנצח על כל גורם זר הקרב אליו!

ב) גמילות חסדים עולה על מצוות הצדקה, המוגבלת בנתינתה רק לחסרי כל. זהו סמל להמשכה של אור עשיר שמעשיר אפילו את העשירים... ומקור זה מושך אליו, אפילו כוחות שליליים... כך שהם מתבטלים מהרוע שבהם ונוצר מצב של שלווה..

ואולם אם המניע למעשה זה נובע מיוקרה אישית ורהב הוא עשוי לחדל ממעשה חסד זה ולהשתפל לעולם של אגו, בו עומדים מאייו ברומו של עולם בעודו אינו מבחין בצרכי הזולת. אז חסרה שלימות של פדות במעשה חסד זה! ובדומה לכך מתופעל גם הקו הבא:

ג) תפילה בציבור מדומה לתפילה של עשרת ימי תשובה. אין עימה בקשות למניעים אישיים אך זוהי תחינה והפצרה לטובת העם, לטובת הזולת.

תפילה כזו המונשמת ע"י תנועה של ביטול, מתרוממת עד לעצם האלוקי , מתחברת עימו וממשיכה אותו ואולם אף כאן, אם התפילה אינה נעשית מתוך ביטול ומקננים בה תחושות של אגו, הרי עם סיומה, תעלם עימה, חלילה, השראת הקודש ששרתה בה בעיצומה של התפילה..

בעוד התפילה מסמלת קו של "רצוא",הרי שגמ"ח מסמל את קו ה"שוב" בכיון של עשיה והמשכה לעולם המעשי..

לימוד תורת הנסתר ופנימיות התורה, למעשה, ממזג את השניים ומקנה להם קיום ופדות נצחיים.
לימוד זה אינו מניח למקורות הרוע והקליפה החיצונים להתקרב אל האדם ולא ישכילו להכניעו, אלא, אדרבא, הוא יכבוש אותם ויהפכם לטוב.

הדבר מתאפשר, היות ולימוד פנימיות התורה, למעשה, מזכך את האישיות ומטהר אותה שתהיה מנוטרלת מכל מגע פוגע .

והקו הזה של לימוד התורה, אכן, ממצע בין התפילה והגמ"ח היות והתורה מגלמת קו של רצוא שיש בו הפלגה לעומקם של דברים נעלמים ונשגבים ביותר בכיוון של "רצוא" מלמטה למעלה במגמה שיתאפשר אח"כ כיוון של "שוב" והמשכת אור זה באופן של קיום המצוות בכיוון של "שוב".

בכך מעניק לימוד פנימיות התורה פדות של שלום ושלימות לאדם שהגמ"ח שלו והתפילה שלו יגשימו כבר את בואו של הגואל בקרוב ממש. אמן!

ואכן, בימי שלמה, אכן שרר השלום וזה היה מצב של מעין שבת של כבישת הטוב שבלב בדרך של "ממילא" מאליו, ואולם היתה נעדרת כאן השלימות של אחרית הימים היות ולא האיר עדיין בעולם מקור העצם, שהופך את הרע לטוב, כי אם נגלתה רק ההמשכה ממנו והיא משכה אליה את ניצוצות הקודש שהשתחררו מעולם החומר, אך מקור הרע נותר כפי שהיה, ללא כל שינוי והפיכה לטוב!

הפדות המושלמת אליה מתכוון במילים "פדה בשלום נפשי" הוא מצב של תשובה, שבה הופך הרע לטוב ואת העוצמה הזאת מסר יצחק ליעקב בקו הגבורה שבו...

לו אכן, היה זוכה עשיו בברכות, היה האור של יצחק נבלע, חלילה, בקרבו ועשיו היה מעצים את רשעותו, וכך היה מכלה את כח הטוב שביעקב!

מצב זה של תשובה והישג השלימות החל להיווצר ולשרור מאותו רגע של גלות, עימה החל ראשיתו של שלב הגאולה והפדות השלימה ורגעים אילו עומדים להתממש ולהיות מוחשים מייד! בקרוב ממש!

(עפ"י ספר המאמרים י' וי"ט כסלו מאמר פדה בשלום - שנים תשי"ב, תשכ"ו ותשכ"ז)