הרב מיכאל אוישי, ז'פרוז'ה

בוקרשט, רומניה. סוף שנות החמישים.

ילדה קטנה, כבת חמש-שש, מסתכלת מחלון ביתה, ורואה דבר מוזר. אדם בעל זקן צחור, הולך ברחוב, כשלראשו כובע פרווה רחב ונמוך. מראה מוזר ולא שגרתי.

שרה הקטנה שאלה את אביה, מיכאי, "לאיזה עם שייך האדם המוזר הזה?"
פניו של מיכאי התכרכמו. שנים אחר-כך סיפרה שרה, שראתה מיד כי השאלה פגעה עמוק בליבו של אביה, ודבר זה נחרט בראשה לכל חייה.

מיכאי, הרהר קלות. שקל מילותיו. הוא נזכר בשנים עברו, עת מראה יהודי עם שטריימל היה מובן מאליו. "מחר אסביר לך" ענה קצרות.

***

היו אלה שנות הקומוניזם ברומניה. אם בקצוות רומניה, בערים הקטנות ובכפרים עוד יכלו לחיות חיים יהודיים מינימליים, פחות או יותר, בבוקרשט זה היה אחרת. הקומוניזם שלט בכל פינה. ה"סֶקוּרִיטַטֶה" האימתני, גלגולו הרומני של הק.ג.ב הרוסי, בלש אחרי כל אחד. מיכאי, שעבד כמהנדס, נזהר בכל דרכיו לבל ייחשד, חלילה, בחוסר אהדה למשטר, וכך יאבד פרנסתו ויזיק למשפחתו.

מיכאי ושרה הקטנה פוסעים ברחובות בוקרשט. הם נכנסים לבית-הקברות היהודי בבוקרשט. בין המצבות, מוביל מיכאי את בתו הקטנה לקברים של ברוך ושרה לוֹרֶר, סבה וסבתה של שרה. "כאן קבורים סבא וסבתא שלך, שרה", אמר מיכאי, "והם היו יהודים. האדם המוזר שראית אתמול, גם הוא היה יהודי. יהודי דתי. כובע הפרווה שחבש לראשו, היה שטריימל, מלבושם המסורתי של החסידים. גם את, שרה, גם את יהודיה".

שרה לא לגמרי הבינה מה זה בדיוק אומר. אבא שלה אף-פעם לא אמר לה שהיא יהודיה, ועכשיו הוא אומר לה שאסור לה לשכוח את זה לעולם. הוא מוציא מכיסו שרשרת עם מגן-דוד, ועונד על צוארה. הוא מלמד אותה, לראשונה, להגיד "שמע ישראל".

את האירוע הזה שרה לא שכחה לעולם. שרה, זו אמא שלי. היא סיפרה לי את זה לפני שנים. מיכאי, זה סבא שלי. מיכאל בנימין הרשקוביץ', על-שמו אני קרוי.

ומי הסתובב לו עם שטריימל בבוקרשט של אותן שנים? תמיד תהיתי.

אמא שלי לא ידעה. אולי תייר, אולי יהודי שהיה בדרכו לארץ מקצוות רומניה והיה בבוקרשט הבירה כמה ימים לשם כך. מי יודע. בעקבות הסיפור הזה, תמיד אמרתי, שיש לי הכרת-הטוב לשטריימלעך.

***

לפני כשנה, סיפרתי את הסיפור לחבר, ר' אברהם מרדכי וינשטוק, עיתונאי בעיתון 'המבשר' החרדי. יש לו פינה בעיתון עם סיפורים פיקנטיים, והוא פרסם את הסיפור שם, בהשמטת השמות.
לפני כחודש, אחרי תפילת מעריב בבית-הכנסת בבית-שמש, שם מתגורר וינשטוק, ניגש אליו אברך צעיר. "אתה זוכר שפרסמת לפני איזה שנה סיפור על בוקרשט, שטריימל, ילדה שהביטה מהחלון, משהו כזה?" אישר וינשטוק, והאברך המשיך - "נדמה לי שהיה זה סבא שלי".

מסתבר, שהסבא של אותו אברך צעיר, היה ר' מרדכי פרנקל, הרבי מבוטושאן. הרבי מבוטושאן התגורר בבוקרשט בסוף שנות החמישים, והסתובב שם עם שטריימל בעקשנות. הציקו לו, קנסו אותו, אבל הוא התעקש. "מי יודע", היה אומר, "מי יראה אותי מהחלון, וליבו היהודי יתעורר".
אז ראו אותך מהחלון, בוטושאנער רבי. ראו גם ראו.

***

כתוב בהלכה, שאלה המתגוררים באיזור לא יהודי, שלא יילכו כמנהג יהודים רבים בשבת, מעוטפים בטלית ברחוב בדרכם לבית-הכנסת, אלא יתעטפו בה בכניסה לבית-הכנסת. אבל אני כן הולך.


"מעדיף ללכת עם טלית ברחוב". הרב מיכאל אוישי (משמאל)

שואלים אותי לפעמים למה. אני עונה, שאני מעדיף ללכת עם טלית ברחוב. המבטים לא מפריעים לי כלל, וחשוב לי שהבן שלי יראה את אבא שלו כפי שילדים אחרים רואים את אביהם במקומות אחרים.

אבל האמת היא, שיש עוד סיבה.

מי יודע, מי יראה אותי מהחלון, וליבו היהודי יתעורר. מי יודע.

***

בתמונה: הרב מרדכי פרנקל, הרבי מבוטושאן.