הרב מנדל טננבוים

על הרב החסיד ר' בן-ציון שמטוב ז"ל:

הכרתיו אישית קצת בהיותי ב'קבוצה' בשנת תש"ל-ל"א, ובשנות הממי"ם המאוחרות כשעבר לגור בכפר חב"ד. התרשמותי עליו היא בשני דברים בהם פעל במסירות נפש, בעיקר:

א. לעשות טובה בעיקר בגשמיות ליהודים מנחת זרועם החזקה כברזל של הקומניסטים 'מאחורי מסך הברזל', ברוסיה הסובייטית.

ב. בהתמסרותו לרבי היקר שלנו. ואת שני הדברים הללו ר' בנציון עשה אותם - ללא הגבלות.

כשדיברו על ה'אהבת ישראל' המיוחדת של הרה"ח ר'מענדל פוטרפאס ז"ל, כינו אותו אצל החסידים שהוא הי' 'גאון' באהבת ישראל. וכך הגדיר את ר' בן ציון, הרה"ג הרה"ח ר' יהושע זעליג פלדמן ז"ל (שהי' הראש ישיבה בתורת אמת בירושלים כשלמדתי שם) שלדעתו ישנו מעלה מר' ב"צ על ר"מ: "אצל ר' מענדל בערה אהבת ישראל, באופן כזה שלא התחשב בצרכיו שלו ונתן את כל אשר לו ליהודי אחר, ואילו אצל ר' ב"צ, הוא כל כולו היה מסור לעשות טובה ליהודי האחר, שחיפש כל העת במה אפשר לעשות טובה לזולת."


"חיפש כל העת במה לעשות טובה לזולת". הרה"ח ר' בן ציון שמטוב ע"ה (ארכיון)

לפניכם כמה סיפורים על ר' בנציון האופייניים לו, על מסירות נפשו לעשות טובה לזולת וההתקשרות שלו לרבי שלא ידע גבולות, והסיפורים דלקמן יעידו על כך:

שמעתי פעם את הסיפור דלקמן:

"היתה תקופה ברוסיה הסובייטית, לאחר מלחמת העולם השניה, כשגלו הרבה פליטים יהודים מפולין לרוסיה. ר' בנציון עזר להם בכל מה שיכל, ובעיקר הי' עסוק והשתדל להבריח מה שיותר יהודים בעיקר של אנ"ש מרוסיה, וזו היתה המשימה העיקרית שלו. היתה תקופה קצרה שבה שהיו יכולים להבריח יהודים מרוסיא דרך העיר לבוב שבגליציא. פעילות זו היתה כרוכה במתן שלמונים, היה צורך לשחד את שומרי הגבולות וגם לזייף מסמכים שונים. כדי לגייס סכומים גדולים ברוסיה הסובייטית דאז, זו היתה משימה כמעט בלתי אפשרית. אפשר לתאר את הצער והעגמת נפש של ר' בנציון, שהיה מוכן למסור את נפשו למען הזולת. אבל הבעיה הגדולה היתה: 'כסף מנלן'?

"ר' בנציון מיודעינו הבחין שאחד מהיהודים הפליטים שהגיעו מפולין הוא יהודי אמיד, ור' ב"צ 'נטפל' עליו והתחנן שיעזור לו להוציא יהודים מהכלא הסובייטי. היהודי הפולני אמר לו, שהוא יכול לתרום 'משהו' למען הענין אבל לא בסכומים גדולים. אפשר לתאר שלר' בנציון זה לא הספיק. ואז עלה בדעתו רעיון. הוא פנה ליהודי הפולני, ואמר לו: "בא נעשה 'עסק': "תלוה לי סכום גדול ואני מוכן להחזיר לך בהמשך אפילו עם רבית!" כשהיהודי הפולני שמע שזה 'ביזנעס' טוב, הסכים להלוות לו סכום גדול. כמובן, שר' ב"צ לא בזבז זמן והשתמש עם כל הכסף להוציא מרוסיא מה שיותר יהודים בעיקר מאנ"ש.

שאלה על הקרן

כשזכה ר' בנציון לצאת מעמק הבכא מרוסיה הסובייטית וקבע מושבו באנגליה, נקלע-למזלו יום אחד ביהודי הפולני הנ"ל, שביקש ממנו בחזרה את הכסף שלוה ממנו באמרו: "אתה יודע כמה רבית אתה חייב לי?! הרי עברו כמה וכמה שנים מאז ההלוואה!" והיה זה סכום ענק. ר' בנציון לא נשאר חייב, וענה לו: "על מה אתה שח, על הריבית? הרי אפילו את הקרן של ההלוואה אין לך..." בסוף החזיר לו ר' בנציון איזה סכום והגיעו ל'עמק השווה'.

"המיטה של הרבי היתה עמוסה בספרים"

היתה תקופה שר' בנציון היה בפאריז כשהרבי היה שם. באותה תקופה הוא ביקר וגם סייע לרבי בעניינים שונים. הוא דיבר על גדולתו של הרבי בהפלאה עוד לפני הנשיאות וסיפר, שבהיותו בפריז הוא ביקר מפעם לפעם את הרבי בביתו. היתה תקופה קצרה שהיה מבקרו יום אחר יום בגלל עסקנות מסוימת. הוא הוסיף, שהוא יכול להעיד שהרבי לא ישן כמה לילות. ביום הרי בודאי שלא ישן, כי ראו אותו בתפילות וכו'. ובלילות הוא ראה כמה לילות שהמיטה של הרבי היתה עמוסה בספרים לילה אחר לילה, וכך כמה לילות, כך שהבין שהרבי לא ישן, אולי נמנם מעט.

הוא גם העיד, שהיתה תקופה, בזמן שהוא היה בפריז וראה את הרבי, שהרבי היה שרוי בצום (הרבי היה צם הרבה, כידוע) והיה לומד תלמוד ירושלמי עם תפילין, או של ר"ת, או של הראב"ד או של 'שימושא רבה'.

"... של הרבי"

הסיפור דלקמן שמעתי שסיפרו על ר' בנציון. ובטעות הודפס (בשמי) על הרה"ח ר' אברהם פאריז ז"ל בספר 'אחד הי' אברהם'. וכך שמעתי: היתה תקופה, דומני בסוף שנות הכפי"ם, שקרו כמה אסונות אצל אנ"ש, מהם שנפטרו מי מאנ"ש בצעירותם ר"ל וכדומה.

הרבי אמר אז שיש ליזהר לא לדבר באמצע התפילות. הקהל ב-770 היה גדול – גם בסוף שנות הכפי"ם - ובפרט בשבת, הי' הזאל מלא מפה לפה. ומי שנמצא בצד המערב של הזאל לא שומע כלל את החזן ותפילותיו. כך שבאופן טבעי, חלק מהאנשים שנמצאים בחלק המערבי של הזאל ב-770 לא התפללו תמיד עם החזן, ולעיתים גם דיברו.

ר' בנציון הי' איש מעשה וביצוע. הוא לקח על עצמו לנסות ולפעול שלא ידברו בשעות התפילה. הוא הי' מסתובב בין המתפללים בעיקר בצד המערבי של הזאל וניסה להשקיט את הדברנים באמרו: "שא שא שא". קרה, שזה לא עזר - אם שברוב המקרים זה עזר - ר' בנציון עבר בעצמו בין המדברים לשמור על השקט. אחד החציף פניו, והעיר לו: "הונט!" (=כלב) ור' בנציון ענה לו להלז: "טאקע א הונט אבער דעם רבינ'ס א הונט" (= אמנם כלב אבל כלב של הרבי...)

הסתיר את הייסורים

ידוע הוא שר' בנציון סבל מאוד על רגליו, כך שבקושי הי' הולך. והוא הי' עומד כל שעות התפילות עם הרבי; כל שעות ההתוועדויות ולא משנה כמה שעות ארכה ההתוועדות. העיקר, שלא הכירו עליו כלל שהוא מתייסר. לא עלה בדעתו של חסיד ומקושר כמו ר' בנציון לשבת או לנוח בזמן שהרבי נוכח.

עסק בהפצת שיחותיו של הרבי

כשר' בנציון הגיע לארץ, הוא התיישב בכפר חב"ד, וזאת בעיקר בגלל שרצה להפיץ את תורתו של הרבי. אני זוכר שהי' אומר בלהט, ובמבטא המיוחד לו: "מי דארף מפרסם זיין די שיחות (השין-בשין ימנית) פון רבין". (צריך לפרסם את השיחות של הרבי) הוא טרח והשקיע כספים לקנות מכונות להדפיס את השיחות של הרבי.
הוא זה שהקים את 'מכון ליובאוויטש' שקיים עד היום בכפר חב"ד, והם מזכים עד היום הזה את הרבים בשיחות הקודש של הרבי בלשון הקודש.

יהי זכרו של חסיד ומקושר לרבי - ברוך.