מאת אחד הגולשים

לא אשכח את הבוקר הזה, בו הגעת לראשונה לתלמוד-תורה בכפר-חב"ד. זה היה לפני 15 שנה לערך, אולי קצת יותר. אני זוכר אותך מגיע עם הוריך, מחזיק במקל הליכה. היינו ילדים בכיתה ו'-ז' ויצאנו לקבל את פניך בכניסה לתלמוד-תורה. גם המורים היו שם, גם המנהל.

בהתחלה הסתכלנו עליך במבטים מוזרים, אבל בהמשך היית ילד רגיל בכיתה שלנו. עם הזמן, קלטנו שאתה, יוסף-חיים, התלמיד הכי מיוחד שיש.

למדת איתנו בכיתה, כמו ילד רגיל. היית שנון ומבריק. בעוד לנו היו מחברות רגילות, אתה היית עם ספרים גדולים בכתב ברייל. כשאנחנו התעצלנו לכתוב את דברי המורה, אתה הקלדת בכתב ברייל במהירות ובחיוך.

בהפסקה בתלמוד-תורה נהגנו ואהבנו לשחק איתך, זה תמיד היה כיף. היית מזהה אותנו מיד ברגע שלחצנו את ידך. זיהית כל חבר באמצעות מגע ביד. חוש השמיעה שלך היה מדהים, וזה משהו שאי אפשר לשכוח. בהפסקה ישבנו איתך על הספסל בחוץ ותמיד היה כיף לדבר איתך.

כשעלינו לישיבה נפרדה דרכנו. פעם אחת נפגשנו באיזה שמחה בכפר.

אמש, כשראיתי אותך שמח בחתונה שלך, ביום הכי שמח שלך בחיים, הזלתי דמעה מהתרגשות. כל-כך שמחתי בשבילך, כל-כך התרגשתי בשבילך. שמעתי שאתה עושה חיל בלימוד בכולל של הרב בעדני שליט"א ולא הופתעתי. תמיד התמדתי, תמיד השקעת, תמיד רצית לשאוף ללמוד ולהצליח.

יוסף-חיים, מזל-טוב, בניין עדי עד.