אולי בהשראת הסיפור החסידי על החסיד המפורסם של האדמו"ר הזקן ר' שמואל מונקס, שזרק "בובקלאך" (כדורים קוצניים), ואולי געגועים לימים עברו - תושב כפר חב"ד נזכר בימים לפני כשלושים וחמש שנה, באוירה המיוחדת, ב"מלחמות השישקעס" ובלימוד אגדות החורבן אל תוך הלילה בליל תשעה באב, ע"י הרה"ח ר' אברהם לידר, שבערב תשעה באב חל יום היארצייט שלו . מערכת COL משתפת עם זכרונות ששיגר אחד הגולשים:

וכך הוא כותב:

ערב תשעה באב, חלק מ"מנהג היום" של הילדים בכפר חב"ד, היה לקטוף "שישקעס" (פרי עץ האיזדרכת). בשעה שהמבוגרים היו מתכוננים בכובד ראש ל"סעודה המפסקת", היינו עדיין טרודים ב"איך להגיע לענף הגבוה".
לאחר מאמץ לא פשוט כלל ועיקר, כל ילד הלך עם השלל: דלי מלא ב"שישקעס", עגולים עגולים, באשכולות ירוקים.

כשהגענו לבית הכנסת, רעש פגיעת ה"שישקעס" בספסלי העץ, היה נשמע היטב.

עם נעלי הבד כבר היה צריך "לתמרן" בין העיגולים-עיגולים שהתגוללו על הריצפה. זה היה סוג של שילוב שובבות חסידית עם רצינות תהומית. כאילו לומר לך: תפסע בזהירות, לא תוכל לדעת בעוד רגע מהיכן זה יעוף עליך... תרגיש על בשרך את הגלות המרה... השילוב שסימל בעבורינו את מושג היום "תשעה באב".

על אמירת הקינות היה מופקד הרב אברהם לידר ע"ה, שהיה אומרם בנעימה מיוחדת. לפי הנוסח, מכל הלב, בנעימת יגון עמוק וחודר-לבב.

לאחר שהסתיימה אמירת ה"קינות", מרבית המתפללים התפזרו. זה לביתו, זה לנסיעה לכותל המערבי.

היו שנשארו בבית הכנסת, במרפסת הפתוחה על ספסלי העץ ההפוכים והנוקשים, לשמוע מהרב לידר שיעור בנושא אגדות החורבן.

למרות שהייתי ילד, אני זוכר שהצטרפתי להאזין לשיעור. השיעור היה נשמע לי מרתק, ומפחיד לא פחות. על היהודים שנהרגו בחורבן, ועל הצרות הרבות שקרו אז לעם ישראל ושסופרו על ידי הרב לידר באריכות ובפרוטרוט.

ממול בית הכנסת "בית מנחם", צמוד לבית הכנסת לעולי מרוקו היה אז עץ סרק עתיק יומין, אולי קיים אפילו מלפני ייסוד כפר חב"ד. בעץ זה איווה למשכנו ינשוף אחד, שקולות שריקותיו בלילה נשמעו למרחקים.
תוך כדי שאני שומע את הרב אברהם לידר מספר בכשרון רב על גזירות החורבן, ואני מתבונן בשמיים השחורים זרועי הכוכבים, אני שומע את קול הינשוף: ששששש......שששש...
רעד חלף בעצמותי. בעיני רוחי שמעתי את "צער גלות השכינה המנהמת כיונה"...

אין ספק ששיעור זה ואווירת החורבן שאני זוכר מאז, לא יישכחו ממני.