הרב מנחם ברוד

חטיפת שלושת הצעירים, עם כל הכאב הכרוך בה, חשפה בבת אחת את היופי המופלא של עם ישראל. הדאגה לגורל החטופים פיעמה בכל לב יהודי. המונים מכל שכבות הציבור עזבו הכול והתאספו לשאת תפילה. הוויכוחים הסוערים הוזזו הצידה. ברגע נורא אחד חזרנו למה שהננו – עם אחד, שבתוכו פועם לב אחד.

מדברים הרבה על יצר המחלוקת האוכל בנו, וגם פרשת השבוע עוסקת בכך. אבל מתברר שהמצב הטבעי של עם ישראל הוא אחדות. לפעמים היצר מצליח לפעור בה סדקים, אולם טלטלה אחת מחזירה אותנו מיד למצב המקורי של אחדות וערבות הדדית.

כמה מרגש היה לשמוע את דברי בני משפחות החטופים. אלה אנשים ממקומות מגוּונים, בעלי רקע שונה, אבל כולם מתנבאים בסגנון אחד: תודה לעם ישראל, הוסיפו להתפלל, אנחנו מרגישים את החיבוק שלכם. אצילות הנפש של המשפחות, שאין בפיהן שום טענה ושום ביקורת, אלא אהבה אין-סופית – ממיסה כל לב.

הרתעה ולא התגוננות

למרבה הצער יש מי שדווקא בשעה קשה זו מחפשים אשמים, אבל במקום לחפש את המטבע במקום שבו אבד, הם מחפשים אותו תחת הפנס. נמצא האשם: הנסיעות בטרמפים. אם יורים על רכב, מיד יש אשם: העובדה שהרכב לא היה ממוגן. אם מחבלים חודרים ליישוב, האשמה תלויה באי בניית חומה סביבו.

זו, לדעתם, משמעות היותנו 'עם חופשי בארצנו' – להסתגר, להתגונן, להתבצר ולפחד. אויבינו יתהלכו בחופשיות בכל מקום, ואנחנו נקיף את עצמנו בגדרות תיל, במגדלי שמירה ובמאבטחים, ונפחד לטייל בארץ מולדתנו או לבקש טרמפ.

ברור שנדרשת זהירות וצריך גם מערכות התגוננות, אבל צורת המחשבה שמחפשת תמיד את התשובה בזירת ההתגוננות, במקום בהרתעה ובהתקפיות, היא מקור הבעיה. בפרשת השבוע שעבר למדנו שאם יושבי הארץ מתגוררים ב'מבצרים', סימן שהם חלשים, ואילו כשהם 'במחנים' (בערים פתוחות, בלי חומה), זו הוכחה שהם חזקים וסומכים על כוחם.

בעלי אותה תפיסה גם טענו שאי-אפשר לנצח את הטרור. אנחנו זוכרים את המקהלה הגדולה הזאת בימי אוסלו המדממים, כמה היא לעגה לתביעה 'תנו לצה"ל לנצח'. והנה, ברגע שנתנו לכוחות הביטחון לעשות את העבודה, והם נכנסו לערי יהודה ושומרון במבצע 'חומת מגן' – הטרור הודבר כמעט לגמרי. אם עכשיו הוא מתחיל להרים את ראשו, זה רק מפני ששוב חוזרת אותה טעות של 'אופק מדיני' ושאר ההבלים.

חטיפה צפויה מראש

כשנכנענו לעסקת שליט היה ברור שהחטיפה הבאה היא שאלה של זמן. כל לולן יודע שאם שועל הצליח לחדור ללול ולטרוף תרנגולות, הוא ינסה לעשות זאת שוב. ההצלחה היא התמריץ החזק ביותר, ולדאבון הלב המחבלים הצליחו.

הדרך היחידה למנוע חטיפות היא להוכיח שזה לא מצליח, ולהפך, שהמחיר יהיה איום ונורא מבחינת המחבלים ושולחיהם. ישראל צריכה להגיב בעוצמה אדירה – בדיוק ההפך מכל ההטפות של 'ידידינו' בעולם הקוראים לנו להגיב ב'מידתיות'. כאן נדרשת תגובה בכל הכוח, כזאת שתשאיר את כל המחבלים המומי הלם, מוכים ומרוסקים. וכן, אם החטיפה נועדה לשחרר מחבלים, הפרשה חייבת להסתיים ביותר מחבלים הכלואים מאחורי הסורגים.