ששה ימים רשות

בתורת מנחם כרך נא (עמ' 91) נאמר בקצרה:

"דובר [בליל א' דחג-הסוכות תשכ"ח] גם אודות החילוק בחג הסוכות בין לילה הראשון לשאר הימים, כמו בחג הפסח".

ב'המלך במסיבו' (כרך א' עמ' קפז) הובאו הדברים ביתר הרחבה:

"המשפיע הרב שמואל לויטין (ז"ל) שאל: בפסח קיימא לן (פסחים קכ,א) מצה בזמן הזה דאורייתא ופירש הרשב"ם "לילה הראשון חובה" ולגבי שאר הימים הוי רשות. האם על דרך זה הוא בסוכה?

"כ"ק אדמו"ר השיב לו: אין-הכי-נמי, עיקר החיוב לאכול בסוכה הוא רק בליל א' "ומכאן ואילך רשות" (סוכה כז,א). ומכל-מקום גם בשאר ימי החג כשאוכל בסוכה מקיים מצוה ומברך עליה – ו"כל שבעת הימים אדם עושה סוכתו קבע" – ודלא כאכילת מצה כל ששה (שאין מברכים עליה)".

ראה בזה גם לקוטי שיחות (כרך כט עמ' 216 והערה 17).

ברשימה הבאה ננסה להרחיב את הפרטים, לבחון את השיטות השונות בנושא, וכמובן את שיטת רבותינו נשיאינו במיוחד.

במסכת פסחים קכ,א: תניא כוותיה דרבא: "ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלקיך", זהו דבר שהיה בכלל (שיום השביעי היה בכלל מה שנאמר 'שבעת ימים תאכל מצות') ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא, מה שביעי רשות אף ששת ימים רשות.

וכן פסק הרמב"ם הל' חמץ ומצוה פרק וא"ו הלכה א:

מצוה עשה מן התורה לאכול מצה בליל חמשה עשר... אבל בשאר הרגל – אכילת מצה רשות, רצה אוכל מצה רצה אוכל אורז... אבל בליל חמשה עשר בלבד חובה.

גם הבית יוסף (בסימן תעה סעיף ז) פסק: אין חיוב אכילת מצה אלא בלילה הראשון בלבד.

כמו כן אדמו"ר הזקן (בסימן תעה סעיף לב) קובע: "ואין חיוב אכילת מצה אלא בלילה הראשון בלבד, שנאמר בערב תאכלו מצות, אבל שאר כל הלילות וכל הימים אינו מוזהר אלא שלא לאכול חמץ... אבל לחם עוני אין צריך לאכול אלא בלילה הראשון בלבד... דהיינו שכל השבעת ימים אינו מוזהר לאכול מצה אלא שלא לאכול חמץ... ומשאכל כזית [=בלילה הראשון] יצא ידי חובתו מן התורה".

בפשטות, המקור לדעות אלו הוא ממשמעות הסוגיה בפסחים, שאכילת מצה בשאר ימי החג אין בה משום קיום מצות אכילת מצה, וכמפורש: "שאר ימים רשות".

וכן כותב בעל העיטור (עשרת הדברות נד, קלה,ב) ומבאר שאין מברכים על אכילת מצה כל שבעה בשם שאין מברכין על לאו, דהיינו, בשאר הימים אין אכילת מצה נחשבת למצוות עשה אלא רק להימנעות מאיסור של לאו של חמץ, כך מסביר המהרי"ל (הלכות סוכה נב, א). הרשב"ץ (זוהר הרקיע, אות מ) מבאר שציווי התורה "שבעת ימים מצות תאכלו" הוא בחינת לאו הבא מכלל עשה, שהאוכל חמץ עובר בעשה, אך אכילת מצה רשות גמורה היא.

וראה גם העמק דבר (בא כג,ו): "אין מצוה כלל".

רשות שהיא מצוה

לעומתם מביא הרא"ש (כלל כג, ג) את דעת הגאונים המסבירים שאין להניח תפילין בחול-המועד פסח, משום שיש בו אות שחייב באכילת מצה כל שבעה. נמצא שהאוכל מצה בשאר ימי החג מקיים מצוה.

ומפורש באבן עזרא (פירושו לתורה בא, טו) שיש מצוה באכילת מצה כל שבעה.

גם מפירוש החזקוני את דברי המכילתא (בא יו"ד יב, יח) "שבעת ימים מצות תאכלו, אין לי אלא ימים לילות מנין, תלמוד-לומר עוד יום האחד ועשרים לרבות את הלילות". אם אכל שבעה ימים מצות, קיים הפסוק "שבעת ימים מצות תאכלו", אך אם אכל רק בלילות מניין שקיים מצוה? – לפי זה מתפרשת ה"רשות" בסוגייתנו רק בניגוד לחובת הלילה הראשון, ברם גם האוכל מצה בשאר ימים – מצוה הוא עושה.

וכן דעת החתם-סופר (שו"ת חלק יו"ד סימן קצ"א. חידושיו לפסחים דף ב, ובסוד"ה איתקש – פסחים ה,א) שאף שהמבטל אכילה זו אינו נענש, מכל מקום האוכל מצה בימים אלו מקבל שכר.

שתי השיטות חולקות, אפוא, במשמעות המושג "רשות" שניתן לפרשו בשני אופנים:

(א) רשות ממש שאין כאן שום מצוה, וכמו שמצינו לדוגמא במסכת נזיר (נ,ב) "יין רשות" כשהכוונה לשתיית סתם יין, שאין בו מצוה כלל.

(ב) רשות רק לגבי עיקר המצוה, אך מכל מקום כשעושה זאת יש בכך משום קיום מצוה. דוגמאות לדבר (על סדר הש"ס):

1) פלוגתת התנאים בברכות כז,ב אם תפילת ערבית רשות או חובה ונחלקו אביי ורבא הלכה כדברי מי ורבא סבר כמ"ד רשות. וכמה ראשונים (הרי"ף, הרא"ש, התר"י, וכן דעת הגאונים, וכן משמע בתוס' ד"ה טעה – ברכות כו,א, ר"ן פ"ק דשבת ט,ב, תוס' ד"ה והאמר – יומא פז, ב) – סבורים שיש בזה מצוה.

2) בשבת כה,ב – הדלקת נר בשבת חובה, רחיצת ידים ורגלים בחמין ערבית רשות. ובתוספות ד"ה חובה: לגבי רחיצת ידים בחמין קרי ליה חובה דלא הוי כל כך מצוה.

3) משנה ביצה לו,ב: ואלו הן משום רשות – לא דנין ולא מקדשין ולא חולצין ולא מייבמין. ופירש רש"י (שם ד"ה כל): "שיש בו קצת מצוה אבל לא מצוה גדולה וקרוב הוא להיות דבר הרשות".

4) חולין קה,א: מים ראשונים מצוה, אחרונים חובה, מיתיבי מים ראשונים ואחרונים חובה אמצעיים רשות? ומתרצת הגמ': מצוה לגבי רשות חובה קרי לה [וראה עוד בתוס' שבת כה,ב ד"ה חובה].

5) וכן כתב בפרי מגדים (פתיחה כולל ח"ג) בעניין צדקה – שאחרי שכבר נתן שיעור חיובו הרי זה רשות ואיכא מצוה.

6) ועל דרך זה בערוך השולחן (יו"ד סרצ"ב ס"ד) על מה שנאמר בשילוח הקן "ואת הבנים תקח לך" – שהוא רשות, ואם רוצה יכול לשלח את האם ואת הבנים, או שלא ליטול את הבנים כלל. ומכל מקום יש לקיים המצווה ככתבה וכמאמרה, שכל רשות שבתורה היא מצוה, ורק לגבי חובה רשות קרי לה כו'.

דעת אדמו"ר הזקן

היה מי שרצה להוכיח מדברי אדמו"ר הזקן כי יש מצווה באכילת מצה כל שבעה. זאת על פי מה שכתב בסימן תנג סעיף יד: "אין אדם יוצא ידי חובתו אלא במצה ששמָרהּ ישראל מחימוץ לשם הפסח שנאמר 'ושמרתם את המצות', שישמרנה לשם מצות מצה, ויש אומרים לשם מצות 'בערב תאכלו מצות'. ויש אומרים לשם מצות שבעת ימים תאכלו מצות, דהיינו שאם שמרה לשם מצה שיאכלנה בז' ימי הפסח יוצא בה וכן עיקר".

על כך השיב לו הרבי (אגרות קודש כרך י"ט עמ' רלד):

במה שכתב בהכרעת אדמו"ר הזקן בשולחנו אורח-חיים (תנ"ג י"ד) דסגי שימור לשם "שבעת ימים תאכל מצות" ולאו דוקא ל"בערב תאכלו מצות" – דלדעה זו יש מצוה כל שבעה באכילת מצה (וכך כתב גם ב'תורה שלימה' במילואים לכרך יא בפי' הש"ס פסחים מ,א),

על-כרחך אי-אפשר לומר כן, כי דעת אדמו"ר הזקן בזה (שם סוף-סימן תעה) כהרמב"ם דאין מצוה כלל כי-אם בליל הא', וכן מוכח גם מסתימת ל' הרא"ש, טור ושולחן-ערוך – אף שהם בעלי דעה השניה בסימן תנ"ג סי"ד, כמצויין שם במראי מקומות, וכן משמע גם ברמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ה' הלכה ט' (עיין שם  במגיד-משנה ובצפנת-פענח להראגצובי)..

כלומר: הרא"ש (סוף כלל יד, וכלל כד סימן ג) הטור והשולחן ערוך הם הסבורים שבענין שימור "לשם מצות שבעת ימים – מצות תאכלו".

קצת מצוה..

ברם, בעניין 'שומר מצוה לא ידע דבר רע' (סימן תנה סימן טז) האמור רק במים לשם לישת מצת מצווה, כותב אדמו"ר הזקן וזה לשונו: "במה-דברים-אמורים במים ששאבן ללישת המצה שאינה של מצוה שהיא קרובה לדבר הרשות שהרשות בידו שלא לאכול מצה כל ימי הפסח"...

בדברים אלו מוכח לכאורה שקצת מצווה יש באכילת מצה.

וכך אכן מפורש בביאורי הזוהר לצמח צדק א, עמ' צו: "אכילת מצה בששת ימים, רשות – כמו שתפילת ערבית רשות, כך מצה זו... לפי זה מובן דגם רשות יש בו קצת מצוה... וכך יש לומר בעניין רשות דאכילת מצה כל שבעה... טוב יותר לאוכלה, ולא לאכול פירות ושאר דברים שאינן מצה כלל".

וברוח דברים אלו הרחיב כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע בספר המאמרים תרס"ח (עמ' קעא), ובין דבריו: "צריך-להיות אכילת מצה בהשישה ימים... וכמו-כן ביום השביעי צריך-להיות אכילת מצה...". ואכן בלקוטי שיחות (כרך כב עמ' 277-276), הביא כ"ק שיש עניין באכילת מצה בכל ז' ימי הפסח.

אף הגר"א סבור כך, כפי שמפורש בספר 'מעשה רב' (מנהגי הגר"א סימן קפה): "שבעת ימים תאכל מצות" כל שבעה מצוה, ואינו קורא לה רשות אלא לגבי לילה ראשונה שהיא חובה, ומצוה לגבי חובה רשות קרי לה. אף-על-פי-כן מצוה מדאורייתא הוא. וכן פירשו יום טוב אין צריך אות, פסח במצה, סוכות בסוכה... והיה מחבב מאוד מצוות אכילת מצה כל שבעה... ובמוצאי יום טוב היה משתדל לטעום חמץ".

(וראה שו"ת משיב דבר חלק ב' סימן מז מש"כ בדעת הגר"א. ועוד).

שותף במעשה בראשית

מקורות נוספים לאכילת מצה בז' ימי הפסח:

א) בירושלמי פסחים (פ"ט ה"ג) למדו בלימוד מיוחד לפטור אכילת מצה כל שבעה בפסח-שני – משמע שבפסח-ראשון אכן מצוה כל שבעה (ראה רש"י ורמב"ן בהעלותך ט, ג) – הסדר הערוך עמ' תמט.

ב) ירושלמי סוכה (פ"ב ה"ז): דאמר רב הושעיא: כל שבעה חובה.

ג) פסחים כח,ב: בשעה שישנו בקום אכול מצה, ישנה בבל תאכל חמץ – דעת רש"י. וראה פני יהושע פסחים שם. הכתב והקבלה ראה טז, חי באר אברהם (פסחים לה,א). אך בשו"ת זכר יהוסף סימן קע"ח העיר על דברי הפני יהושע, שבפסחים צא,ב מוכח לא כן, כי במצה מודה תנא קמא שמכאן ואילך רשות.

ד) ספר הרוקח סרצ"א: האוכל מצה כהלכתה בשבעת ימי הפסח, כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, שנאמר מצות יאכל את שבעת הימים, שבעת ימים אין כתוב כאן, אלא שבעת הימים, אלו שבעה ימי בראשית – (הובא בגליוני הש"ס להר"י ענגיל פסחים לח, א).

ה) ילקוט מעין-גנים כת"י: תהי חביבה אכילתה כל שבעה ואע"פ שהיא רשות (הובא בתורה שלמה (כשר) בא יא פי"ב אות רחצ).

גם בדעתו של הרמב"ם מצינו שתי גישות:

רבינו מנוח על הרמב"ם קובע במפורש: "ונמצא שאינו מצוה לאכול מצה אלא שלא יאכל חמץ, הא למה זה דומה לאכול בשר בקר או צאן או שאר בהמה טהורה שאינו מברך אקבמ"ו לאכול בשר פלוני, דהכי קאמר רחמנא לא תאכלו בשר חזיר, אך אם תרצה לאכול אכול בשר כבש או שור, והכי נמי לא תאכל חמץ".

אך באחרונים דייקו מכפילת לשון הרמב"ם "מצות עשה מן התורה לאכול מצה בליל ט"ו שנאמר בערב תאכלו מצות כו' אבל בשאר ימות הרגל אכילת מצה רשות, רצה אוכל מצה רצה אוכל אורז, אבל בליל ט"ו חובה", תחילה כתב הרמב"ם שבאכילת מצה כל ז' רשות וחזר וכתב דבליל ט"ו בלבד חובה, כלומר שבכל ז', חובה היא דלא הוי, אך מכל מקום מצוה יש כאן ('מקראי קודש' להגאון רבי צבי פסח פראנק ח"ב עמ' קסט).

ויש שהוכיחו כאן גם מדברי הרמב"ם במורה נבוכים (חלק ג' פרק מג) שהסיבה למצוה באכילת כל שבעה, כי "אילו היתה אכילת מצה רק יום אחד לא היינו מרגישים בו, כיון שהרבה פעמים אוכל אדם מין אחד של אוכל יומיים או שלושה, אך מתבאר ענינו של הדבר בהתמיד אכילתו היקף שלם של השבוע" (ספר דברי שאול פרשת ראה ד"ה ששת ימים תאכל מצות).

"בשאר ימי הפסח אפילו להסוברים שמקיים מצוה אם אוכל מצה, מכל מקום אין לברך על אכילתה" אנציקלופדיה תלמודית ערך אכילת מצה ע' תשסו – וצוין שם לשו"ת חתם סופר (חיו"ד סי' קצא) ול'שדי חמד' (חמץ ומצה כלל יד אות יו"ד).

ובספר חזון עובדיה ציין: "וכן מפורש להדיא בדברי גדולי הפוסקים, שאין לברך על אכילת המצה כל ימי הפסח, כמבואר בדברי הרז"ה בעל המאור (סוף פסחים). וכ"כ המהר"ם חלאווה שם. וכ"כ הרשב"א בתשובה כתב-יד הובאה בברכי יוסף (סימן תעה ס"ק ו) [עיין בשו"ת הרשב"א חלק ג סימן רפז], וכן כתב בעל העיטור והמאירי. וכן כתב האורחות חיים (הל' סוכה אות לו). וכ"כ הכלבו (סימן עא). וכ"כ בספר המכתם (סוכה כז) עיין שם".

וראה גם שו"ת מהרש"ם (שו"ת ח"א סימן רט). וראה שם חלק ג' בהשמטות. גם בשו"ת דברי מלכיאל חלק ה (סימן קד). ובשו"ת שואל ומשיב רביעאה (חלק ג סימן יא) – והוא דלא כהגר"י פלאג'י בספר יפה ללב ח"ב (סימן תעה סק"ז). וראה שד"ח (מע' אכילה אות ז'). ועוד.

[בכהנ"ל ראה תורה שלמה בא עמ' רכח-רלב; מקראי קודש הררי הלכות ליל הסדר; אוצר מנהגי חב"ד עמ' לד].

סוכה – רק לשם מצוה

ועתה נִתְנָה ראש ונשוב לבאר את ההבדל בטעם שמברכים על הסוכה במשך שבעת ימי החג, למרות שאין חיוב לאכול בסוכה אלא בליל א' בלבד "ומכאן ואילך רשות" – ולא כבאכילת מצה שאין מברכים אלא בלילה הראשון בלבד. מצינו בראשונים על כך כמה ביאורים:

א) אף שאין חיוב לאכול בסוכה אלא בליל א' בלבד, הרי חייב הוא לישון בסוכה ולשנן ולטייל בה כל שבעה, ולא תיתכן מציאות בלא סוכה כל ימי החג, שהרי אין אדם יכול לעמוד בלא שינה ג' ימים – בעל המאור סוף פסחים (והובא במהר"ם חלאווה שם ובכל בו סימן עא. ועוד).

[אמנם ה'ברכי יוסף' (סימן תעה תמה) על כך, ומסקנתו שאין חילוק בין מצה לסוכה, ואף בסוכה אין מצוה, ומכל מקום יכול לברך; וראה אנציקלופדי' תלמודית שם עמ' כ הע' 184].

ב) אכן אינו חייב לאכול ולישון, אך אם הוא אוכל או ישן חייבתו תורה לעשות כל זה (אכילה ושינה) בסוכה, ולכן עליו לברך – שו"ת הרשב"א (ח"ג סימן רפז).

ג) בכל שעה שהוא יושב בסוכה הוא מקיים מצוה מה שאין כן במצה אין מצוה באכילתה. – מגן אברהם (או"ח סו"ס תרל"ט) ועוד.

ד) האכילה של מצה נועדה להשביע את האוכל ולהשקיט רעבונו שהרי אי אפשר לו לאכול חמץ, מה שאין כן הישיבה בסוכה אינה אלא לקיום המצוה בלבד. – ספר המכתם לסוכה (כז,א. מאירי סוכה עמ' ע.) (וראה בכל הנ"ל אנציקלופדיה תלמודית (כרך כו) ערך ישיבת הסוכה עמ' ס-סא).

וראה עוד צפנת פענח (הלכות שבועות פ"ה הט"ו) – הובא ונתבאר בספר 'הצפנת פענח במשנת הרבי' עמ' 207-218. וב'אוצר מנהגי חב"ד' האריך במנהגי אדמו"רים וחסידים בעניין אכילת מצה בשאר ימי הפסח [וראה קובץ פלפול התלמידים מונטריאול (תש"מ) חוברת ט' (עמ' עג-עז); קובץ חידושי תורה בית חב"ד גדרה (הקהל תשמ"ח) עמ' 17-20; ועוד].