הרב שמעון אייזנבאך

השבוע למדנו ברמב"ם היומי את דיני ספר תורה ובאחת ההלכות נכתב: "ולא יאחוז את הספר כשהוא ערום" כשהכוונה היא, לספר תורה ערום, היינו לנגוע ביריעות הקלף כשאינן מכוסות במעיל של הספר תורה או בכל דבר אחר המפסיק. ומקורו ממאמר הגמרא: כל האוחז בספר תורה ערום נקבר ערום בלא אותה מצוה.

הלכה זו הזכירה לי מחזה מדהים בן כמה שניות, שנחקק אצלי לפני עשרות שנים.

היה זה כאשר העלו את אחד האורחים להגבהת התורה לאחר סיום הקריאה. הרבי עדיין עמד שם על הבימה לאחר שסיים לברך על עלייתו ועמד בצדה הימני של הבימה (כמדומני שהיה זה ס"ת של משיח).

המגביה שהרים את ספר התורה איבד לפתע את היציבות ביד ימינו ועץ החיים הימני שעליו היה מגולגל רובו ככולו של ספר התורה החל להתנוענע כמו לולב מבלי שהמגביה הצליח לייצב את אחיזתו בספר התורה.

הרבי שעמד בסמוך ממש למגביה הרים את שתי ידיו הק' כשהן קמוצות וקפוצות ואף ידיו של הרבי רעדו משום שהרבי נזהר כל ימיו שלא לנגוע בקלף של ספר התורה.

היה נראה לעינינו שהרבי הגביה את ידיו שאם ח"ו הספר יטה על צדו ולא תהיה ברירה הוא יעצור אותו בידיו אלא שיעשה זאת ע"י שרווליי הסרטוק מבלי שיגע בקלף עם הידים עצמן ולכן קפץ את ידיו.

סוף דבר: רצון יראיו יעשה, והמגביה הצליח לייצב את אחיזתו והמשיך בהגבהה עד תומה כראוי ללא עזרה כל שהיא, כך שהרבי יכול היה להוריד את ידיו בבטחה.

סיפור זה מחזק את השמועה שהסיבה שהרבי לא אבה לכתוב בעצמו אות בספר תורה של משיח בעת הסיום הגדול ביו"ד שבט תש"ל, היא משום שחשש שמא תגע ידו ביריעות הקלף.

•

בשמח"ת תשמ"ג כאשר הובילו אחר כבוד את ספר התורה מארון הקודש לבימת הקריאה לקרוא בו, עמד הגבאי על הבימה וכאשר ספר התורה חלף על פניו שלף את כתר התורה מעל העצי החיים כשספר התורה עוד היה למטה לפני שהעלו אותו על מדריגות הבימה..

בהתוועדות של שמח"ת הרבי העיר על כך שאת הכתר אין להוריד מהס"ת רק כשמניחים אותו על הבימה ולא לפני כן כי זהו כבודו של הספר ויש להותיר את הכתר על כנו עד לרגע האחרון.

מחד הרבי סינגר על הגבאי שהוא רוצה לשמור על הכתר מהדחיפות שסביבו ומוציא את הכתר מחשש שמא יפול אבל מאידך, הרבי שלל את ההנהגה הזאת וקבע שבאופן טכני הכתר אינו יכול ליפול כלל מהעצי חיים שכן הוא תפוס בהם היטב.

הרבי הזכיר שהרבי הרש"ב לא התערב בהנהגות בית הכנסת למרות שהיו דברים למורת רוחו, ומכאן לומדים שלא כל דבר שנוהגים ב"770" הוא ברצון חכמים, וכן מה שאין מעירים, אין זה אומר שההנהגה רצויה. והדברים כבר ראו אור בתורת מנחם עיי"ש.

•

כשהיו מוציאים את ספר התורה הרבי היה מלווה בעיניו את הספר כל העת החל מיציאת הספר מארון הקודש ועד להנחתו על הבימה. הרבי קיים כפשוטו את ההלכה ברמב"ם: "כל הרואה ספר תורה כשהוא מהלך, חייב לעמוד מפניו. ויהיו הכול עומדין, עד שיעמוד זה שהוא מהלך בו כשיגיענו למקומו, או עד שיתכסה מעיניהם; ואחר כך, יהיו מותרין לישב".

למרות שהרבי היה מייקר כל שניה ולפעמים נשיאת ספר התורה ארכה דקות ארוכות ובפרט בחגים שהצפיפות והדוחק רבים והמוליך היה מתאמץ לפלס לו נתיב וארכה לו הדרך יותר מהרגיל, עם כל זה הרבי לא הסיר את עיניו לרגע מספר התורה.

•

בדרך כלל בעת ההגבהה הרבי כבר היה עומד על בימת הקריאה, אך קרה לפעמים שהרבי עמד על בימתו שלו, למשל כאשר הוציאו שני ספרי תורה לקריאה או ביום הכיפורים בשחרית שהרבי לא היה עולה למפטיר כי אם הרב חודוקוב.

זכורני שפעם כאשר עשו הגבהה לספר התורה והרבי עמד על הבימה שלו במזרח בית הכנסת, התקדם הרבי כמה פסיעות לקצה בימתו והתקרב מעט לכיוון ספר התורה להביט בו.

למרות (שבדרך הטבע) מספר הצעדים הללו אינם מסייעים לראות את הכתב מחמת המרחק הגדול לבימת הקריאה. אולי יש בכך משום כבוד הספר או ביטוי של גילוי מילתא לראות את הכתוב בו.

•

לפני חתונתי בשנת תשמ"ה התקיימה הגרלה בין החתנים מי יעלה לאיזו עליה בשבת קודש שלפני החתונה. העליה הנחשקת ביותר היתה שביעי, שכן מי שעלה לשביעי היה זוכה לעמוד סמוך לרבי כאשר עלה הרבי למפטיר.

מזלי הטוב שפר עלי וזכיתי בעליית השביעי ולא זו בלבד שעמדתי ליד הרבי בעליית המפטיר אלא נתנו לי לעמוד כל עת ההפטרה על הבימה. כך יכולתי לשמוע - מבלי להתאמץ ולהדחף - בצורה החדה והברורה ביותר את דברי הנביא יוצאים מפה קדשו.

•

והשבוע למדנו ברמב"ם גם הלכות ציצית...

בשנות המ"מים הרבי ירד לתפילות בשבת עם טלית ללא "פרענזל'ך" אלו החוטים אשר בשפת הטלית לאורך שני הצדדים. החוטים הללו שקשורים בדרך כלל קבוצות קבוצות, היו גזורים לגמרי.

הרבי לבש טלית זו תקופה ארוכה ובאותה תקופה היו חסידים רבים שקנו טלית ואף הם גזרו את החוטים. תחילה חשבו שיש בזה הנהגה חדשה ומעתה ואילך הרבי ילבש רק טלית ללא החוטים מסיבות השמורות עמו, אלא שביום מן הימים הרבי חזר ללבוש טלית רגילה ללא חוטים גזורים.

לימים שמעתי שהסיבה לחוטים הגזורים נעוצה בטעות. הרבי ביקש מהמזכיר הרב בנימין קליין ע"ה, שיגזור לו את החוטים היוצאים רק מאיזור הכנפות בלבד (כמ"ש בספרי ההלכה) ואילו הוא הבין שהרבי רוצה לגזור את כולם לאורך כל הטלית משתי צדדיה, וכך עשה. כשהרבי קיבל את הטלית וראה את כל החוטים גזורים תמה מדוע נגזרו כל החוטים ואף על פי כן לא נמנע מלהשתמש בה. לאחר תקופה כשרכש טלית חדשה חזר ללבוש טלית רגילה ללא חוטים גזורים, ומני אז גם החסידים בעקבות הרבי.

•

בשנים המאוחרות יותר היו סוגרים ונועלים את דלת "גן העדן התחתון" המובילה החוצה אל ה'הול' והמעלית.

הדלת היתה נפתחת רק מבפנים ולא מבחוץ כדי שאיש לא יכול להכנס מבחוץ. כדי להכנס מבחוץ לגן עדן התחתון היו צריכים לפתוח את הדלת עם מפתח.

בשבת בבוקר הרבי היה יוצא לתפילת שחרית מחדרו ללא לויית המזכירים. הם היו ממתינים בזאל למטה. הרבי היה פותח את הדלת והיא היתה נטרקת ונסגרת מיד עם יציאתו.

והנה פעם אחת הרבי יצא מדלת זו וכאשר הדלת נטרקה ושבה למקומה, חלק מטליתו של הרבי נתפסה בדלת מבלי שיהיה אפשר לפתוח מבחוץ כדי לשחרר את הטלית. לרבי לא היה מפתח שהיה יכול לפתוח מבחוץ.

אילו הרבי היה ממשיך ללכת הטלית היתה נופלת. אך הרבי נעצר ועמד. יתכן והרבי לא רצה להוריד הטלית ממנו למרות שהורדת הטלית על מנת ללבוש אותה שוב אינה מצריכה ברכה מחדש. למזלנו, אחד הבחורים שנכח שם התעשת מהר והחל לרוץ אל הכניסה מלמטה ועלה לג"ע התחתון ופתח את הדלת וכך תוך כמה שניות שוחררה הטלית והרבי המשיך בדרכו לתפילה.