הרב שמעון אייזנבאך

בשנת תשמ"ג לקראת ט"ו באב היתה שמועה בלתי מאומתת שהרבי עומד להתוועד לכבוד ט"ו באב. לשמועה זו לא ניתן אישור מהמזכירות וגם ועד המסדר לא סידר את השולחנות להתוועדות החל מהצהריים כנהוג, ולכן השמועה הלכה ודעכה. בכל זאת יודעי דבר המתמצאים בהנעשה מאחורי הפרגוד רמזו שאכן תהיה התוועדות. רק שעתיים לפני ההתוועדות החלו לסדר את השולחנות ואז ניתן אישור בחצי פה שתתקיים התוועדות.

מאוחר יותר התברר שהרבי הורה שלא יפרסמו על דבר קיום ההתוועדות כדי שכל אלו שנמצאים בהרים לרגל החופשה לא יטריחו את עצמם לנסוע כמה שעות הלוך וחזור להתוועדות ויפרו את מנוחתם. רק בסמוך להתוועדות הודיעו על ההתוועדות כדי שאלה המרוחקים לא יספיקו להגיע.

כיון שהיה ברור שלא יהיה קהל גדול בהתוועדות פתאומית זו, הכינו מראש מספר ספסלים קטן מהרגיל. לנו התמימים היתה התוועדות זו מעין עולם הבא ממש, שכן אם בכל התוועדות היינו ממוקמים במקומות מרוחקים ודחוסים באופן שהיה מקשה עלינו לשמוע ולהתרכז במשך שעות, הרי כאן יכולנו להתקדם למרכז ההתוועדות ולעמוד במקומות קרובים ביותר והעיקר לעמוד מול הרבי ולא מן הצדדים. רק אז ידענו להעריך את כל אלו שיש להם "מקומות קבועים" זה עשרות בשנים אל מול פני הקודש.

אם בכל התוועדות נמצאים האברכים הצעירים והחסידים המבוגרים במרכז ההתוועדות ואילו הבחורים מעטרים אותם מסביב, הרי שבהתוועדות זו הייתה נוכחותם של התמימים עיקרית ומעט אברכים ומבוגרים ישבו באמצעה של ההתוועדות.

והנה באותה התוועדות הרבי ערך סיום על מסכת תענית בהבדלים שבין הבבלי לירושלמי בנושא שבנות ירושלים היו יוצאות וחולות בכרמים ואומרות "בחור שא נא עיניך וראה".

בביאור ארוך ומקיף (שכבר הוגה והודפס בלקוטי שיחות בחלק כ"ד) הרבי מבאר בין היתר שהבנות שאין להן מעלות היו אומרות לבחור שלפני שהוא בורר לו הוא צריך שיהיה אצלו "שא נא עיניך" ולדעת שהבחירה שלו אינה בשל סיבות חיצוניות וגשמיות אלא עליו להתבונן בשורש הענינים ולדעת שכל המעלות הן מלמעלה. "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה".

קשה לתאר את התחושה היחודית כאשר הרבי הביט בבחורים הרבים שעתה מצטופפים מולו והם שדרת ההתוועדות ואומר להם בהטעמה את המשפט: "בחור שא נא עיניך - וראה!"...

בהתוועדותו של המשפיע רבי שלמה זרחי עם התמימים שהתקיימה לאחר התוועדות זו של הרבי הוא שוחח באריכות על המשפט הנ"ל שהרבי אמרו כאשר התמימים לפניו. הוא המליץ להם לחקוק זאת היטב בקרבם לימים רבים: בחור - שא נא עיניך וראה!

*

בערב תשעה באב דשנה הנ"ל ישבו מספר תמימים בודדים בזאל הקטן למעלה למרות שלא היה סדר לימודים כנהוג בערב תשעה באב.

לערך בשעה 6:00 הרבי יצא מחדרו כדי לנסוע לביתו כפי שהיה נוהג מידי יום ביומו.

כאשר הרבי יצא בדרכו למכונית בחוץ הסיט את ראשו לכיוון הזאל וראה כמה בחורים יושבים ולומדים. הרבי חייך והמשיך הלאה.

ומכאן למדנו שאם אתה רוצה לגרום לרבי לחייך ולהיות שבע רצון תלמד גם מעבר לסידרי הלימוד הקבועים.

*

ואף זאת מאותה שנה: באחד מימי "תשעת הימים' כשסיימו את התפילה הרבי יצא מהזאל למטה לכיוון חדרו.

לפתע שמעו במכשירי ההגברה של 770 את אחד התמימים שעשה סיום מסכת לכבוד תשעת הימים כהוראת הרבי. הבחור שסיים את המסכת היה בחדר השידורים של הלברשטם ומשם השמיע את דברתו, כי זו הייתה הדרך היחידה להשמיע דברים לכל הציבור כולו.

הרבי כבר חצה שני שליש מהזאל, ונותר עוד כשליש דרך להגיע לדלת, נעצר ועמד על עמדו והקשיב לכל דברי הסיום עד תומם ורק אחר כך המשיך בדרכו. רק מאוחר יותר ישמע הבחור מחביריו על שעיכב את הרבי עד לסיום הסיום.



*

באחת השבתות בשנות המ"מים המוקדמות בעת ההתוועדות, כאשר הרבי הגיע לבאר קטע רש"י. החל הרבי לפלפל בדבריו בשקליא וטריא, והרבי הוציא את ידו הימנית מתחת לשולחן והחל לפלפל בידו הק' תוך שהוא מניף אותה עם האגודל למעלה כל אימת שהשמיע שאלה ותמיהה כדרכם של הלומדים.

היה זה מחזה מיוחד במינו, שכן הרבי כזכור תמיד החזיק את שתי ידיו מתחת לשולחן גם בשיחות שנאמרו בלהט. ואף שתוך הדברים היה מניע אותם מלמטה, אבל מעל השולחן לא היה ניכר דבר. והנה כאן הרבי החריג ממנהגו וידו הימנית היתה מעל השולחן, דבר נדיר ביותר.

בשיחה שלאחריה, ידו של הרבי חזרה להיות כבראשונה מתחת לשולחן.

*

ידועה תשובתו של הרבי לאלפים ורבבות "אזכיר על הציון". התשובה הקצרה הזאת היתה ארוכה יותר מלפנים בשנים הראשונות של הנשיאות: הרבי היה כותב שהדברים יקראו בעת רצון על הציון של כ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקלה"ה נבג"מ זי"ע ולפעמים גם כתב "הפ"נ שבמכתבו יקרא על הציון בעת רצון מתאים לתוכן כתבו".

ניסתי להתחקות ולהבין מתי הרבי היה עונה שיקרא את המכתב על הציון ומתי לא. עברתי על רבים ממכתבי אבי מורי ע"ה שקיבל כמות נכבדה של מכתבים (מעל מאה וחמישים) ולא זכיתי להבין עד היום הזה מתי כן ומתי לא.

עלה בדעתי, שההבדל הוא בין מכתב רגיל לבין פ"נ שהיה נכתב עם הפתיח של אנא לעורר רחמים וכו', אך בבדיקה מעמיקה יותר ראיתי שלפעמים הרבי כתב "הפ"נ שבמכתבו נתקבלו" ולא כתב כלל שיקראהו על הציון, כך שעד היום אינו ברור אצלי מתי הרבי מצא לנכון להודיע שיקרא על הציון ומתי לאו.

ולהעיר שלפעמים הרבי היה כותב: "מכתבו נתקבל ונקרא על הציון".

מכך שהרבי ציין שיקרא את המכתבים בעת רצון, נראה שהיתה חשיבות להתפלל על הפונים אליו בימים של עת רצון שהם ערב ראש חודש, כידוע וכנראה גם ביום חמשה עשר לחודש שהיה עת רצון (אולי בגלל שקיימא סיהרא באשלמותא) וכן בימים נוספים שבהם הרבי נוהג היה לנסוע לאוהל.

אשמח אם מאן דהוא יחכימני בנושא זה ותודתי נתונה לו מראש.