הרב שמעון אייזנבאך

אחד הדברים המרעננים שחוינו התמימים בשנת הקבוצה מידי בוקר, היה הגעתו של הרבי בסביבות השעה עשר לחדרו. בימי שני וחמישי הרבי היה גם נכנס מחדרו לזאל הקטן לשמוע את קריאת התורה. כך גם בכל הימים שהיתה בהם קריאת התורה כמו ראש חודש, ימי הצומות וחנוכה.

דמות פניו של הרבי בבקרים היתה פנים רעננות [= א פרישע'ן פנים] ומשדרות מוטיבציה לעוד יום של עבודת הקודש. כאשר הרבי היה נכנס לזאל הקטן הוא היה נעמד בצד השולחן (עליו היה מתפלל) ומיד היו פותחים את הארון לקריאת התורה.

בעת קריאת התורה הרבי היה מביט בחומש שלפניו לקריאת התורה ולפעמים בין גברא לגברא הרבי היה מעיין בקטע רש"י. יודעי דבר היו אומרים שבדרך כלל הקטע שבו עיין הרבי הוא הקטע שעליו תיאמר שיחה ביום השבת.

בהגיע עליית השלישי נשמעת הכרזתו של הרב דוד רסקין "יעמוד אדוננו מורנו ורבנו בן הרב ר' לוי יצחק". צעדיו של הרבי אל הבימה היו מרגשים כל פעם מחדש. לאחר העליה הרבי היה נעמד בצידה הימני של הבימה ומקשיב לכל ה"מי שברך" שאמר הרב רסקין.

חסידים שרצו מזור לרפואתם או לרפואת מי מבני ביתם, היו נוהגים לשלוח את שמם להרב מאיר הרליג שהיה מרכז השמות, כדי שהרבי יענה אמן על המי שברך לחולה. כמו כן מי שנולדה לו בת היה משתדל שאת השם של הבת יכריזו בפעם הראשונה אצל הרבי. וכך היה עומד הרב רסקין ועושה מי שברך לכל דורש ומבקש והרבי היה מאזין בפנים רעננות וחתומות שאינן מסגירות מאומה על המתחולל במחשבתו הק', מאזין ומקשיב וסוקר את כל אלו שמברכים אותם, תוך שברור לנו שכל שם שנאמר גם ללא שם המשפחה הרבי ידע היטב במי המדובר.

והיו גם פעמים בודדות שבהם הרבי גם התערב ב"מי שברך":

היה זה באחד הימים שבעת קריאת התורה פנה אחד המתפללים לגבאי ר' מאיר הרליג ואמר לו שהגיעה בקשה לעשות מי שברך להרב משה פיינשטיין ז"ל כיון שלא חש בטוב ואושפז. הרב דוד רסקין אמר את המי שברך וכשהגיע לשמו של החולה אמר "הרב משה בן" ולא יכל להמשיך משום שלא ידע את שם אמו. השתררה דממה. מישהו שאל בקהל אם יודעים את שמה של אמו. הרבי הביט לימין ולשמאל אולי יימצא מי שמכיר את שם האם ולאחר כמה שניות כשראה שאין איש הרבי אמר "גיטל"...

מקרה דומה היה כאשר אישפזו את ר' חיים ליברמן מזכירו של הרבי הקודם וביקשו לעשות לו מי שברך. שוב קרה שהרב דוד רסקין פתח באמירת מי שברך להרב חיים ואף אחד בקהל לא זכר את שם אמו. הרבי הביט ימינה ושמאלה וכאשר אף אחד לא ידע הרבי אמר "רחל"..

(והפלא הוא ששמה של אמו היה מפורסם בקרב רבים משום ששם הספר שלו "אהל רחל" הוא גם על שם אמו ועם זאת אף אחד לא זכר את שמה חוץ מהרבי)

לאחר הגבהת התורה וגלילתה הרבי היה חוזר למקומו ופותח ספר תהילים שהונח לפניו והיה קורא בו פרק או שניים. את הפרק האישי שלו ולפעמים גם את הפרק האישי של הרבנית, שהיה סמוך לפרקו שלו.

לאחר קדיש תתקבל שלאחר ובא לציון היו מכניסים את ספר התורה לארון הקודש והרבי היה שב לחדרו.

בהערת אגב יצויין כי בשולחן ערוך סי' קמט בהלכות קריאת ספר תורה נכתב שאסור לצאת מבית הכנסת עד שיצניעו את ספר התורה והרמ"א כותב שמדובר בציבור שיוצא לחוץ, אבל יחיד לית לן בה. והרבי בכל זאת נהג לא לצאת עד לאחר שיחזירו את ספר התורה למקומו. אולי משום שאחריו היו יוצאים רבים שבאו לחזות בו עולה לתורה.

ויעויין גם בסימן קלב שאסור לצאת מבית הכנסת עד לאחר סידרא דקדושה ואולי לכן נשאר כבר עד לאחר ובא לציון וקדיש תתקבל.

●

את תפילת שחרית הרבי היה מתפלל בחדרו - עד לשנת תשמ"ח - כמנהג הצדיקים המאריכים בתפילתם.

בימי חודש אלול כשהרבי היה מסיים את תפילתו היה תוקע בשופר כנהוג בימים אלו שלחודש אלול, ומי שהיה בסמוך לחדרו של הרבי שמע את תקיעת השופר. שמעתי לא אחת את התקיעות הללו מהרבי שתקע בחדרו כשסיים תפילתו.

●

פעם אחת היו צריכים לקרוא בשני ספרי תורה (כמדומה שהיה זה בראש חודש שחל להיות בחנוכה) והשליח ציבור היה ד"ר הרב אברהם אבא זעליגסאהן ע"ה שעלה לתיבה כיון שהיה זה ביארצייט על אחד מהוריו.

כשפתחו את ארון הקודש היו שם שני ספרי תורה האחד גדול וכבד, והשני ספר תורה הקטן. את הספר הגדול ייעדו לקריאה הראשונה ואת הספר הקטן שהרבי היה עולה בו לברך הכינו לקריאת השלישי בקריאת ראש חודש.

אלא שכאשר הוציאו את הספר הראשון שהיה כבד לא יכל הרב זליגסאהן להחזיקו מחמת חולשתו. ונתנו את הספר לאחר להחזיק בו ונתנו את הספר השני הקטן לשליח ציבור. לפתע קלטו שאם השליח ציבור הרב זליגסאהן יאמר גדלו לה' אתי וילך לבימה עם הספר הקטן, אין הוא גלול לקריאה הראשונה...

כל זה מתרחש למול עיני הרבי וכולם קפאו על מקומם מבלי לדעת איך לפתור את השאלה הסבוכה הזו. מי שהציל את המצב היה המזכיר הרב מאיר הארליג שמצא פתרון יצירתי ונטל את הספר הגדול ואמר את ה"גדלו" עד הגיעו של הספר אל הבימה, כשאחריו הולך הרב ד"ר זליגסאהן עם הספר השני.

●

אירע פעם והביאו ספר תורה הכללי – אחד מתוך ספרי התורה הרבים שהרבי הורה לכתוב לייצב את העולם על ידי שירכשו אותיות – והיו נוהגים להביא את ספרי התורה ל-770 כדי שהרבי יעלה לתורה בהם.

היה זה בזאל הקטן, ביום שני או חמישי ולאחר שהרבי עלה לתורה וסיימו את קדיש תתקבל לאחר ובא לציון. הכניסו הספר להיכל. תוך כדי הכנסתו להיכל פצח מאן דהוא בשירת "שישו ושמחו בשמחת תורה" והרבי עמד ומחא כפיים בחוזק עד שסגרו את ארון הקודש והפרוכת.