דוד רוטנברג, 'חרדים10'

***

אני חושב שניתן לסמן את שנת תשמ"ט כשנה שבה החלה להתעצב העיתונות החרדית כפי שאנו מכירים אותה, במקביל לפוליטיקה החרדית, שהתעצבה אז בשלוש סיעות שונות.

כשנה קודם החל לצאת לאור, תחילה כירחון, ומאוחר יותר כשבועון 'השבוע של משפחה'. העורך הראשון היה אשר צוקרמן, שעד אז הגיש ראיונות נוקבים, שטרם פורסמו כמותם עד אז – ב'יום השישי'.

כעבור זמן, בשל סכסוך בין המייסדים, התפצל העיתון לשני שבועונים מתחרים, כאשר אחד נותר עם השם 'משפחה' והשני נקרא 'השבוע', שלימים – לאחר מאבק שניהלה נגדו חסידות גור – שונה שמו ל'שעה טובה'.

סגנון העיתונים הללו היה חדש בציבור החרדי. הם הופיעו בפורמט מגזיני, על דפי כרומו, עם תמונות צבעוניות, כולל מדורי תצלומים מיוחדים מחצרות האדמ"ורים. כמו 'יום השישי', הם היו עצמאיים, והסגנון והתכנים נחשבו 'פתוחים'.

גם בניו יורק החל לצאת לאור עיתון חרדי, עצמאי, נועז ובוטה יותר מכולם. היה זה שוב חיים שאולזון שעמד מאחורי העיתון. מאז בואו לניו יורק בתחילת שנות ה-80, ביקש להמשיך את אשר נקטע בישראל. תחילה הוציא-לאור את 'התיבה', אולם עיתון זה לא צלח. שנים מעטות חלפו והוא החל להוציא-לאור, לבדו וללא כל מערכת לצידו, את 'פנים חדשות'.

'פנים חדשות', שהודפס בשחור-לבן וללא כל עיצוב, הקדים בתכניו בחצי יובל את קבוצות הוואטס-אפ החרדיות בימינו. באמצעות עיתונו, שהופיע בעברית וביידיש, ניהל שאולזון ממרתף ביתו שבשכונת בורו פארק, שם ביקרתי לא מעט, מערכות נגד 'דגל התורה' וחסידות סאטמר. פעמים רבות, בעקבות כתבות שפרסם, הופצו נגדו פשקווילים, ובמקרה אחד לפחות אף הופעלה נגדו אלימות קשה.

אבל 'יום השישי', שסימן ההיכר שלו היו הקריקטורות שפורסמו בשער, עדיין שלט בכיפה. יותר ויותר בעלי כישרונות החלו לכתוב בעיתון.

באותה שנה, שנת תשמ"ט, אם אני זוכר נכון, נוצר גם הקשר שלי עם העיתון. התחלתי לשגר כתבות וידיעות מחו"ל. גם כאשר שבתי ארצה, חמש שנים אחר כך, המשכתי לכתוב בו מעט.

אבל אז כבר החלה להסתמן השקיעה. באמצע שנות ה-90 החל עיתון 'משפחה' לנסוק, על חשבונו. במקביל הוקמו מספר חינמונים, כאשר בתחילת שנות ה-90 נוסדה רשת המקומונים 'קו עיתונות דתית'. גם רדיו 'קול חי', הרדיו החרדי הראשון, החל לשדר בשנת תשנ"ו.

*

במחצית השנייה של שנות ה-90, עם שובי ארצה, לא הצלחתי להשתלב, מלבד כתיבה פה-ושם ב'יום השישי', בעיתונות החרדית. בעיתון 'מעריב', שהיה אז בשיא ימי עופר נמרודי, דווקא ביקשו לצרף אותי אל שורות הכותבים. העורכים הכירו את 'בחדרי חרדים', אז טור פופולרי בשם זה שפרסמתי במקומון של 'מעריב' בניו יורק, וביקשו שאסקר את הציבור החרדי. אבל הספיקה לי ישיבה אחת מול מי שהיה אמור להיות העורך שלי, כדי לסרב.

ישבנו ב'בית מעריב', ברחוב קרליבך. הייתה שיחה נעימה. אבל כאשר הגשתי לו את רשימת הנושאים שהכנתי, נפלה בי ההכרה כי הוא מבקש לספח אותי אל מחלקת הביוב של העיתון.

בכתבות שהוא חשק היה כדי להציג את הציבור החרדי באור שלילי. זו הייתה הסחורה שהכתבים לענייני חרדים התבקשו אז לספק. יצאתי את הבניין ולא שבתי. גם מניסיון של הקמת שבועון חרדי חדש נסוגתי, למרות שהיו משקיעים שהסכימו להיכנס יחד עמי להרפתקה. פגישה אחת עם ירון בסקינד, מי שניהל קודם לכן את 'יום השישי' מטעם עיתון 'הארץ', הספיקה לי כדי לרדת מהרעיון. פניתי לכתיבה ועריכה של ספרים. כתבתי ספרי ילדים וקומיקס, לצד ספרי מחקר וביוגרפיות. בהמשך גם עבדתי במחלקת הדוברות של צעירי חב"ד, מול כלי התקשורת. הכתיבה העיתונאית הפכה לפרק שהיה ונסגר. או כך לפחות חשבתי.

*

בחודש ניסן של שנת 2000, לפני 19 שנים בדיוק, פנה אלי פיני גרליק, איש היי-טק, בהצעה. אני רוצה להקים אתר אינטרנט לנשות חב"ד, אמר. מדוע דווקא לנשים ולא אתר חדשות שיש בו גם מדור לנשים, שאלתי. תוכל לעשות זאת, הוא הקשה. השבתי בחיוב.

קצת יותר מחודש אחר-כך הושק אתר 'חב"ד און ליין' - האתר החרדי הראשון בעברית. מכיוון שאז עדיין היה על הגולש לכתוב את כתובת האתר באנגלית, חשבתי שיש להקל – במיוחד על מי שאינם יודעים את אותיות ה-ABC – ויצרתי את הכתובת בראשי תיבות: COL.

מעטים היו אתרי האינטרנט באותם ימים. אפילו אתר ynet הושק שבועיים אחרינו.

היה זה עולם חדש וכמעט בלתי מוכר. הגולשים אמנם היו מעטים, אבל פרסמנו ידיעות חדשותיות, שגרמו ליותר ויותר אנשים לגלות עניין ולהתחבר. כשלושה חודשים אחרי ההשקה אמר לי יום אחד פיני בהתלהבות: "יש לנו כבר 800 יוניקים" (- גולשים ייחודיים).

אבל אז הגיע הרגע בו הבנתי את גודל המהפכה.

הראשון לציון, הגאון רבי אליהו בקשי דורון, הגיע לביקור במרכז חב"ד העולמי-770 בברוקלין, וחברי אגודת חסידי חב”ד ערכו לכבודו ישיבה מיוחדת. ביקשתי מחבר שיצלם עבורי את הישיבה. הוא עשה זאת ושיגר אלי מיד את התמונות.

עוד בטרם הסתיימה הישיבה, כבר פורסמה ידיעה על הביקור, עם התמונות. כאשר יצאו הראשל"צ ופמלייתו מחדר האסיפות, הציג הצלם בפני כמה מהעסקנים את הידיעה על מסך המחשב.

מי שנולד אל תוך עולם האינטרנט, לא יבין זאת, אבל כמי שנאלץ רק כעשור קודם לכן לטרוח כל שבוע מחדש, במשך שעות, על משלוח תמונות למערכות, הרגע הזה בו תמונות בצבע מלא, ללא צורך בהפרדת צבעים, הגיעו במהירות האור, ופורסמו מיד – היה רגע מכונן.

חודשיים אחר כך, בפגישה עם רב המתגורר באחת ממדינות אירופה, הוא חיבק אותי ואמר: 'אתה לא תאמין, בזכותך אני יודע כעת טוב יותר מאבא שלי שגר בבני ברק, מה קורה בארץ…'

הבנתי, במלא החדות, לאן העולם צועד.

אבל, תשעה חודשים אחרי שהאתר הושק אזל תקציב ההשקעה. העברתי את המושכות – ושבתי להתמקד בספרים ובעבודת הדוברות. לאתר נמצא כעבור זמן רוכש, שאף יצר גרסה אנגלית. בשנה הבאה יחגוג COL, במזל-טוב, 20 שנה.

אלא שהפרידה מהאתר לא הועילה לי.

כ-20 שנה לאחר שכתבתי את הכתבה הראשונה, הווירוס העיתונאי היכה בי שוב. והפעם לא הרפה.