מאת: הרב יוחנן בוטמן, שליח חב"ד בחדרה

***

יהודי עשיר התלונן לרבי שיש לו חוסר שביעות רצון מעצמו. הוא אמנם נדיב גדול בקהילה ויש לו סיפוק רב מכך שמסייע לעניים, אבל כל זה עדיין אינו לשם שמים. בכל נתינה יש 'פניה אישית' לשם הכבוד, התהודה בקהילה וכו'.

ענה לו הרבי, וכי מה איכפת לך, העיקר שלא תישאר משפחה ללא המצרכים לליל הסדר.. אבל אתן לך גם עצה למחשבה: אתה הרי איש עסקים ומייבא סחורות יקרות מחו"ל. תאר לך שיציעו לך להביא סחורה שניתן להרוויח על כך פרוטות בודדות, האם בכלל תתעסק בזה? בוודאי שלא. משום שאין לזה ערך לעומת הריווח העצום מהסחורה היקרה שאתה מייבא. כך אתה צריך לדעת שהפניות האישיות לא תופסות מקום כלל לעומת החיבור לבורא ש'תשיג' באמצעות המצווה.

*

במאמר שאמר הרבי ביום ההולדת שלו בי"א ניסן, ציטט מהמדרש, משל למלך שהיו עימו שרים נכבדים ויצאו לפגוש את בני המדינה. כל אחד רצה להתחבר לשר אחר. האחד ביקש את שר הכלכלה, השני פנה לשר הממונה על המיסים ואילו השלישי לשר השיכון והבניה.

"היה שם פיקח אחד שאמר אנא נסיב מלכא" אני רוצה להתחבר למלך, משום ש"כולהו מתחלפים ומלכא אינו מתחלף". שאל הרבי מה צריך להיות פיקח בשביל זה, הרי כל ילד מבין זאת?

טובות הנאה אפשר לקבל בשפע מהשרים שמנהלים את המדינה, כי המלך לא שייך לכל זה. אם כן מה יש לחפש בקרבתו? אצלו מקבלים השראה מיוחדת, של מלך.

לשולחן המלך נקראים יחידי סגולה ושרים חשובים, שמתכבדים ממעדני מלכים שאין באף מקום אחר. מאותם מעדנים יהנו גם העבדים הפשוטים ומתחתם אף בעלי חיים שיזונו מהפסולת המושלכת לאשפה.

במחיצת המלך ההנאה אינה מהאכילה כמו ההשראה מהמלך, כזו שאף גורמת להתבטלות, אבל עולה על כל הנאה דמיונית בעולם.

כל יהודי הוא 'פיקח'. רק הוא מבין וחותר למהות אמיתית, לא לכסף 'קטן' חולף. מצד הנשמה שבו, כל מה שיבקש אינו אלא להתחבר למלך מלכי המלכים. "אנא נסיב מלכא!"

*

מוקדש לרגל יום ההולדת של הרבי בשבוע הקרוב בי"א ניסן.