הרב שמעון אייזנבאך

דרכים שונות היו לו לר' מענדל כיצד לעורר את התמימים לשנן י"ב פרקים תניא בעל פה ולמצוא מסילות ללב כל תמים ותמים.

סיפר לי הרב משה זאב פיזם, שליח הרבי לשדרות שבהיותו בישיבה ביקש ממנו ר' מענדל ללמוד תניא בע"פ. הוא ניסה להתחמק ואמר שהוא ילמד "אי"ה". ר' מענדל אמר לו שה' כבר רוצה. עכשיו צריך שגם פיזם ירצה. ר' מענדל אמר לו שכיון שהוא עצמו בעל מרה לבנה הוא מחבב ואוהב את כל אלו שהם בעלי מרה לבנה כמוהו ועליו לנצל מזגו ללימוד בעל פה.

הרב פיזם שלמד את כל הי"ב פרקים בעידודו של ר' מענדל ביקש לשמר אותם היטב בזכרונו וקבע לו סדר שמדי יום בשבוע הוא משנן שני פרקים ועד ליום שישי בו הוא ישלים את י"ב הפרקים ואילו בשבת קודש הוא חוזר על כל הי"ב.

לאחר כמה שנים שעזב את הישיבה פגש שוב את ר' מענדל ולא היה גבול לאושרו של ר' מענדל כששמע מפי תלמידו, שהוא עדיין מקפיד על הסדר הנ"ל והתניא שגור על לשונו וחקוק על לוח ליבו.

•

בספר ר' מענדל (בעמ' 322) יש את הסיפור המפורסם של המשוגע מליובאוויטש שרצה לשאול את הרבי מהר"ש האם לעבור לוויטעבסק ולהיות "משוגע" בעיר גדולה ולא בעיירה קטנה כמו ליובאוויטש.

כיון שהחסידים לא נתנו לו להתקרב אל הרבי הוא ניצל את ההזדמנות שהרבי מהר"ש יצא עם העגלון במרכבתו. הוא קפץ על המרכבה ושאל את הרבי מה לעשות. והרבי הורה לו להשאר בליובאוויטש.

כאשר שאלו אותו החסידים איך העיז לקפוץ למרכבה ולשאול ענה להם "משוגע, משוגע אבער שכל דארף מען האבען!..." [=משוגע, משוגע, אבל צריך שיהיה שכל].

כשקוראים את הסיפור הזה נשמע כאילו שאמרתו של המשוגע היתה בניחותא. אבל כשר' מענדל היה מספר סיפור זה, הוא היה מסיים את אמרת המשוגע בתמיהה ובלשון תוכחה וגערה. המנגינה שבה היה משתמש ר' מענדל לאימרה הנ"ל (זאת ניתן 'להעביר' רק בהתוועדות מפה לאוזן) היה לה צליל יחודי ומעורר מאוד, שכן גם כאשר המשיך לדבר אל לב התמימים שגם אם אתה משוגע ונכנע ליצר הרע, אבל תשמור על גבולות, הוא היה אומר את הדברים במנגינה הנ"ל. והדברים היו נוקבים וחודרים לעומק הלב.

•

לר' מענדל היה גיס ושמו ר' ישראל קוגל. כאשר ר' מענדל עלה להתיישב בארץ ישראל אמר לו ר' ישראל קוגל שעתה עם בואו לכאן 'יאבד את שמו'. "את כל שמך הטוב שרכשת בצדק ברוסיה תאבד כאן". אך לפועל, למרות כל מה שעבר לא איבד את שמו ואדרבה זכה לברכתו של הקב"ה לאברהם "ואגדלה שמך" שאף שהדרך (לישראל) ממעטת את השם, לא רק שלא נתמעט שמו אלא נתגדל ונתקדש.

•

כאשר עלה להתיישב בארץ הקודש הרבי רצה שר' מענדל יהיה מעורה בכל הקורה בארץ כפי שהיה מעבר למסך הברזל. לא תמיד הצליח ר' מענדל במשימותיו שכן היו מי שחלקו עליו ועל דעותיו ודרכו לא הייתה סוגה בשושנים.

ר' מענדל למרות היותו הארי שבחבורה ומרומם בנפשו הדבר גרם לו למרירות ולשברון לב. כשהיה ביחידות, ביקש ממנו הרבי לשמוע מכל פרט ופרט מהקורה באה"ק ושלא יחשוש מ'לשון הרע'. בכל זאת ר' מענדל גילה טפח וכיסה טפחיים. הוא סיפר לרבי, שכל כך רצה לשמוע, רק את המינימום.

(בהערת אגב: כאשר אבי ז"ל היה ביחידות אצל הרבי בקיץ תשכ"ה, הרבי דובב אותו ורצה לשמוע ממנו דברים מסויימים אך הוא לא פצה את פיו במאומה. הרבי אמר לו: "נראה שאינך רוצה לדבר לשון הרע, אה?" ועבר לענות על הדברים הכתובים בפתק)

כאשר ר' מענדל סיפר לרבי ענין מסויים נפלטה לו אנחה מעומקא דליבא. הרבי ראה עד כמה הוא לוקח זאת ללב ואמר לו: צו סיביר קומט דאס נישט... [=הקושי הזה אינו שווה ערך לקושי בסיביר].

לימים שפך ר' מענדל את ליבו ואמר כך: "בא וראה איזה אהבת ישראל יש לרבי. כאשר הוא הבחין שהדברים כואבים לי הוא מיד המעיט מערכם בהשוואה לקשיים בסיביר.

כי אליבא דאמת בסיביר עם כל הקושי הייתי יושב עם עצמי ומהרהר על הרביים ועל החסידות ועל זכרונות החסידים, במובן הזה היה לי שקט ואף אחד לא הפריע לי בעניניי הרוחניים. במידה מסויימת הקושי להיות מאותגר על ידי חסידים היא קשה יותר מסיביר. ואילו הרבי ברוב אהבתו גימד אותם ונתן להם משקל מזערי.

(ידועים דברי אדה"ז שהשעות שהיה אצל המתנגד היו לו קשות יותר מכל 53 ימי המאסר וכן האמרה הידועה שהקושי של הרבי הקודם בפולין של "ויקנאו בו אחיו" היה לו קשה יותר מרדיפות הקומניסטים ואם כן, לכאורה צערו של ר' מענדל היה מוצדק, אלא שהרבי ביטל זאת).

•

באחת היחידויות של ר' מענדל, אליה נכנס יחד עם רעייתו לרבי, היה זה לאחר הטרגדיה שקרתה להם בפטירת בתם בטרם עת.

הרבי ניחם אותם ואז רעייתו של ר' מענדל פרצה בבכי ופרקה את אשר על ליבה בחדר הרבי הקדוש. ר' מענדל סימן לה ברגלו שתפסיק מיד את הבכי. מאוחר יותר התנצל והסביר לה שבקרבת הרבי אין להביע כל רגש כלשהוא. הרבי הוא רבי בכל מקום ובכל מצב ואין לנו להביע לידו כל רגש אישי אלא צריך להיות בהתבטלות מלאה.

אחד מקרוביו ששמע על מה שארע באותה יחידות הביע את הערכתו לר' מענדל על כך שמשליט את מוחו וליבו בעת היחידות אל מול פני הרבי. אבל ר' מענדל ביטל זאת בידו ואמר "לאחר שעברתי את מה שעברתי בסיביר, נעשיתי מחושל ועמיד בפני כל צרה וצוקה" היינו שברוב ענותנותו ייחס את מה שהיה ביחידות לא להתבטלותו החסידית אלא כאילו שהוא במצב של קהות חושים מחמת מה שעבר בסיביר.

•

פעם הגיע ר' מענדל להתוועד בירושלים עיה"ק ובמהלך ההתוועדות ישב שם הת' מענדל פולטער מדעטרויט (שלמד אז ב'תורת אמת') וביקשו ממנו לנגן לפני ר' מענדל ניגונים עתיקים עם מלים באידיש שהיו מנגנים אצל חסידים.

הת' פולטער החל לשיר הניגון "שימו לב אל הנשמה" ועוד כמה ניגונים ששמע בין היתר מהמשפיע מוצ''קין ממונטריאול על מילים באידיש. ר' מענדל הקשיב בקשב רב לניגוניו עד שסיימם.

היה נראה שר' מענדל רווה נחת אך הוא אמר: "הכל טוב ויפה אבל זה מתאים לבעלי בתים לא לתמימים"