להיות 'מחצית' משלם

באחת השנים כאשר זכיתי להשתתף בכינוס השלוחים, לקראת נסיעתי חזרה למקום השליחות נכנסתי אחר כבוד לקנות כובע בחנות הכובעים 'פרימו' בשכונת קראון הייסט. כנראה שעבר קצת זמן מאז שקניתי הכובע הקודם, מה שגרם לי להיות קצת בשוק מהמחיר שקפץ משמעותית מאז הקניה הקודמת, דבר שלא הייתי ערוך אליו כל כך. המוכר המבוגר והחביב הבחין במבוכתי, והוא הזדרז לבשר לי על כך שלכבוד הכינוס ניתנת הנחה לשלוחים. לשאלתי, כמה? קיבלתי את התשובה: 10$... לבושתי, באכזבתי הרבה הגבתי קצת בפזיזות ובחוסר רגישות לחסיד המבוגר, ואמרתי חצי בצחוק חצי ברצינות: "וכי זה כל מה שהשלוחים שווים, 10$?! חשבתי שהשלוחים שווים קצת יותר..."

הוא היה נבוך לרגע מהטיעון המוחץ שהוטח בפניו, אבל מיד לאחר מכן התעשת ואמר לי בעדינות משפט שנושא בחובו הרבה הרבה מעבר להלכות כובעים ומחיריהם... משפט שמלווה אותי לאורך השנים עד היום:
"אתה צודק, 10$ זה לא סכום משמעותי כשלעצמו. אבל הער זיך איין, תגיד לי בבקשה, כמה שלוחים הגיעו השנה לכינוס?"

- "כמדומני משהו בין 2000 ל3000"

- "יפה. כעת, תכפיל את ה10$ ב3000. נו, לאיזו תוצאה הגעת?..."

אני מביט בעיניו הטובות של החסיד המבוגר, ומודה לו על השיעור והמסר העצום שקיבלתי ממנו זה עתה. אכן, כאשר שליח מסתכל על עצמו ועל עבודתו כיחידה נפרדת אז יתכן שיהיה לזה ערך של 10$... אך כאשר הוא מבין ומרגיש שהוא חלק מכלל עבודת השלוחים אז מקבלים מספר של פי 3000 לפחות!

בשיחה האחרונה שזכינו לשמוע לע"ע מהרבי בשנת הקבוצה שלנו בש"פ ויקהל-שקלים תשנ"ב הרבי מדבר בארוכה על ההוראה מאופן האחדות המיוחדת של 'ויקהל' (כפרשה בפני עצמה) שמבטאת בכך שכל יהודי מתאחד ממש עם יהודי שני באופן כזה שהוא מרגיש בנפשו פנימה שללא היהודי השני הוא רק 'מחצית', ורק ביחד איתו אפשר להיות שקל הקודש שלם.

ורואים בגלוי איך שהכוחות שקיבלנו אז מהרבי פועלים בנו את פעולתם משנה לשנה באופן נעלה יותר ומשפיעה גם על אחרים בכל קצווי תבל, וללא ספק אחדות מופלאה זו באופן שכל אחד מאיתנו מרגיש ממש 'מחצית' מחברו תביא לכל הברכות וההשפעות בכל המצטרך לכל אחד ואחד באופן של "ברכנו אבינו כולנו כאחד באור פניך"!

להתמקד בתפקיד

כאשר הסובייטים בסוף שנות ה50 של המאה הקודמת שיגרו לחלל את החללית הראשונה ספוטניק-1 כאשר היא מאויישת בכלבה המפורסמת 'לייקה', ומליוני אנשים עקבו בדריכות אחר ההישג המדעי, החסידים ברוסיה ישבו והתוועדו בינם לבין עצמם. ותוכן ההתוועדות היה: רק שלא נהיה כאותו בעל-חי שמסביבו תכונה כל כך גדולה ועצומה, כאשר מספר כה גדול של אנשים משקיעים בו כוחות ומשאבים אדירים וכעת עוקבים בדריכות אחר כל צעד קטן שלו, והוא מה? ממשיך לאכול ולשתות ולעשות צרכיו מבלי שיהיה לו אפילו מושג קלוש מכל מה שקורה סביבו...
כל מחשבה, דיבור ומעשה של יהודי יש לה ערך עצום. ובשמים מחכים שנעשה את הדבר הנכון בכל רגע נתון.

ממש בימים אלו שמעתי את המשל החסידי הזה בהקשר דומה אך עוצמתי ותובעני יותר. ומעשה שהיה כך היה:

בשנות הממי"ם, כאשר הרבי יצא במבצע לאחד את כל בנ"י על ידי זה שלכל יהודי תהיה אות באחת מס"ת הכלליים, בצטטו את הפסוק (דניאל יב, א) "ובעת ההיא ימלט עמך כל הנמצא כתוב בספר", הגה החסיד ר' מוטל קוזלינר ע"ה את הרעיון לכתוב ספר תורה מיוחד עבור היהודים שנמצאים עדיין מאחורי מסך הברזל. לאחר שהרבי נתן הסכמתו וברכתו לענין, המבצע יצא לדרך כאשר הרבי היה מעורב בכל פרט ושלח השתתפות כספית בסך 180 שקל. (לאחר מכן בשנת תשמ"ו כשסיימו את כתיבת הס"ת והכניסוהו לישיבת תו"ת בנה"ח הרבי התייחס בשיחה לסיום הס"ת). אכן, העובדות ה'יבשות' הן שזמן קצר לאחר מכן נפתחו השערים ויהודים התחילו לצאת מרוסיה. ר' מוטל טען תמיד בנחרצות שס"ת זה הוציא את יהודי רוסיה מן המיצר למרחב.

כאשר ר' מוטל פנה לחסיד הפרופסור ר' ירמיהו ברנובר שי' לגייסו למבצע המורכב והסודי כאשר היה צריך לרשום מה שיותר יהודים שנמצאים עדיין מאחורי מסך הברזל, הפרופסור ברנובר התקשה קצת להבין איך כתיבת הס"ת תוכל להועיל ליציאתם והצלתם של יהודי רוסיה שנמצאים במיצר כבר כ70 שנה, ולא מיד נדבק בלהט של ר' מוטל.

ואז ר' מוטל סיפר לו את סיפור שיגור החללית עם הכלבה לחלל, והסביר שהתפקיד של הכלבה היה לא להבין, אלא פשוט לאכול ולשתות ולעשות כל מה שבעל-חי צריך לעשות. ואלו ששיגרו אותה הם אלו שכבר ידעו להוציא מזה מה שצריך...

אנחנו קיבלנו משימה מהרבי. להכין את עצמנו ואת סביבתנו לקבל פני משיח צדקנו בקרוב ממש. הרבה דברים לא מובנים לנו. אך תפקידנו הוא לא להבין. תפקידנו הוא פשוט לבצע. המעשה הוא העיקר. ואכן, ב"ה רואים שחברי הקבוצה תשנ"ב מצטיינים במיוחד בהתמסרות למילוי בפועל בזריזות ובשלימות את רצונו הק' של הרבי מבלי ויכוחים והתפלספויות מיותרות בהחזקת היהדות והפצת המעיינות חוצה; אם זה ביציאה לשליחות, אם זה בשדה החינוך, אם זה ביציאה למבצעים ואם זה בנטילת חלק מרכזי בכל תחום גשמי ורוחני בחיי הקהילה בה הם חיים. והכל מתוך אחדות ואהבת ישראל אמיתית ביניהם ומתוך כבוד אמיתי לכל יהודי!

להביא לימות המשיח מתוך אחדות ושמחה

הרבה פעמים כשמצטטים את השיחה בש"פ ויקהל הנ"ל נוטים להעביר את הרעיון בשטחיות. כלומר, הרבי רוצה שהחסידים יהיו באהבת ישראל. נקודה. (ולפעמים לצערנו יש גם שמשתמשים בזה כדי להכהות על מסרים ברורים ועיקריים שנאמרו במשך כל התקופה שלפני כ"ז אדר א' וד"ל). האמת היא שכאשר לומדים את השיחה בשימת לב הראויה מגלים שהרבי מדבר על אחדות מסוג שונה לגמרי.

הרבי מסביר בארוכה שישנו סדר העבודה של 'ויקהל-פקודי'. שזה מורה על האחדות שצריכה לבוא כהקדמה והכנה לשליחות הייחודית של כל יהודי כאישיות יחודית - בבחי' " אני נבראתי לשמש את קוני". ואילו פרשת 'ויקהל' כפרשה בפני עצמה מורה על סדר העבודה הבא מצד גילוי העצם של יהודי שלמעלה מהתחלקות לפרטים - בבחי' " אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני". אותה נקודה עצמית שמתגלה ובאה לידי ביטוי עוד לפני אמירת "מודה אני לפניך" המהווה את היסוד (ושייכת) לכל פרטי העבודה במשך היום, כלשון אדה"ז בסידורו "מיד כשניעור משנתו", שזה כולל גם את היקיצה מהשינה הרוחנית כדברי הרמב"ם "אלו הישנים בהבלי הזמן..." - בחי' משיח שבכל אחד.

[זכורני שפעם חזר ר' יואל כאהן שי' את השיחה הנ"ל בטוב טעם באופן שראו שזה בא בהמשך לכל השיחות שנאמרו בחודשי החורף, ושכל הנקודה של השיחה זה בעצם התגלות מציאותו של משיח]

יוצא אם כן, שהדרישה להנהגה באהבת ואחדות ישראל אמיתית אינה דבר צדדי ואפילו תנאי (ותנאי עיקרי) לביאת המשיח. אלא אדרבה, בזה מתבטא כל הענין של גילוי המשיח, אותה נקודה שלמעלה מהתחלקות שבכל יהודי הבאה לידי ביטוי כאשר הוא מתאחד עם כל יהודי ממש אפילו יהודי שלא ראהו מעולם (כלשונו של הרבי בשיחה)!

אבל לא פחות מזה חשוב גם להדגיש את ענין השמחה. לפעמים פועלים דברים גדולים, אמיתיים אבל ללא חיות ושמחה.

[באחת ההזדמנויות טען בפניי המשפיע שלנו הרב יוסף יצחק גנזבורג שכל הבלבולים שבין החסידים נובעים מכך שלא עושים בדיוק מה שראינו מהרבי... אצל הרבי שרו "יחי אדוננו". כששרים בחיות ובשמחה אמיתית אין מקום להתנגדות ובלבול...]

עלינו לזכור את המסר הראשון ששמענו מהרבי מיד לאחר כ"ז אדר א' היה "שתהיה רפואה קרובה ברוב שירה וזמרה"! (שמענו זאת בזמנו מהמזכיר הרב גרונר, וכך גם שמעתי אישית מהמשב"ק ר' משה קליין שציין שהרבי חזר על כך כמה וכמה פעמים ובאופן שיכלו להבין את דיבורו הק' ברור בימים הראשונים מיד לאחר כ"ז אדר א'). להאמין ולפעול זה לא מספיק. צריך לחיות עם זה ועד לשמוח ולרקוד.

סודו של מאלף הדובים

באחת השנים גיליתי להפתעתי שהרוסי המבוגר שמשמש כשומר בכניסה לישיבתנו - ישיבת תומכי תמימים מוסקבה - שימש בעברו הלא כל כך רחוק כמאלף דובים באחד הקרקסים המפורסמים ברוסיה "קרקס על הקרח". האטרקציה המרכזית בקרקס זה היתה הצגה מושלמת של חבורת דובים ששיחקה ביניהם את משחק ה'הוקי' עם כל הניואנסים של המשחק בהחליקם על משטח הקרח במחלקיים, כאשר אחד הדובים משמש כשופט במשחק ששורק במשרוקיתו ברגע הנכון... בן שיחי סיפר לי באכזבה עמוקה שכיום, לאחר נפילת הקומניזם, כבר לא משקיעים כל כך באילוף הדובים כבעבר ולכן כיום הקרקס הוא רק בבואה חיוורת ממה שהיה בעבר...

הוא סיפר לי שהביצועים היו כל כך מושלמים עד שבסוף כל הצגה היו חייבים לתת למישהו מהקהל אפשרות לגשת לדוב ולמששו ולהווכח שלא מדובר חלילה בשחקן מחופש...

כאשר ביקשתי ממנו שיספר לי את סוד המקצוע שלו, איך מצליחים להגיע עם הדובים לכאלו הישגים, הוא נענה בחפץ לב. וכממתיק סוד אמר לי:

"העיקרון המרכזי הוא מאוד פשוט. אתה חייב להבין ולזכור שהדוב הגדול הזה הוא בסך הכול בעל-חי. וכל הפעלולים והביצועים שאתה רואה לנגד עיניך זה פשוט חתיכת ביסקוויט..."

"כל תפקידו של המאלף הוא לחנך את הדוב 'להרוויח ביושר' את מזונו. שהדוב יעשה כל מה שתלוי בו כדי לקבל את הביסקוויט הנכסף"

ובגאווה בלתי מוסתרת הוא התחיל לספר לי בערגה על מעלליו של אחד הדובים שלו - שקיבל ממנו את כינוי החיבה 'שוריק' - שיכל להסתובב על מחלקיו סביב עצמו ללא הרף עד שקיבל ממנו את הביסקוויט המיוחל.

ואז הוא גילה לי את אחד מרזי המקצוע הגדולים:

"הכי חשוב זה לדעת לבחור את הדובים הנכונים, כדי לדעת במי להשקיע. לשם כך הייתי נוסע אישית למקומות המרוחקים בסיביר היכן שהיו מרוכזים גורי דובים שצדו את אמם או שפשוט נעזבו ביער. ואז הייתי מתבונן בהם היטב היטב. אותם דובונים חמודים (כמו אלו מסיפורי הילדים) עליהם אפילו לא הייתי מעיף מבט. בהם חבל בכלל להתחיל להשקיע. הייתי מתבונן בעיקר באותם גורים 'בעייתים', אלו שלא מסתדרים עם הגורים האחרים, רבים איתם על כל צעד ושעל. ידעתי שגורים אלו הם לא יוותרו וירימו ידיים. ואם לקחת אותם חזק 'לידיים' אפשר יהיה להגיע איתם לתוצאות משביעות רצון. כי הם לא יוותרו בנקל ויעשו כל מה שתלוי בהם כדי להוציא מעצמם את המיטב..."

אין זה סוד שכיתתנו ככיתה היתה מאז ומתמיד מאתגרת... בכל השלבים 'הצטיינו' באתגרים שאתגרנו את הורינו, מחנכינו, מוסדות החינוך בהם למדנו. אבל כעת רואים כולם שהקבוצה שלנו הוכיחה גם הוכיחה שלפעמים דוקא המאתגרים הם אלו שמביאים להישגים הכי גדולים. ואולי בגלל זה זכינו להיות גם בשנת הקבוצה המיוחדת הזו. ככאלו שהיו ליד הרבי בתקופה הגורלית של שנת תשנ"ב יש לנו תפקיד. תפקיד משמעותי מאוד לקראת ההתגלות הקרובה של הרבי. יה"ר שתיכף ומיד ממש נזכה כולנו לעמוד בשורה הראשונה ולשיר שוב ביחד עם הרבי בהתוועדות הגדולה את הניגון: "שובה שובה ה' עד מתי... ונרננה ונשמחה בכל ימינו"

לחיים, לחיים ולברכה!