הרב שמעון אייזנבאך

דודי החסיד רבי שלום לייב אייזנבך ממונטריאול התחתן בקנדה בכ"ה כסלו בשנת תשכ"ד ובאמצע שבעת ימי המשתה שלו נסע עם הכלה לארץ ישראל להמשיך את שמחת ה'שבע ברכות' עם קרובי המשפחה בארץ שלא יכלו לבוא מעבר לים.

כשנסע מקנדה דרך ניו יורק כדי להמשיך משם לארץ הקודש עבר כמובן דרך 770. באותה עת התקיימה התוועדות ב-770 עם ר' מענדל שכמה ימים קודם הגיע לארה"ב מעמק הבכא. כולם נהרו להתענג מזיו אמרתו והתוועדויותיו המרתקות הפיחו רוח חיים חסידית ומשב רוח מרענן בד' אמותיו של הרבי.

גם החתן הטרי נכנס להתוועדותו של ר' מענדל וביקש מהכלה (בתו של הרב משה אליהו גערליצקי ע"ה) שתמתין כמה דקות בחוץ. כשנכנס החתן להתוועדות הצביעו עליו ואמרו לר' מענדל שזהו חתן טרי באמצע שבעת ימי המשתה. שאלו ר' מענדל והיכן הכלה? ענה החתן שהיא ממתינה בחוץ. גער בו ר' מענדל והורה לו לשוב אל כלתו.

*

שמעתי שאירע פעם ואחד העסקנים היה ביחידות אצל הרבי בענין המוסדות והיתה לו טרוניא על ר' מענדל. במר ליבו אמר לרבי שר' מענדל גרם להרס באותו מוסד. הרבי הגיב מיד: "ר' מענדל איז צו הירוס ניט שייך!" [=ר' מענדל אינו שייך להרס!]

*

בספר 'ר' מענדל' (עמ' 290) מסופר על יהודי שישב במאסר יחד עם ר' מענדל והיה מקבל מביתו חתיכת "דבר אחר" וחתיכת חמאה והיה כורכם יחד ואוכלם ר"ל. ר' מענדל העיר לו פעם על חומרת אכילת בשר בחלב ומאז עשה אתכפיא ואכל את הדבר אחר בנפרד ואת החמאה בנפרד ומכאן היה מסיק ר' מענדל שכל אדם גם אם הוא בדיוטא תחתונה שייך ל'אתכפיא'.

ויש לדייק בדבריו אלו שכן הלכה פסוקה היא (סימן פז ועיין בש"ך וט"ז שם) שאין איסור בשר בחלב נוהג אלא בבשר טהורה וחלב טהורה אבל לא בבשר טמאה עם חלב טהורה. וא"כ אין כאן באכילת דבר אחר וחמאה איסור של בשר חלב אפילו מדבריהם.

לאור זאת, דבריו של ר' מענדל מדוייקים בכך ששוחח עמו על חומרת אכילת בשר בחלב באופן כללי אך לא בהקשר של אכילת דבר אחר עם חמאה, וכל מטרתו היתה לגרום לו לאותו יהודי לעשות אתכפיא ולא להזירו מאיסור בשר בחלב שכן כאמור, האיסור בכגון דא, איננו.

*

מרגלא בפומיה דר' מענדל לשנן בהתוועדויותיו בעל פה את הקטע מתניא באגרת הקודש פרק כ"ב העוסק באהבת ישראל: "ואיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם כתיב ולא תעלה על לב לעולם ואם תעלה יהרסנה מלבו כהנדוף עשן וכמו מחשבת ע"ז ממש".

כשהיה חוזר על הנ"ל היה מדגיש את סוף הקטע בהטעמה מיוחדת "וכמו מחשבת ע"ז ממש!".

לימים התברר לנו כי הקטע הנ"ל הוא מהתניא הנלמד בערב יום הולדתו בי"ט תשרי (בשנה פשוטה).

ואם באהבת ישראל עסקינן, סיפרו פעם לר' מענדל ששני חסידים שהיו מפולגים ומסוכסכים ביניהם עשו ביניהם שלום והשלימו לאחר שנים רבות של איבה.

ר' מענדל שאל מיד: "אנטקעגן וועמן?"... ["כנגד מי השלימו?...]

*

באחד האירועים של משפחת לבנהרץ ישב ר' מענדל להתוועד והרה"ח השליח רבי אברהם ברוך פעווזנר, חתנו של לבנהרץ, שישב שם ביקש והתחנן לר' מענדל שיספר את הסיפור הנודע על "המברק התקבל". הרבי הקודם שלח לביתו של ר' מענדל בלונדון מברק לאחר שר' מענדל החליט להכנס לרבי ליחידות במחשבה. הרבי קרא את מחשבותיו מרחוק והבריק לבני ביתו ש"המברק התקבל".

ר' מענדל סירב בשלילה מוחלטת לספר הסיפור משום שר' מענדל כמעט אף פעם לא דיבר על עצמו. אבל הרב פעווזנר לא אמר נואש והחל להפציר בו בכל כוחו. הוא טען שדרך הסיפור, השומעים יתחזקו באמונה בה' ובמשה עבדו ואף הוסיף את האמרה אציבעלע זאל פון דיר ווערן וכו'.

סופו של דבר, ר' מענדל נכנע והחל לספר את הסיפור מהחל ועד כלה אלא שהדברים יצאו מפיו בקול ענות חלושה וכמי שכפאו שד. היה נראה כאילו הוא יושב בחדר חקירות ומשתדל למעט במלים ככל הניתן. הסיפור הסתיים מהר מאוד ודבריו היו כאנוס על פי הדיבור.

*

כאשר הייתי בעונת השידוכים שוחחתי על כך עם ר' מענדל והוא הציג בפניי את משנתו בנדון. הוא הדריך אותי שעלי לחפש בת חסיד שהוא קנאי לרבי. ונתן דוגמאות להבין מיהו ומהו קנאי.

באחת השיחות ששוחחנו בהנ"ל אמר לי: "אני אינני קנאי, אבל אני אוהב קנאים. למשל נכדי (נקב בשמו) הוא קנאי".

*

פעם המשיל לי משל לעשיית תשובה וחרטה. הוא סיפר לי שקנה לנכדו הקטן עט עם ארבע צבעים. הנכד שיחק עם העט ובשלב מסויים העט התקלקל והנכד ניסה לתקן אותו. לאחר זמן ממושך שלא הצליח, הוא זרק את העט בזעם רב וזעק "הפקר!!!". ואמר ר' מענדל כך צריך לזרוק את כל העניינים השליליים ולהפקירם בדיוק באותה עוצמה שנכדי הפקיר וזרק את העט.

*

לקראת סוף מלחמת המפרץ בתשנ"א, נסעתי לרבי לאחר דחיות רבות כיון שהרבי אמר שלא יעזבו את ארץ ישראל כי היא המקום הבטוח ביותר בעולם ליהודי.

למרות שרכשתי את הכרטיסים זמן רב קודם על מנת ללוות את הצלם הנודע בני גמליאלי שנסע במיוחד לצלם את הרבי, דחינו את הנסיעה פעם אחר פעם עד שבסוף חודש שבט יצאנו לדרך. משום שהטילים לא הגיעו לאילת ולא נשמעו בה אזעקות וכו', התרנו לעצמנו לנסוע.

באחד הבקרים פגשתי את ר' מענדל יוצא מהמקוה ליד 770, (כנראה בגלל המלחמה התעכב בניו יורק על אף שבדרך כלל היה חוזר בחודש כסלו לארץ) לאחר ברכת השלום עליכם שלו שאל אותי מה קורה בארץ ישראל? עניתי לו שב"ה הכל בסדר ורגוע והרי הרבי אומר הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל ו"ארץ אשר תמיד עיני ה' א-לוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה" .

ר' מענדל התחיל לצעוק עלי: "האק מיר נישט אין קאפ אריין" [=אל תבלבל את מוחי], תענה לי מה קורה שם בדיוק, עד כמה רמת הפחד, איך מסתדרים וכו' וכו. עניתי לר' מענדל שאני אינני הכתובת הנכונה לשאלותיו אלו משום שאני גר באילת ואצלנו שקט ושלוה.

ראיתי אז כיצד לצד אמונתו הגדולה בדברי הרבי כחסיד הוא לא מנסה לטשטש את העובדות ורוצה לדעת אותן לאשורן.

*

ישנו כלל ש"דברים שבכתב אי רשאי לאומרם בעל פה" ואילו אצל ר' מנדל ניתן להמליץ בהיפוך: "דברים שנאמרו ממנו בעל פה אי אתה רשאי להעלותם על הכתב". דברים אלו ניתן לשמוע רק בעומקה של התוועדות חסידית ונמסרים רק מפה לאוזן.