מערכת COL | יום י"ז שבט ה׳תשע״ט 23.01.2019

ר' מענדל הציע: בול דואר על לימוד שורות תניא ● חיי החסידים

"ר' מענדל פוטרפס קרא לי והציע עסק: – הצעתי לילדים שילמדו בעל פה כל יום שתי שורות מספר התניא. בוא ניתן לכל בחור פרס – בול דאר, אבל בול דאר יפה. אני הסכמתי והוא סיפר על כך לילדים. ואני הייתי נותן לכולם את הפרס – בולי דאר יקרים" ● ר' בצלאל שיף מגיש פרק נוסף בסדרה הייחודית – חיי החסידים מאחורי מסך הברזל, בליווי תמונות ומכתבים היסטוריים בפרסום ראשון ● חיי החסידים
ר' מענדל הציע: בול דואר על לימוד שורות תניא ● חיי החסידים

חבריי - משפחת בורושנסקי

בברה"מ היה די נפוץ מנהג לאסוף בולי דאר, עטיפות הסוכריות, תויות של חפיסות גפרורים, תווים שעונדים בדש הבגד.
בסמרקנד אספנים התאספו פעם בשבוע במועדון. היו באים אספנים וותיקים ומנוסים. הם עסקו בהחלפות ובמכירות של בולי דאר. היו באים גם ילדים וילדות חובבנים, והזקנים הוותיקים שדדו אותם.
כל שבוע הילדים האלה בזבזו בין רובל אחד לחמישה רובלים ויותר כאשר היו קונים בולי דאר. לפעמים הם היו מביאים אלבומים עם בולים "ישנים ולא יפים" שאותם אספו הורים שלהם. ופה הזקנים שלנו החליפו בשמחה את הבולים הישנים האלה (שלאמיתו של דבר היו מאד יקרים) בבולים צבעוניים מאפריקה או מאמריקה הלטינית.

את הבולים האלה היו מביאים לברה"מ סטודנטים שלמדו במוסדות הסובייטים להשכלה גבוהה.


חיים כהנא אמר לי: "שרוף את הטומאה הזאת"

היה לי חבר אלכסנדר, בנו של קצין בצבא הסובייטי, יהודי. כאשר אביו נשלח ללנינגרד, חבר כתב לי שבלנינגרד הבולים מאפריקה ומארצות אמריקה הלטינית עולים פרוטות. שלחתי לו 20 רובל וקיבלתי חבילה עם בולים. מכרתי אותם ב- 50 רובל. הגיעו הדברים עד כדי כך שיכולתי להרשות לעצמי לקנות בולים ב- 100–150 רובל.
אצלנו בבית התפללו.

חיים כהנא ראה פעם על שולחני אלבום עם בולים. בדף אחד הוא שם לב לבול של גרמניה הנאצית ועליו צלב קרס ותמונתו של היטלר. הוא מיד דרש ממני שאשרוף את הטומאה הזאת. ואני שרפתי.

ר' מענדל פוטרפס קרא לי והציע עסק:
– הצעתי לילדים שילמדו בעל פה כל יום שתי שורות מספר התניא. בוא ניתן לכל בחור פרס – בול דאר, אבל בול דאר יפה.
אני הסכמתי והוא סיפר על כך לילדים. ואני הייתי נותן לכולם את הפרס – בולי דאר.
אתם יכולים לשאול את תנחום בורושנסקי: הוא עדיין שומר אלבום עם בולי דואר שהוא קיבל ממני בתור פרס. משה גורוביץ' גם כן שומר אותם.


ר' מענדל פוטרפס בהתוועדות חסידית

עד כדי כך היינו ידידים קרובים בסמרקנד. אביו של תנחום, ר' יעקב בורושנסקי היה תלמיד חכם גדול ואדם טוב לב. כשעלה ארצה התיישב בנחלת הר חב"ד בקרית מלאכי. אני זוכר אותו יותר מסמרקנד. היה זה יהודי מהדור הישן.

בסמרקנד משפחת בורושנסקי קנתה בית בחצרו של ר' רפאל חודיידטוב. זה נמצא בבגישמלה. הייתה חצר כזאת שגרו בה רק יהודים. היה שם עירוב. אפשר היה לטלטל חפצים בשבת.

גרו שם משפחות בורושנסקי, ניסילביץ', וילנקין, לא את כולם אני זוכר. קראנו לחצר הזאת "ירושלים הקטנה". בשטח שלו ר' יעקב בנה מקווה, תנור להכנת נקניק כשר. במחסן שלו עמדו חביות של חמוצים, יין, וודקה תוצרת בית. ר' יעקב היה אומן ובעל בית טוב.

אם פעם שמעתם קריאת התורה של ר' יעקב, אז ניתן להשוות עם בעלי קורא אחרים. הקריאה שלו הייתה מאד נכונה וברובה, אפשר היה לשמוע כל מילה, כל טרופ (טעמים). כמה שנים חלפו, אבל אני משווה כל קריאת תורה עם הקריאה של ר' יעקב.

בפרברענגען, כאשר ר' יעקב היה מתחיל לדבר, כולם השתתקו. אני רוצה לספר סיפור אחד ששמעתי מפיו של ר' יעקב:


ר' יעקב בורושנסקי ממינסק מספר הסיפור עומד לידו גרשון דב בער שיף בהתוועדות בסמרקנד

השואה הנוראה של שנות מלחמת העולם השניה השכיחה את ההתעללויות של קומוניסטים לאחר המהפכה, בשנות ה- 20 וה- 30. משפחת בורושנסקי גרה במינסק, שהייתה בה לפני המהפכה קהילה יהודית גדולה ושישים בתי כנסת. שלטונות הרסו את בית הקברות היהודי ובנו אצטדיון. משפחת בורושנסקי עזבה את מינסק בשנת 1951.

החבר שלי הביא לי דף עם אותיות עבריות.
– איפה מצאת את זה? – שאלתי.
– העתקתי מפסל לנין, – הוא ענה.
לא הבנתי. אז הוא הוביל אותי לפסל שליד בית הממשלה, ואח"כ לבית מלון "בלרוס", לבית הקצינים, לבניין האופרה... כל פעם כשהיינו מגיעים לקיר מכוסה גרניט, היינו מתיזים עליו מים, שמנו עליו את ידינו וליטפנו אותו. על האבנים היו מציצות אותיות שחוקות ובלתי נראות.

שנים רבות לאחר מכן נודע לי שבשנת 1934 נהרס בית הקברות היהודי ובמקומו נבנה אצטדיון "דינמו". את המצבות חתכו ללוחות וכיסו בהם את הבניינים במינסק שלפני המלחמה.

סיפורו של בית העלמין הישן

בית העלמין הנמצא קצת למעלה יותר מרחוב ניז'נליאכובסקיה (הנקרא היום אוליינובסקיה) היה קיים במינסק מקדמא דנא. קברו בו אך ורק יהודים. ומכיוון שיהודים היו במינסק במחצית השניה של המאה הי"ט רוב האוכלוסיה, אזי בית הקברות הזה היה הגדול בעיר.
בשנת 1883 ראשי העיר החליטו שאין טעם שבית הקברות ימשיך להתרחב והקבורה בו הופסקה. במשך יובל שנים בית הקברות הלך ונהרס: מצבות נפלו, השבילים כוסו בדשא. בפינות נידחות היו מבלים כל מיני ארחי-פרחי. עם רדת החשיכה אפילו שוטרים חששו להכנס לפה, אבל גם לאור היום קרו פה מקרים של שוד מזויין ואפילו רצח.

עם הזמן אנשי מינסק הבינו פחות ופחות את מה שכתוב על האבנים: אחוז היהודים בעיר הלך וירד, וגם בין היהודים שנשארו פה רק מעטים ידעו את שפתו העתיקה של עמם. אולי בגלל זה אף אחד לא שם לב שאחד הקברים הכי מפורסמים באיזושהי תקופת זמן נשאר ללא שם: מהאוהל המפורסם של "סדר הדורות" נעלם השלט, וכך רק מעטים מאד זכרו שבין קירות האבן, מזה מאתיים שנה קבור יחיאל ב"ר שלמה הלפרין – רב גדול ואחד הבולטים מבין ההיסטוריונים והביבליוגרפים היהודיים.

והנה האוהל שלו עמד כבלתי מזוהה בקצה הצפון מזרחי של בית העלמין.

שנת 1930 הייתה לשנה האחרונה של בית הקברות. בשטח זה הוחל בבניה של אצטדיון "דינמו" ששייך למשטרה החשאית. ליתר דיוק בנו אותו בגבעה שמעל בית הקברות. אבל באותה הזדמנות הרסו גם את בית הקברות. מלבד בנאים מקצועיים לקחו חלק בבניה של מבנה הספורט גם אלפי אנשי המשטרה החשאית: כל אחד מכם היה חייב לעבוד באתר הבניה מאה שעות. לא היו שם לא מחפרים ולא בולדוזרים, הכל נעשה ידנית: בידיים תלשו את המצבות, בידיים מילאו חורים באדמה. את גורל המתים הכריעו מוטות-ברזל ואתי חפירה.

האצטדיון פתח את שעריו ב- 12 ביוני 1934 בנוכחות רבים מבני העיר. מגרש הכדור רגל נמצא מחוץ לקירות של האצטדיון של היום – במשטח העליון, בדיוק באותו מקום שכרגע עומדים שם קיוסקים של רוכלים. בית העלמין שהתרוקן היה נמצא בבקעה שמתחת לאצטדיון.

האצטדיון הזה נהרס בזמן המלחמה, ולאחר המלחמה את מגרש הכדור רגל העבירו ישר לשטח של בית הקברות. בשנות ה- 50 היה מקרה שבזמן משחק כדור רגל חתיכת קרקע שקעה ושחקן מצא את עצמו בקבר ישן. ברם, יותר מקרים כאלה לא חזרו על עצמם – באצטדיון 'עשו סדר', ולא נשאר מבית הקברות כל זכר...

אגדת האוהל הישן

אך נחזור לאמצע שנות ה- 30. ממכות מוטות-הברזל ואתי החפירה של אנשי המשטרה החשאית הנפטרים היהודיים מתו פעם שנייה. בית הקברות קם לחיים חדשים. חיים חדשים התחילו גם למצבות הגרניט בנות מאות שנים שנשלפו מתוך האדמה. הסיעו אותן לבתי מלאכה, חתכו ללוחות, ליטשו אותן, עשה כל הנדרש כדי שיקשטו את קירות המבנים החשובים של העיר.
הנפטרים היהודיים לא הביעו כל התנגדות, רק הביטו משמיים בעצב כיצד נעלם זכרם מהאדמה הזאת. הכל התקדם כשורה עד שהגיע תורו של האוהל של "סדר הדורות".

במאמר המוסגר: "סדר הדורות"

הרב ר' יחיאל ב"ר שלמה הלפרין – נולד בשנת ה'ת"כ (1660) ונפטר בשנת ה'תק"ו (1746) – היה רב, מקובל וחוקר תולדות עם ישראל, אשר שימש ברבנות וכן כאב"ד וכראש-ישיבה. בספרו 'סדר הדורות' שלושה חלקים: א. תאריכים של מאורעות ואישים מבריאת העולם עד שנת ה'תנ"ו (1696). ב. מחקר יסודי ומקיף בתולדות התנאים (חכמי המשנה) והאמוראים (חכמי הגמרא) והדורות שלאחר-מכן. ג. רשימת ספרים ומחברים מבני ברית עד זמנו.
כמו-כן חיבר את הספר 'ערכי הכינויים' המהווה קונקורדנציה של השמות והפעלים שבתנ"ך ובש"ס על-דרך הקבלה.

דברים בשבחו של בעל 'סדר הדורות' השמיע הרבי בשיחת שבת-קודש פרשת בלק תשכ"ח (תורת מנחם כרך נג עמ' 286) אחר שציטט את דבריו, וקבע:
זהו ספר שנוגע לכמה-וכמה ענינים, עד לתחום של הלכה בפועל.

"אמנם ספר 'סדר הדורות' אינו מקובל בעולם הישיבות – כפי שהתחיל בזמנו של השאגת אריה, שמצד גודל חריפותו, ביטל את מחבר הספר והתבטא, שלא היה לו מה לעשות... ולכן כתב את סדר הדורות – הרי הצמח-צדק מביאו במספר מקומות (ראה 'אור התורה' נח (כרך ג) תרטז,א. בשלח עמ' תכד. נ"ך שמואל-א עמ' לג. סידור עמ' רצט) ובונה על דבריו וכו' (בעיקר בנוגע לספרו 'ערכי הכינויים', אבל גם על שאר ספריו, כולל גם 'סדר הדורות'). ובאמת, הרי זהו ספר שנוגע לכמה-וכמה ענינים עד לתחום של הלכה בפועל. וכמו שכותב בעל סדר הדורות בעצמו בהקדמתו לספרו (בתחלתה).

במשך השנים התבטא הרבי בכמה הזדמנויות אודות גדלותו וסמכותו. כך למשל בהתוועדות שבת-קודש פרשת בחוקותי תשמ"א (שיחות-קודש תשמ"א כרך ג' עמ' 495) אמר:
מתעוררת שאלה מספר "סדר הדורות" – שהיה גדול, והצמח-צדק מביאו...
ובש"פ בהעלותך של אותה שנה (שם עמ' 651)

הספר 'סדר הדורות' מובא בחסידות בכמה מקומות.

*

להלן נביא את נוסח האגדה:

"על קברו של "סדר הדורות" היה בנוי אוהל. כשהשלטונות הסובייטים היו הורסים את בית הקברות, שני פועלים טיפסו על האוהל כדי להרוס אותו ונפלו, אחד מהם מת, השני שבר את הרגל. ואז מנהל העבודה אמר: "אלה לא יודעים לעבוד. אני אעשה את זה". לקח מוט-ברזל והיכה בכל הכוח בקבר. המוט קפץ חזרה, היכה לו בראשו, והלה מת.
לאחר המעשה הזה כל אנשי מינסק חששו להתקרב אל הקבר. אבל מה לעשות? הרי ליד הקבר נמצא האצטדיון, ולא נוח להשאיר את האוהל במקומו. והשלטונות החליטו לצבוע את האוהל ולכתוב עליו "היסטוריון ידוע".

וותיקי התושבים זוכרים שהשלטונות חיפשו בכל העיר זמן רב מישהו שיסכים לעשות את זה, אבל אנשים פחדו ללכת לשם".

האוהל בנוי מאבנים עמד במקומו עד אמצע שנות ה- 50 בין גדר של בית החולים העירוני מס' 3 לבין גדר של האצטדיון. כיצד ומתי הרסו אותו, ספק אם מישהו זוכר.

אנשי מינסק אינם מבינים, אבל עד היום השער הצפוני של האצטדיון "דינמו" – אותו שער שהוא הכי קרוב לאוהל – נחשב לכזה שמביא להם מזל רע. וזה ברור. מה לחכם יהודי ולכדורגל?...

*

לאחר שיעקב בורושנסקי עזב, התישב במינסק ר' אפרים דמיכובסקי. אישתו של ר' אפרים – אחותה של אבא שלי. ור' אפרים בעצמו – אחיין של הגאון מרוגצ'וב. במינסק, באיזור קומרובקה, בשוק עמד קיוסק ועליו שלט "קבלת נוצות ופלומות". בקיוסק זה ר' אפרים עשה שחיטה. העובדים תלשו את הנוצות, והפלומה או שהיו משאירים בקיוסק, או שהיו לוקחים איתם תמורת תשלום. ר' אפרים עסק בשחיטה עד יום מותו. הוא נקבר במינסק.

בצלאל שיף

***

מערכת COL מאחלת ברכת מזל טוב חמה ולבבית לר' בצלאל שיף, לרגל בוא בתו מלכה בקשרי השידוכין עם הבחור הת' אברון שאול לאנג מדרום-אפריקה. מזל טוב ובניין עדי עד!
הוסף תגובה
0 תגובות
נצפה באתר
עוד באתר
 
העלאת תמונה
x
גרור תמונה לכאן
או
העלה תמונה
ביטול
תייג
טוען תמונות...
שגיאה!
    אישור
    מעלה תמונות...
    התמונות הועלו בהצלחה
    ויפורסמו לאחר אישורן
    התמונות תויגו בהצלחה
    ויוצגו במערכת התמונות
    המשך
    מתוך
    x
    תודה שנרשמת!
    מבטיחים לשלוח רק את הדברים הכי מעניינים :)
    x
    עדכון הנתונים נשמר בהצלחה!
    מבטיחים לשלוח רק את הדברים הכי מעניינים :)
    x
    קיבלנו את בקשתך, לא נשלח יותר הודעות...
    באפשרותך תמיד להתחבר חזרה ולהינות מהעדכונים המעניינים ביותר.