הרב שמעון אייזנבאך

ר' מענדל היה מזכיר רבות בהתוועדויותיו את הצורך החשוב לערוך "חשבון נפש" נוקב ואמיתי, לא מזוייף.

החשבון צריך להיות מדוייק וברור, כמה דפי חסידות למדת. כמה ימים התפללת כראוי. הכל חייב להיות במספרים ברורים. רק במספרים נוכל לדעת אם עלינו או ח"ו ירדנו.

הוא סיפר כי באוניברסיטאות ברוסיה היו פקולטות שונות וכל אחד מראשי הפקולטות היה' 'שואב' אליו את הסטודנטים האיכותיים ביותר. המד העיקרי לדעת מי הם הסטודנטים הטובים יותר היה ציוניהם במתמטיקה, כי חשבון הוא הדבר הנצרך ביותר בכל המגמות ובכל תחום גם ברפואה, גם בכימיה ובכל מדע שהוא. הם היו אומרים כי בדוק הוא הדבר שמי שמוצלח בחשבון יצליח בכל התחומים.

ומכאן הסיק לעניני עבודת השם שאין לה כל ערך אם אינה נעשית תחת מעקב וחשבון תמידי.

כשהיו שרים "סטאוו יאפיטו" ומגיעים למלים "איי, חשבון נפש אטדאוואטי," היה מרים את קולו ומרעים בשירה ומכה באגרופו על השולחן בחזקה.

בהתוועדות שהתקיימה בבית כנסת בשיכון חב"ד בירושלים דיבר אז על חשבון הנפש המדוייק שעל החסיד לעשות וסיפר שהיה "דארפסמען" [=כפרי] פשוט שהתקשה בפרנסתו והחליט שכדי שפרנסתו תתרחב הוא יקח לו לשותף את הקב"ה. הוא בנה לו תיבה עם שני חללים ומלמעלה שני חריצים אחד לחלל זה והשני לחלל זה. אחד לו ואחד להקב"ה.

מידי יום כשספר את רווחיו היה מחלקם לשניים בדיוק והיה מכניס מחצה לכאן ומחצה לכאן, גם כאשר הרויח רק שתי קופק'עס (מטבע רוסי) היה משלשלן אחת לכאן ואחת לכאן. ור' מנדל סיכם שמהאיש הפשוט הזה צריך ללמוד חשבון מהו. הכל בדיוק נפלא.

בשנת תשד"מ כאשר הטיל עלי את מלאכת הרחבת השיעורי תניא, הייתי חייב להגיש לו דו"ח מדוקדק על מספר השיעורים שהתחדשו במקביל לתאריכים והיה אם היתה האטה והשיעורים החדשים לא נוסדו בקצב הנדרש, היה פולט ואומר: "עס טייג נישט!". [אין זה מן הראוי!].

(כד הוינא טליא, זכינו תלמידי ישיבה קטנה דתורת אמת למשפיע ענק רבי י"י אופן שהרביץ בנו הקטנים חסידות והנהגות במשך שלש שנים רצופות. זאת משום שבתורת אמת לא היתה ישיבה גדולה במשך אותן שנים. בסוף כל התוועדות היה מבקש מכל תלמיד את ה"בכן", לקבל החלטה במספרים, והיה אומר שמי שקשה לו יכול לקבל להתחזק ללא מספר אלא באופן כללי וכפי שהתבטא שיש "חסידים ללא מספר". ר' מנדל לא אהב זאת. "ללא מספר- זהו עצת היצר!)



* * *



מחותני הגר"י גרליצקי שליט"א, שליח הראשי דתל אביב היה עד לביטוי מדהים של ר' מענדל המעיד יותר מאלף עדים על הבחנתו הנדירה.

היה זה בשנות הממ"ים הראשונות והרב גרליצקי הכיר את שבתאי קלמנוביץ שפעל באותו זמן בתל אביב כאשר רשמית הוא היה שגריר של מדינה בשם "בופוטאצוואנה" (שם של מדינה שקיימת עד היום) שהיתה קשורה כנראה עם הסובייטים בדרך לא דרך. כשגריר הצליח קלמנוביץ להתברג בכל משרד משפיע בתל אביב החל ממשרדים ממשלתיים ועד לקשרים הדוקים עם אילי הון. לא היתה דלת שלא נפתחה בפניו לרווחה ולא הייתה בקשה שלו שלא נענתה.

הקשרים שלו העמיקו בעיקר במשרד הבטחון לשם הוא חדר בערמומיותו ובנכלוליותו והוא הצליח להגיע לכל מטרה שהעמיד לעצמו, בין השאר הצליח גם להתעשר ועשה חיל בעסקיו. באחד הימים כאשר הרב גרליצקי הזמין אותו לחגיגת הבר מצוה של יתומי צה"ל השיב לו קלמנוביץ כי הוא עצמו מארגן בר מצוה למאה מילדי חיל האויר...

באחד הימים כאשר הרב גרליצקי קבע פגישה עם קלמנוביץ כדי לגייס אותו לפעילות חב"ד הוא צירף אליו את ר' מענדל הדובר רוסית רהוטה כדי להשתמש בשפת האם שלו לתועלת הפגישה ולמטרתה..

הפגישה התקיימה לאורך שעה ויותר למרות שהוקצב לה רק רבע שעה בלבד ובמהלכה חשף בפניהם קלמנוביץ ידע נרחב בכל תחום שרק 'נגעו' בו. הוא הכיר את כל העולם וידע הכל. הוא היה מאוד חביב ואף הניח תפילין. בסיומה של השיחה בצאתם שאל הרב גרליצקי את ר' מענדל על התרשמותו מהאיש ור' מענדל קבע בפסקנות ובנחרצות: "ער איז א שפיון!" [=הוא מרגל!].

מדוע מרגל? הקשה הרב גרליצקי ור' מענדל מסביר: כאשר נכנסנו הוא שמע מרחוק שאתה קורא לי בשמי, "ר' מענדל". ומיד כשהשיחה נפתחה הוא פנה אלי בשמי ר' מענדל, בדיוק באותה נימה ובאותו "קוועטש" כפי שאתה קראת לי וכך לאורך כל השיחה.

דבר זה מסוגל לעשות רק מרגל!

כשש שנים לאחר מכן בתשמ"ח רעש העולם, כאשר סוכנים אמריקאיים נעלמו ברוסיה ושבתאי קלמנוביץ נתפס כארכי מרגל. הוא הואשם בריגול לטובת ברית המועצות וישב שנים ארוכות בכלא.

הרב גערליצקי מספר כי בתחילה לא ייחס חשיבות לאמירתו של ר' מענדל על כך שקלמנוביץ הוא מרגל, משום שאצל חסידים שבאו מעמק הבכא היו משתמשים לעתים קרובות בתואר "שפיון". גם לאלו שלא היו מתוועדים או לומדים חסידות כראוי. "אך אילו היינו ערים דיו לאמירתו של ר' מענדל והיינו מעבירים זאת לגורמים המוסמכים, היינו יכולים לחסוך מעם ישראל נזקים רבים".

ווארט נוסף ששמע הרב גערליצקי מר' מנדל הוא על התפילה הנאמרת: "ונא על תצריכנו לא לידי מתנת בשר ודם ולא לידי הלוואתם" ושאל ר' מענדל מדוע נאמר לא לידי מתנת בשר ודם ולא לידי הלוואתם, והרי עדיף היה שייכתב ואל תצריכנו לידי מתנת בשר ודם ולידי הלוואתם, מהו ה"לא"?

והשיב ר' מענדל שהתפילה היא שלא נצטרך לשמוע את ה"לא" כאשר אנו באים לבקש מתנה או הלוואה. קשה עד למאוד לשמוע את ה"לא".

ועוד פנינה ששמע מר' מענדל: היה זה כאשר נסעו עם הצרטר בג' תמוז ללוויה. כאשר המטוס נחת בניו יורק כולם נחפזו ורצו להספיק להגיע עד כמה שניתן. ר' מענדל הוצרך לכסא גלגלים והמתין בפתח המטוס וביקש מהרב גערליצקי שימתין עמו. למרות הרצון להגיע ככל המוקדם לא יכל הרב גערליצקי לסרב לו וסייע לו להגיע.

ר' מענדל היה די נרעש ממה שקרה אבל בעיניים פקוחות ומפוקחות אמר בדרך לבית החיים בכאב לב: "מזמן הבעש"ט לא היה מצב כזה. עברנו את ב' ניסן, עברנו את י' שבט, אבל עכשיו זו תקופה חדשה לגמרי".

זכורני שבאחת ההתוועדויות בישיבה הזכיר ר' מנדל את הסתלקות הרבי הקודם ואמר בשברון לב עמוק, "יתומים היינו ואין אב" ותיאר עד כמה היתה קשה ההסתלקות ועכ"ז לאחר ג' תמוז הוא הרגיש בחלל גדול וענק.

ולא לחינם המליצו על ר' מענדל שהסתלק שנה לאחר מכן, בד' תמוז את האימרה: "רבי לא שנה חייא מנין". שנה ללא הרבי נטלה ממנו את החיים.