פעם ראשונה אנחנו, שלושה אחים, נסענו לרבי מליובאוויטש בחודש ניסן בשנת תשל"ב. הכל היה מעניין להפליא, חדש, לחלוטין לא כפי שתיארתי לעצמי. במקום גדלות וחגיגיות, הרבי קיבל אותנו כאילו היינו ילדיו, במשפחתיות ובאהבה.

ביחידות הרבי אמר לאחי גרשון דב בער שבסמרקנד בוריה עשה עבודה חשובה כאשר קירב ולימד יהדות לנוער. את בוריה מכבדים יהודים בוכריים, הוא אפילו יודע שפה בוכרית. עכשיו בארץ זמנים קשים ליהודים בוכריים. את המשפחות הבוכריות שולחים לעיירות פיתוח. ההורים עסוקים בלהביא פרנסה, והילדים הולכים לבתי ספר חילוניים בלי לדעת שפה, מבלים את זמנם ברחוב. ואיש אינו דואג לחינוכם. צריך מיד לטפל בזה. והרבי נתן לבוריה ברכה לביצוע משימה חשובה: לתת חינוך יהודי לצעירים בוכריים.

בוריה חזר לארץ וניגש לעבודה. אבל הסתבר שזה לא כל כך פשוט. בהנהלת הישיבות החב"דיות אמרו לבוריה שלא קיבלו כל הוראה מהרבי. לעסוק בחינוך הילדים בארץ רשאים רק אנשים שיש להם השכלה מתאימה. לקבל ילדים למוסדות חינוך אפשר רק בהסכמת משרד החינוך, ולכן אנחנו לא יכולים לעזור.

בוריה פנה לחבריו שאיתם עבד בסמרקנד באירגון חמ"ה (אירגון מחתרתי של חב"דניקים): לר' משה ניסילביץ', בערל והלל זלצמן, משיח חודיידטוב, בנציון מלכובסקי. והם החליטו: עסקנו בזה בברה"מ, נמשיך בעבודה הזאת בארץ. כל היתר בברכת הרבי בעזרת ה' יסתדר.

הם פתחו בחיפושים ומצאו בניין ריק של ביה"כ "שני לוחות הברית" של הרב פליי באשדוד, "מרכז אלף". במקום הזה החליטו לפתוח ישיבה לילדים בוכריים. את יוסף לודייב, פעיל חמ"ה עוד מסמרקנד, שלחו לערי הצפון והדרום. ר' חיים וולוביק וליפא קליין טיפלו בהנהלה. ר' דוד שקולניק, ר' מרדכי גולדברג, היישקה רסקין, יחזקאל כהן טיפלו בעבודת החינוך. לעבוד במטבח הם הזמינו את פרידה לודייב. עם הזמן היו בישיבה 50 תלמידים.

בעיתון "מנורה" מס' 862 נזכר בכך הרב הלל חיימוב:
חודש מאי שנת 1977. הלל הקטן הולך פעם ראשונה לביה"ס "נורדאו" כשעל ראשו נישאת בגאווה כיפה בוכרית.

בביה"ס משהו לא הלך כשורה. בסוף יומו הראשון בביה"ס הלל בכה לפני אימו:
– שמו אותי בכיתה עם ילדים מפגרים בגלל שבהפסקה הילדים זרקו זה לזה פרוסות לחם, ואני הייתי מרים אותן, מנשק אותן ושם על השלחן. התנהגות זו שלי גרמה לכל הסובבים לצחוק עלי.
כששיחק בחצר ביה"ס, הלל שם לב לפיסות נייר לבן שמודפסות עליהם אותיות עבריות. בלי לחשוב הרבה הוא אסף בעדינות את כל הפיסות, נישק אותן ושם במקום מוצנע, כפי שלימדו אותו בילדות, שהרי עברית זו לשון קודש. וההתנהגות הזאת של תלמיד חדש ומוזר שעל ראשו כיפת קטיפה גדולה, גרמה להתלוצצות של הילדים.

המורה השתדלה להרגיע את הילד הבוכה, אך ללא הצלחה: היא לא ידעה רוסית, והלל לא ידע עברית. אפילו כשחיבקה אותו בחוזקה, זה לא עזר.
לאחר כל זה הלל הקטן הודיע בנחרצות לאימו שבשום אופן לא יחזור לבית ספר שכזה.
– אבל ילד בגיל החינוך לא יכול להשאר בלי השכלה, – אמרה האם חנה. – נחכה שאבא יחזור מעבודה ונשמע מה הוא אומר. – סיימה האם.

לאחר ארוחת ערב משפחתית התחיל וויכוח סוער: מה לעשות הלאה? הלל מסרב ללכת לבית הספר! ולפתע דפיקה בדלת...

באותו ערב הופיע, כמו מלאך, בפתח ביתם מאיר חי נתנוב שבא עם ההצעה לרשום את הילד לישיבת חב"ד.

– אני מסכים ללכת לישיבה! – הכריז הלל בשמחה והוסיף:
– עוד היום אאסוף את חפציי ואסע!
ההורים היו בהלם וניסו לבדוק מה בעצם מתרחש.
– בני, – פתח אביו, – אתה בננו הבכור. נולדת לאחר ארבע שנים שהיינו נשואים. עכשיו אנחנו אזרחים חדשים במדינה חדשה, אנחנו לא מכירים לא את השפה ולא את המוסד שאתה החלטת ללמוד בו. אנחנו אפילו לא יודעים איך מגיעים לראשון לציון...
אך הלל עמד בהחלטתו! מאיר חי נתנוב אמר:
– בשבת זאת הוא יהיה אצלי, וביום הראשון אני אלווה אתכם לישיבה בראשון לציון. וכך תראו הכל בעצמכם, תוכלו לבקר את בנכם מתי שתרצו ולשלוח לו את כל מה שיצטרך.

ראשי ועדת החינוך של ישיבת כפר חב"ד הרב בוריס יצחקוב והרב משה גלבשטיין יחד עם ראש הקהילה של יהודים בוכריים בנתניה הרב יהודה סעידוב הגיעו לביקור אצל משפחת חיימוב כדי לדבר עם אבי המשפחה על הלל.

– מולו מנחם, – פנה אליו ר' יהודה סעידוב, – באנו לדבר איתך על בנך הלל. הוא חייב להמשיך בלימודיו כדי שבעתיד יהיה לרב, מנהיג של יהודים בוכריים. הרי אחרי חמישים שנות קומוניזם אנחנו חייבים לדאוג לחינוך של הדור החדש של המנהיגים ושל תלמידי חכמים של העדה שלנו. בעזרת ה' יהיה נס ויפתחו שערי ברית המועצות, ואז אלפי אחינו יעלו לארץ, ושם בוודאי יהיו זקוקים לעזרה מקצועית בתחום הרוחניות ובענייני הדת.

מולו מנחם היה אדם ישר לב, ולכן שמע לקריאת הרבנים יותר מאשר היה בטוח בכך. וכך חזר הלל לחיק הישיבה, אבל כבר בראשון לציון, ששם בזמנו התחיל את לימודיו. יותר מאוחר הוא יחד עם קבוצת תלמידים המשיך ללמוד בישיבת "שערי ציון" בבני ברק.
וכל זה ללא כיתות נורמליות, ללא מעונות, חדר אוכל, מטבח, בלי תנאים סניטריים וכד'. למי שתהה כיצד ילדים נמצאים בתנאים כאלה, הייתה תשובה: אילו היה להם פה רע, לא היו נשארים פה.
בכל בוקר ליפא קליין היה קונה במכולת לחם, חמאה, אשל, חלב, מרגרינה, אורז, סוכר וכך הלאה. את האוכל החם הכינו במקום.

והנה הנס! למרות שהיו תלונות מהשכנים, טענות מצד העיריה, הישיבה החזיקה מעמד עד שמצאו עבורה מבנה בראשון לציון שקודם שכנה בו ישיבה לילדים ממשפחות לא-חב"דיות (כנראה שההנהלה החב"דית קיבלה הוראה מרבי).

אח"כ עברה הישיבה לכפר חב"ד לבניין של "בית רבקה", אולפנה לבנות עברה למבנה אחר – לכפר חב"ד בית. ואת המבנה הישן נתנו לתלמוד תורה של כפר חב"ד. ואת חלקו האחורי של השטח, שעמדו שם צריפים, נתנו לישיבת הבוכרים. אבל זה כבר סיפור אחר.

באותה תקופה הצטרפו להנהלה ר' שמחה גורודצקי, ר' מענדל פוטרפס ור' שלמה מיידנצ'יק. הנהלת ישיבות חב"ד הייתה חייבת להתחשב בהם.

אני רוצה לספר על ידידות שהייתה לבוריה עם בחורים עולים באשדוד. בחורים אלה שהגיעו ממדינות חבר העמים בנו לעצמם על שפת הים מתקני ספורט שונים, תלו רשת למשחק הכדור יד וסלים למשחק הכדור סל. בחורים מהישיבה כמעט כל יום היו מגיעים לשפת הים, וראו שם את מתקני הספורט. ובוודאי הם התאמנו בהם. הבחורים נעלבו והלכו להתלונן לפני המנהל.
בוריה הבין שצריך לפעול. את הבחורים יוצאי חבר העמים הפחידו עצם השם "ישיבה" וציציות שהתנופפו ברוח.

בוריה התעטף בסדין מתחת למכנסיים, סביב צווארו מתחת לחולצה עטף מגבת והלך לשפת הים להכיר את הבחורים. בסמרקנד בוריה היה רב אומן בהרמת משקולות וראש קבוצת הכדור יד של ביה"ס מס' 25 שזכתה באליפות אוזבקיסטן. בוריה הגיע לעת ערב כאשר הבחורים התאמנו. בוריה ניגש למתקנים והתחיל לעשות כל מיני תרגילי התאמנות למרות שהוא נראה שמן ומגושם, אבל התרגילים שהוא עשה, עשו רושם. הבחורים התחילו לשחק כדור יד, וכאן בוריה הראה להם את אומנותו. השחקנים העריכו את זה. והבחורים העריכו את הבדיחה של בוריה עם הלבוש המוזר.


גרשון דב בער 'הספורטאי'

בוריה הזמין את הבחורים לישיבה. וכאן בוריה דיבר אליכם כמו שרק הוא ידע לדבר ולקרב אותם. הוא הסביר להם באיזו עבודה חשובה הוא ועמיתיו עוסקים בישיבה, ומאז הבחורים נהיו לחברים הכי קרובים של הישיבה. אחד מהם היה במקצועו רתך והוא תיקן את כל הרהיטים במבנה. עוד אחד היה מביא ברשות בעל מאפיה לחם לישיבה. ועוד אחד היה מביא לישיבה ביצים.

עם הזמן הבחורים התחילו לבוא לים כאשר שהו שם בחורי הישיבה, שיחקו איתם כדור רגל, לימדו אותם להשתמש במתקני ספורט.


גרשון דב-בער בצעירותו

הבחורים שמרו על קשרי ידידות עם הישיבה גם כאשר היא עברה לכפר חב"ד. שניים מהם אפילו הגיעו ל"שבעה" לביתו של בוריה כאשר ישבנו "שבעה".
בין בני העדה הבוכרית נפוצה שמועה שבחב"ד יש ישיבה עם מעונות לבחורים, שמתנהלים בה לימודים, שהמורים שם חונדולי (אשכנזים), אך הם יודעים את השפה הבוכרית. וזו הייתה אמת – בוריה והלל ובערל זלצמן דיברו בבוכרית. משיח חודיידטוב, פרידה לודייב – זו הייתה שפת האם שלהם. ההורים בעצמם התחילו להביא את הילדים. בעיה הייתה עם ילדים קטנים יותר.


מותר היה לקבל ילדים למעונות רק החל מגיל מסוים. לפני חברי ההנהלה עמדה בעיה: הרי הרבי אמר שאפשר להעניש, אבל אסור לשלוח אותם חזרה הביתה. הרוצים להתקבל היו רבים מאד.
וזהו פירוש העניין הנכון וברכה של הרבי!


החיוך אומר הכל: ישיבת הבוכרים

היום הבחורים שנתקבלו לישיבה ראשונים, כבר סבים לנכדים. ברוך ה' כולם נשארו יהודים מאמינים, בנו משפחות, יש להם נכדים, והם נזכרים בתודה בישיבת הבוכרים, במנהלה ובמלמדיה.

בצלאל שיף