הטרגדיה של השואה מחקה בממדיה את זכר הרדיפות של יהדות רוסיה בתקופת בריה"מ. והרי קומוניסטים סגרו כל הישיבות בברה"מ, גורשו כל "כלי הקודש", את בתי הכנסת הפכו לבתי קולנוע, למועדוני תרבות, לאולמי ספורט.

מכל "כלי הקודש" נשללו כל הזכויות: לא הגישו להם עזרה רפואית, הם לא קיבלו השכלה. הילדים ממשפחות "כלי הקודש" לא נתקבלו לתפקידים ממשלתיים, הם לא יכלו לעבוד בתור פקידים, מורים, אנשי סגל אקדמי. לדוגמא משפחתו של סבא שלי שהיה שליח של הרבי הרש"ב בפטרוזבודסק, עברה מפטרוזבודסק למוסקווה, והם התיישבו בממונטובקה שליד מוסקווה. סבא רחמיאל מצא עבודה בתור כורך ספרים, וכל ילדיו נרשמו כבני פועל. מוסקווה הייתה בירת ברית המועצות והקומוניסטים הבינו שמכיוון שזה חלון ראווה, יש צורך לאפשר פה יותר חופש.

בכל העולם שאלו את ממשלת ברה"מ לאן נעלמו היהודים?! איפה בתי ספר, ספרות, בתי כנסת, תשמישי קדושה? והפוליטביורו היה מוכרח, אפילו למראית עין, לעשות ויתורים כלשהם. ביה"כ במריינה רושה נבנה כבר בזמן השלטון הסובייטי. בתקופה זה במוסקווה פעלה ישיבת ליובאוויטש "תפארת בחורים", שעשתה את כל המאמצים כדי לקיים את החיים היהודיים.

בהוצאת ספרים "שמי"ר" יצא לאור ספרו של תלמיד לשעבר של ישיבת "תפארת בחורים" ר' עמנואל מיכלין "הגחלת". ר' עמנואל היה חתנו של הרב הראשי של מוסקווה הרב שליפר. וכך מספר ר' עמנואל על מינויו של ר' יחיאל מיכל שליפר לתפקיד של הרב הראשי של מוסקווה:

אך הזמנים נשתנו. עכשיו, על רקע הלחימה המשותפת נגד הנאצים ימ"ש, היתה צפויה התקרבות יתר בין בריה"מ וארצות המערב שהשתתפו במלחמה, ומגעים רחבים ביניהם במישורים שונים. ומאחר שהשלטונות הסובייטים ידעו את מידת רגישותן של ארצות המערב לגבי מצב היהודים והדת היהודית בבריה"מ – היה להם אינטרס להקל על קיום הדת היהודית. כתוצאה מכך הוחלט לאפשר לקהילה היהודית של מוסקבה למנות לעצמה רב ומנהיג רוחני, כי הלא בהחלט אי-אפשר היה להציג את צ'וברוצקי זה שהיה אלוף משנה בק.ג.ב. ולא ידע להתפלל, לפני אנשים חשובים מחוץ לארץ כאיש העומד בראש חיי הדת היהודית במוסקבה ובבריה"מ. כיון שנתקבלה כבר החלטה עקרונית בעניין זה, הרי עלתה במלוא רצינותה שאלת המועמדים המתאימים לתפקיד זה. ברור שלכל הדעות היו אלה צריכים להיות "משכמם ומעלה".



היהודים נקבו בשמות שני מועמדים: הרב לוי יצחק שניאורסון, רבה של דניפרופטרובסק (יקטרינוסלב לפנים), והרב שלמה שלייפר ממוסקבה. הראשון – אביו של האדמו"ר מליובאוויטש הרב מנחם מנדל שניאורסון – היה בלי ספק אחד מגדולי הרבנים ברוסיה, גאון התורה וגאון הרוח, חסיד ומקובל, והיה למופת לרבים בגבורתו ואומץ רוחו, בהקריבו את עצמו על כל מצווה קלה.



זוכר אני את ביקורו בעבר במוסקבה, כנראה בתור מועמד לרב העיר. הרב שניאורסון התפלל בבית-הכנסת המרכזי וישב על כסא הרב, ולפני תפילת מוסף נשא דרשה לפני הקהל. וזוכרני גם זה, שמכל הדרשות ששמעתי במשך חמשים שנות היותי במוסקבה עד עלייתי לארץ – נחרתו בלבי ובזכרוני לעולמים שתי דרשות יוצאות מן הכלל ומצוינות עד להפליא, ושתי דרשות אלו נאמרו מפי הרב לוי יצחק שניאורסון זצ"ל, ועוד הרבה לפני זה – מפי הרב מנובוזיבקוב ר' שלמה יוסף זווין ז"ל, אחד מגאוני זמננו, שלא היה קץ לבקיאותו בכל הספרות התורנית, אנציקלופדיסט ומחברם של הרבה ספרים.

אולם במצב העניינים של הזמן ההוא לא היו סיכויים לרב לוי יצחק להיבחר לרב במוסקבה. לא היה ספק בכך, שהשלטונות לא יאשרו את מועמדתו, הן בשל תכונותיו ואישיותו, והן בשל שמו – שניאורסון, כי זה בלבד מספיק, כדי לפסול אותו. ומה עוד שעוד לפני המלחמה הוא נאסר, כמו שכתבנו למעלה, ונידון לחמש שנות גלות בעיירה נידחת במזרח אסיה. וגם לאחר שנות גהינום אלו לא הורשה לו לחזור לביתו והוא התיישב באלמא-אטא. בזמן המדובר כאן היה כבר הרב לוי יצחק חולה אנוש ולא שב עוד לאיתנו. ואמנם זמן לא רב מאוחר יותר, ביום כ' מנחם אב שנת תש"ד הוא נפטר, לצערם ויגונם של כל יהודי רוסיה.

בחורים של "תפארת בחורים" לא נתנו לשלטונות לסגור מקווה, עשו לכך שהיו מוהלים, שחיטה ומניינים. ר' עמנואל מיכלין מספר בספרו על מאבק למען מקווה במוסקבה. (אני זוכר שהייתי בפארברענגען אצל הרבי כאשר גבאים של ביה"כ קיבלו הוראה למכור את ביה"כ ב- 770 ואת הכספים להעביר לשיפוץ של מקווה טהרה ברח' יוניון.

ר' עמנואל כותב:

אביא דוגמה אופיינית להמחשת גישתם: באיזור זאראציה, ברחות ירשוב, היה בשנת 1922 ברשות ובבעלות הקהילה בנין מיוחד למקוואות שכלל שלוש או ארבע מקוואות עם כל השירותים הנחוצים. מובן שיותר מאוחר, בסוף שנות העשרים, סגרו אותם השלטונות. הקהילה הקימה מקוה במקום אחר, אולם גם הוא נסגר בטענת שוא, שאינו מתאים לדרישות התברואה.

היה עוד נסיון – בנו במקום חדש, ושוב נסגר המקוה ואז באו כולם לידי מסקנה, שיש לבנותו במרתף בית-הכנסת המרכזי, מתוך תקוה שביהכ"נ יהיה בר-קיימא והשלטונות לא יסגרו אותו וכך גם המקוה יישאר קיים. אולם חברי הועד התנגדו בתוקף לתכנית זו, ועד כדי כך, שבאחת מישיבות הועד בענין זה, בה השתתפו גם נציגי "שומרי המצוות", בעיקר – חסידי חב"ד – קם ד"ר פ., אחד מבעלי ההשפעה בועד, ואמר: הרב מזא"ה, ע"ה, אמר פעם (במשפט בייליס) "בדברים רבים אפשר להאשים יהודים, רק לא במעשה שטות". ובכן, לשם מה נאספנו כאן, כדי לדון בשטות כמו מקוה?"

לשמע הדברים האלה קפץ זקן החסידים – ר' ברוך שלום הכהן ז"ל, הרים כיסא וביקש להשליכו על ראש חבר הועד הזה. רעש גדול קם באולם, וכולם אמרו פה אחד, שעל הנואם לחזור בו מדבריו ולבקש את מחילת הנאספים. הנואם אמנם קם וביקש סליחה מזקן החסידים הזה, אך הלה אמר לו: "לא בי פגעת, אלא בעיקרי היהדות פגעת".

כל הנאספים, ובתוכם גם חברי הועד, גינו את תגובת "הנואם" הזה להצעה לבנות מקוה במרתף בית-הכנסת ובכל זאת אנשי הועד התנגדו לה בהחלט. חסידי חב"ד, אלה שענין המקוה וטהרת המשפחה נגע להם ביותר – החליטו לקחת את הענין לידם.

בחג הפסח באו לבית-הכנסת המרכזי כשלושים איש מבחורי ישיבת "תפארת בחורים", התפזרו בין המתפללים באולם, ולפני קריאת התורה החלו לצעוק מכל פינות ביהכ"נ: "לא ניתן לקרוא בתורה לפני שיבטיחו לנו לבנות מקוה בביהכ"נ, רוצים מקוה"! אחר כך ניגשו לארון הקודש ולא נתנו לפתחו ולהוציא ספרי תורה לקריאה.

אני הייתי עד למאורע הזה (סוד המבצע המתוכנן הזה היה ידוע לי מראש מפי המקור עצמו), לרעש ולמהומה ולהתרגשות הכללית בבית-הכנסת.

היו אלה רבני חב"ד אשר קבעו שהמקווה יבנה בבניין ביה"כ. עד אז מקובל היה לבנות מקוואות בבניין נפרד. רבני חב"ד, לפי סיבות מובנות, הסבירו שאם הסובייטים בגלל מראית עין לא סוגרים את ביה"כ, אז גם לא יסגרו את המקוה. הרב שליפר, בגלל המוניטין שהיו לו, השיג דבר לא יאומן: בשנת 1957 פתחו במוסקווה ליד ביה"כ המרכזי את ישיבת "קול יעקב", הדפיסו סידור, כל שנה הוציאו לאור לוח שנה.

כבר כתבתי שבשנת 1960 אחי התחתן במוסקווה. אנו עם אבא ביקרנו בביה"כ ברח' ארכיפוב, או כמו שקראו לו "הוך שול". היה זה בזמן שבתפקיד הרב הראשי של מוסקווה כיהן ר' לוין. כנראה שאבא ור' לוין הכירו זה את זה מזמן (ההורים שלי התחתנו במוסקווה), וכל הזמן אבא נתן שעורים בישיבת "קול יעקב".

הגיע לידי מסמך מאד מעניין. אני אביא את תרגומו.



מסתבר שגם ק.ג.ב. התכונן לפתיחת הישיבה...


סודי ביותר

עותק מס' 1

הועד לבטחון המדינה

שליד מועצת השרים של הרפובליקה הסוביטית הסוציאליסטית האוקראינית

מחלקה מס' 4

17 באוקטובר 1957

מס' 2465/Т

העיר קייב

אל:

מנהל המחלקה של הועד לביטחון המדינה שליד מועצת השרים של הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוקראינית במחוז__________

החבר______________

עיר_______________

ב6- בינואר שנה זה התחיל לתפקד במוסקווה בית ספר רוחני גבוה "קול יעקב" (ישיבה) שבו יכינו עובדי פולחן יהודי.

בעתיד הקרוב הנהלת בית הספר הרוחני הגבוה מתכננת לקבל תלמידים חדשים.

את הדבר יש לנצל בצורה כזאת שלתוך תלמידי בית הספר הרוחני הגבוה יוחדרו סוכנים בעלי נסיון ונאמנים של זרועות הביטחון של המדינה אשר עם הזמן יוכלו לעמוד בראש קהילות יהודיות דתיות ובתי כנסת.

בהתחשב בעובדה, שכרגע בהרכב בית הספר הרוחני הגבוה אין מועמדים מתאימים להחליף בהמשך את הרבנים בגיל העמידה בערים הגדולות ובבירות המחוזות של אוקראינה, כדאי לבחור מועמד ללימודים בבית הספר הרוחני הגבוה, בעל נסיון ונאמן, כדי שלאחר סיום הלימודים בישיבה הוא יוכל להתמנות לתפקיד של רב באחד מבתי הכנסת של הרפובליקה האוקראינית.

אנו מבקשים לשלוח לנו תאור אופי וידע מפורט על סוכן שיימצא או שיירכש למטרה זה.

סגן היו"ר של הועד לבטחון המדינה ליד מועצת השרים של הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית של האוקראינית – אלוף משנה

פ' טיחונוב