ליום הולדתו של ר' מענדל - מאת הרב שמעון אייזנבך

אי שם בדרומה של ישראל, באילת, נוהג רב שכונת השחמון הרב שמעון אייזנבך מידי כ' בתשרי להתוועד בסוכתו ביום הולדתו של המשפיע ר' מענדל פוטרפס ע"ה יחד עם בניו וחתניו שי' המתקבצים מכל רחבי הארץ לשהות בעיר הדרומית. וכה נשמעו דבריו:

תלמידיו של "ר' מענדל" היו סחים כי כל כך התאים לו להסתלק מן העולם ביום ד' תמוז משום שבג' תמוז עסקינן במאור עינינו ורוח אפינו, וחפצו היה שישכחו ממנו ולא "יתוועדו" עליו.

אי לכך העלאת זכרונותיו של ר' מענדל נעשית ביום הולדתו כ' תשרי. מה גם ש'ציורו' ואופיו של ר' מענדל מתאים יותר ליום הולדתו מאשר ליום פטירתו. א לעבדיק'ער משפיע.

* * *

ה"ניגון של ר' מענדל" היה "זשעבינער הארץ". זה היה ניגון הדבקות "שלו". כאשר היו מנגנים אותו באמצע ההתוועדות לאחר שלגם מעט משקה, היו פניו מרצינות מרגע לרגע ולא פעם כאשר היו מגיעים לבבא השלישית של הניגון היה מכה בחוזקה בכפות ידיו על השולחן ופורץ בבכי.

הבכי היה נפסק מהר מאוד, מאחר ור' מענדל לא היה בעל בכי ולפעמים היה בנשימה אחת פורץ בצחוק גדול שהתגלגל מקצה ה"זאל" לקצהו השני לאמור: אל תתייחסו לבכי שלי. זה לא רציני...

אבל אנו צעירי הצאן לא שכחנו מעולם את רגעי הבכי שהיו גורמים לנו להזזה עצמית הואיל וידענו שהוא אינו בוכה על חייו המיוסרים או על שאיפותיו הגשמיות שאינן מושגות אלא בכיו היה בכי טהור על המצב הרוחני. או על מצבו שלו עצמו (לדעתו)... או על מצבנו אנו התמימים שלא הצליח לרומם אותנו כנדרש...

* * *

סיפורנו דלהלן התרחש בשנות המ"מים המוקדמות, כאשר ר' מענדל היה תר ומחפש בדרכים שונות ומגוונות אחר שרידים מתומכי תמימים דליובאוויטש שלא הצליחו להחזיק מעמד מפאת תלאות הקומוניסטים ותעו בדרכם.

והנה באחד הימים נודע לו כי אחד מאותם שהוא מחפש, מתגורר באשדוד לאחר שעלה לארץ הקודש ומתגורר בה בגפו. ר' מענדל הזמינו להתארח אצלו בשבת קודש כדי לנסות לעורר אצלו את אותה שלהבת חסידית שכבתה ברבות השנים.

לא בקלות הצליח ר' מענדל לשכנעו לבוא לשבת תמימה לכפר חב"ד שכן השנים עשו את שלהן והוא כבר זר ומנוכר וזכרונותיו מלפני עשרות השנים כבר עומעמו ומעורפלים הם.

אך כוח השכנוע של ר' מענדל גבר על רתיעתו והוא החליט לבוא ולשבות בשבת בכפר חב"ד. הוא הגיע בחצות יום השישי לביתו של ר' מענדל שם נתקבל בכבוד גדול ובשיחת מרעים לאחר עשרות רבות של שנים שלא נפגשו.

עם דמדומי חמה הביא ר' מענדל את אורחו אל ה'זאל' לתפילת מנחה כשהוא חבוש בכובע ולבוש בחליפה כהה. לאחריה בסדר חסידות ישב עמו ר' מענדל ללימוד בחברותא עד לתפילת ערבית של שבת קודש.

אנו התמימים עקבנו כל העת במבטנו על האורח המבוגר. הבטנו מכל זוית אפשרית על דרך טיפולו של המשפיע הגדול באורחו וניסינו להבין כיצד הוא מושפע מהאוירה של הישיבה. האם זכרונות הישיבה ברוסיה צפים ועולים בו? האם נפשו מתעוררת במדת מה? במבט חיצוני לא היה נראה שחל בו מפנה כל שהוא. הוא הביט על כל הקורה סביבו בהתעניינות אך לא ניכרו בו סימני ערגה וגעגועים לימים אחרים.

את סעודת השבת סעד על שולחנו של מארחו ולמחרת הם באו יחדיו אל סדר חסידות. לאחר לימוד משותף החלה התפילה ור' מענדל ביקש מא' הבחורים שידריך את האורח בתפילה על כל חלקיה כולל קריאת התורה. לאחר התפילה ביקש ר' מענדל מהבחורים לירד עם האורח לאכול סעודת שבת ו"להעסיק" אותו עד לתחילת ההתוועדות כדי שיוכל להתפלל כראוי.

האורח ידע רק רוסית ואידיש והשתדלנו להעביר לו את הזמן בנעימות עד לשעה שלש אחה"צ אז החלה ההתוועדות. ר' מענדל הושיבו מולו לצידו וכיבד אותו ממאכלי השבת שהוכנו לסעודתו כאשר הוא חולק את צלחתו עם אורחו.

ההתוועדות החלה כדרכה בקודש. האורח מקבל כוס מזוגה בוודקה ור' מענדל דוחק בו לומר לחיים. כמי שגדל ברוסיה לא היה נראה שהאורח מתקשה לומר לחיים. לגימה ועוד לגימה שמקרבת. אך גם בהתוועדות שמטבעה היא פותחת את הלב וחושפת את הנפש עדיין לא ראינו שהאורח 'מתחבר'. הוא הביט על כולם ועל ר' מענדל כמי שמביט על מחזה מרתק אך נשאר אפטי כשהיה. מפעם לפעם ר' מענדל היה זורק לעברו משפטים ברוסית והלה בנימוס היה מהנהן בראשו ור' מענדל חזר להרביץ תורה בתלמידיו.

ההתוועדות זורמת. עוד דברי א-לוקים חיים ועוד שיר ועוד אמירת לחיים. הלבבות מתחממים והנה פצח מאן דהוא בנגינת "זשעבינער הארץ" ור' מענדל כדרכו בקודש החל להרצין אחוז שרעפים ובהגיע השיר לבבתו השלישית ור' מענדל מגביה את קולו ומכה על השולחן והנה פרץ של דמעות וקולות של בכי מזעזעים נשמעים.

או אז, נפתח ליבו של האורח באחת ומעיניו נפרץ מעיין של דמעות ואף קול של בכי נשמע, מתערב בקולו של ר' מענדל. ואנו התמימים מביטים חליפות בר' מענדל ובאורחו היושבים זה מול זה ובוכים אחד לנגד השני.

והנה האורח שהיה שקט מטבעו וחש שלא בנוח עם ההתפרצות הבכי שלו לעין כל, ביקש מהתמימים שיביטו בר' מענדל בוכה ולא בו, באומרו בקול רם באידיש: "מיינע איז פאלשע טרערען או זיינע איז אמת'ע טרערן" [=דמעותיי שלי הן דמעות מזוייפות אך הדמעות שלו - של ר' מענדל - הן דמעות אמיתיות] וכששמע זאת ר' מענדל זעק במלוא כוחו: "נייןןןן, דאס (כשהוא מצביע על עיניו) איז פאלשע טרערען, און דאס (מצביע על עיני האורח) איז אמת'ע טרערן" [דמעותיי שלי הן מזוייפות ושלו הן הדמעות האמיתיות]