הרב ישראל זלמנוביץ

'ראש השנה' יום בו נכתיר את מלך מלכי המלכים עלינו למלך, הולך ומתקרב - מי לא ירא? מי לא ירעד ויזע?

להפתעת המתבונן מהצד, נגלות, מראות, לכאורה שאינן תואמות את 'רוח' ימים אלו. אנשים מן השורה 'כחול אשר על שפת הים' דוחפים לפניהם עגלות עמוסות , תודה לא-ל, המלאות לעומסה בכל טוב הארץ.

עם ישראל ב"ה שולף בחסד ופותח את לבבו וארנקו... מכין בהוד הדר ופאר את שולחנו ולא שוכח גם את הנצרכים והנזקקים שגם הם יחוגו בשפע וטוב טעם את יום הדין!

מה קורה כאן? אם אכן, 48 השעות של 'ראש השנה' הם 'ימי דין' ויראה, מהיכן לקחו ישראל הקדושים את מנהגם דווקא, במעמד של ימי משפט ודין אלו, להרבות באכילה ושתיה ואמירת 'לחיים' רמה?!

'אַתֶּ֨ם נִצָּבִ֤ים הַיּוֹם֙ כֻּלְּכֶ֔ם לִפְנֵ֖י ה' אֱלֹקיכֶ֑ם – נִצָּבִ֤ים בבניין 'נפעל' נעמדים על ידי השופט הגדול...

בשבת הסמוכה לראש השנה קוראים את פרשת 'נצבים'. מבאר אדמו"ר הזקן בליקוטי תורה וכך גם מבוא בזהר: המילה 'הַיּוֹם֙' המופיעה בפסוק הראשון של הפרשה - 'אַתֶּ֨ם נִצָּבִ֤ים הַיּוֹם֙ כֻּלְּכֶ֔ם לִפְנֵ֖י ה' אֱלֹקיכֶ֑ם..' רומזת על יום 'ראש השנה'- 'יומא דינא'.

את הכוח לעמוד ולהיות ניצב מול השופט הגדול, מלך מלכי המלכים, במשפט יום הדין, ניתן על ידי השותפות והאחדות – 'כֻּלְּכֶ֔ם', אז ישנה כאן הארה מלמעלה של פעולת העמדה: נִצָּבִ֤ים בבניין נפעל ה' בכבודו נותן בנו את הכוח לעמוד נצבים בביטחון ובאמונה שאכן נזכה בדין!

הכוח הראשוני בא דווקא, על ידי שאנו מתכנסים לסעודות ראש השנה 'כאיש אחד ובלב אחד' ואומרים 'לחיים' ובכך מוסיפים ומחזקים את עבודת - 'אַתֶּ֨ם נִצָּבִ֤ים'...

מביא הרבי בליקוטי שיחות כרך י"ט (מתורגם עמ' 304) הכוח לפעול גם בהיותנו אנשים גשמיים באופן שנזכה לערות עלינו אור מלמעלה ביום הדין נובע בראשונה מתוך הכלל:

'...ישראל דקדשינהו לזמנים..' עם ישראל, בית - דין הם הקובעים את תאריך החגים!(בניגוד לשבת). ולכן בברכות ראש השנה הנוסח הברכה: 'מקדש ישראל ויום הזיכרון'.
מוסיף הרבי – יותר מכך! על ידי שיהודים מתאספים יחד 'כאיש אחד בלב אחד' למטרה אחת, שאת שמחת חג מציינים בישיבה בצוותא סביב שולחן החג. שמחים ואוכלים ומודים לה' בשירות ותשבחות ובמיוחד, אוכלים מאכלים גשמיים(ומרבים בכך), שהופכים ל'דם ובשר כבשרו' ובמיוחד על ידי אמירת: 'לחיים' וכמאמר חז"ל: 'גדולה לגימה שמקרבת...' (סנהדרין דף קג ע"ב), על ידי כך: מחזקים במעשיהם הגשמיים את הארה של מעלה להיות 'נצבים' בדין.

במיוחד שעל ראש השנה נאמר בכתובים על ידי עזרא הסופר: 'וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֡ם לְכוּ֩ אִכְל֨וּ מַשְׁמַנִּ֜ים וּשְׁת֣וּ מַֽמְתַקִּ֗ים וְשִׁלְח֤וּ מָנוֹת֙ לְאֵ֣ין נָכ֣וֹן ל֔וֹ כִּֽי־קָד֥וֹשׁ הַיּ֖וֹם לַאֲדֹנֵ֑ינוּ וְאַל־תֵּ֣עָצֵ֔בוּ כִּֽי־חֶדְוַ֥ת ה' הִ֥יא מָֽעֻזְּכֶֽם'.

עזרא הסופר ונחמיה מכנסים את ישראל ביום השני של ראש השנה ומורים הוראות הקשורות כבר לחג הסוכות! מה הדבר בא מלמדנו ?

הגרים בחוץ לארץ רגילים לחגים בני יומיים, אנו, יושבי ארץ הקודש זוכים לזאת רק פעם יחידה ובראשה של שנה המתחלת ב48 שעות של ימים טובים.

בדברנו לא נכנס לדיון ההלכתי העוסק בביאור הדברים, מדוע בארץ ישראל ישנו חג הנמשך כ'יום האריכתא' של יומיים(כמו בגלויות).

נשוב לימים קדמוניים במנהרת הזמן, לימי ראשית עליית עזרא, שנותיו הראשונות של בית שני. בספר נחמיה מתוארת התכנסות מעניינת המתבצעת בעיצומו של חג ראש השנה הנחוג באותה שנה יומיים!(עוד לפני הגזרה שקבעה שחג ראש השנה יחוג יומיים)

נביא חלק מהכתובים מאותה התרחשות.
(א) וַיֵּאָסְפ֤וּ כָל־הָעָם֙ כְּאִ֣ישׁ אֶחָ֔ד אֶל־הָ֣רְח֔וֹב אֲשֶׁ֖ר לִפְנֵ֣י שַֽׁעַר־הַמָּ֑יִם וַיֹּֽאמְרוּ֙ לְעֶזְרָ֣א הַסֹּפֵ֔ר לְהָבִ֗יא אֶת־סֵ֙פֶר֙ תּוֹרַ֣ת מֹשֶׁ֔ה אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה ה' אֶת־יִשְׂרָאֵֽל:
(ב) וַיָּבִ֣יא עֶזְרָ֣א הַ֠כֹּהֵן אֶֽת־הַתּוֹרָ֞ה לִפְנֵ֤י הַקָּהָל֙ מֵאִ֣ישׁ וְעַד־אִשָּׁ֔ה וְכֹ֖ל מֵבִ֣ין לִשְׁמֹ֑עַ בְּי֥וֹם אֶחָ֖ד לַחֹ֥דֶשׁ הַשְּׁבִיעִֽי...
(י) וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֡ם לְכוּ֩ אִכְל֨וּ מַשְׁמַנִּ֜ים וּשְׁת֣וּ מַֽמְתַקִּ֗ים וְשִׁלְח֤וּ מָנוֹת֙ לְאֵ֣ין נָכ֣וֹן ל֔וֹ כִּֽי־קָד֥וֹשׁ הַיּ֖וֹם לַאֲדֹנֵ֑ינוּ וְאַל־תֵּ֣עָצֵ֔בוּ כִּֽי־חֶדְוַ֥ת ה' הִ֥יא מָֽעֻזְּכֶֽם:
(יב) וַיֵּלְכ֨וּ כָל־הָעָ֜ם לֶאֱכֹ֤ל וְלִשְׁתּוֹת֙ וּלְשַׁלַּ֣ח מָנ֔וֹת וְלַעֲשׂ֖וֹת שִׂמְחָ֣ה גְדוֹלָ֑ה כִּ֤י הֵבִ֙ינוּ֙ בַּדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר הוֹדִ֖יעוּ לָהֶֽם: ס
(יג) וּבַיּ֣וֹם הַשֵּׁנִ֡י נֶאֶסְפוּ֩ רָאשֵׁ֨י הָאָב֜וֹת לְכָל־הָעָ֗ם הַכֹּֽהֲנִים֙ וְהַלְוִיִּ֔ם אֶל־עֶזְרָ֖א הַסֹּפֵ֑ר וּלְהַשְׂכִּ֖יל אֶל־ דִּבְרֵ֥י הַתּוֹרָֽה:
(יד) וַֽיִּמְצְא֖וּ כָּת֣וּב בַּתּוֹרָ֑ה אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֤ה ה'בְּיַד־מֹשֶׁ֔ה אֲשֶׁר֩ יֵשְׁב֨וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֧ל בַּסֻּכּ֛וֹת בֶּחָ֖ג בַּחֹ֥דֶשׁ הַשְּׁבִיעִֽי:
(טו) וַאֲשֶׁ֣ר יַשְׁמִ֗יעוּ וְיַעֲבִ֨ירוּ ק֥וֹל בְּכָל־עָרֵיהֶם֘ וּבִירוּשָׁלִַ֣ם לֵאמֹר֒ צְא֣וּ הָהָ֗ר וְהָבִ֙יאוּ֙ עֲלֵי־זַ֙יִת֙ וַעֲלֵי־עֵ֣ץ שֶׁ֔מֶן וַעֲלֵ֤י הֲדַס֙ וַעֲלֵ֣י תְמָרִ֔ים וַעֲלֵ֖י עֵ֣ץ עָבֹ֑ת לַעֲשֹׂ֥ת סֻכֹּ֖ת כַּכָּתֽוּב: פ
(טז) וַיֵּצְא֣וּ הָעָם֘ וַיָּבִיאוּ֒ וַיַּעֲשׂוּ֩ לָהֶ֨ם סֻכּ֜וֹת אִ֤ישׁ עַל־גַּגּוֹ֙ וּבְחַצְרֹ֣תֵיהֶ֔ם וּבְחַצְר֖וֹת בֵּ֣ית הָאֱלֹהִ֑ים וּבִרְחוֹב֙ שַׁ֣עַר הַמַּ֔יִם וּבִרְח֖וֹב שַׁ֥עַר אֶפְרָֽיִם:
(יז) וַיַּֽעֲשׂ֣וּ כָֽל־הַ֠קָּהָל הַשָּׁבִ֨ים מִן־הַשְּׁבִ֥י׀ סֻכּוֹת֘ וַיֵּשְׁב֣וּ בַסֻּכּוֹת֒ כִּ֣י לֹֽא־עָשׂ֡וּ מִימֵי֩ יֵשׁ֨וּעַ בִּן־נ֥וּן כֵּן֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל עַ֖ד הַיּ֣וֹם הַה֑וּא וַתְּהִ֥י שִׂמְחָ֖ה גְּדוֹלָ֥ה מְאֹֽד: (נחמיה פרק ח')

הרבי בהמשך דבריו מתייחס למספר אנקדוטות מהדברים המצוטטים.

העם אשר שב זה לא מכבר מן הגלות והזקנים שבהם שראו במו עיניהם את להבות המקדש הבוער ומאידך, כעת זוכים לראות שוב בעיניהם את בניין הבית. צמאים וכמהים הם, לשמוע ולקבל הוראות ומצוות ה' מעת מנהיגיהם.

עזרא ונחמיה מכנסים את העם ברחובה של עיר - '...אֶל־הָ֣רְח֔וֹב אֲשֶׁ֖ר לִפְנֵ֣י שַֽׁעַר־הַמָּ֑יִם...' והם מעלים בקשה לשמוע את דבר ה' – '...וַיֹּֽאמְרוּ֙ לְעֶזְרָ֣א הַסֹּפֵ֔ר לְהָבִ֗יא אֶת־סֵ֙פֶר֙ תּוֹרַ֣ת מֹשֶׁ֔ה אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה ה' אֶת־יִשְׂרָאֵֽל'.

מאורע ההתכנסות מתרחש באחד בתשרי - '...בְּי֥וֹם אֶחָ֖ד לַחֹ֥דֶשׁ הַשְּׁבִיעִֽי...' תגובת העם השומעים את דברי התורה בהקשר יום הדין הינו בכי וצער ביודעם את מצבם הרוחני: 'וַיֹּ֣אמֶר נְחֶמְיָ֣ה ה֣וּא הַתִּרְשָׁ֡תָא וְעֶזְרָ֣א הַכֹּהֵ֣ן׀ הַסֹּפֵ֡ר וְהַלְוִיִּם֩ הַמְּבִינִ֨ים אֶת־הָעָ֜ם לְכָל־הָעָ֗ם הַיּ֤וֹם קָדֹֽשׁ־הוּא֙ לַה' אֱלֹקיכֶ֔ם אַל־תִּֽתְאַבְּל֖וּ וְאַל־תִּבְכּ֑וּ כִּ֤י בוֹכִים֙ כָּל־הָעָ֔ם כְּשָׁמְעָ֖ם אֶת־דִּבְרֵ֥י הַתּוֹרָֽה'
תגובתם של עזרא ונחמיה למבכים ביום החג: וַיֹּ֣אמֶר נְחֶמְיָ֣ה ה֣וּא הַתִּרְשָׁ֡תָא וְעֶזְרָ֣א הַכֹּהֵ֣ן׀ הַסֹּפֵ֡ר וְהַלְוִיִּם֩ הַמְּבִינִ֨ים אֶת־הָעָ֜ם לְכָל־הָעָ֗ם הַיּ֤וֹם קָדֹֽשׁ־הוּא֙ לַה' אֱלֹקיכֶ֔ם אַל־תִּֽתְאַבְּל֖וּ וְאַל־תִּבְכּ֑וּ כִּ֤י בוֹכִים֙ כָּל־הָעָ֔ם כְּשָׁמְעָ֖ם אֶת־דִּבְרֵ֥י הַתּוֹרָֽה'.

לא רק זאת אלא העם מצווים לשוב לבתיהם ולחוג מתוך בטחון ואמונה כי ביום הדין הם עומדים – נצבים ובטוחים בזיכויים המוחלט לחיים ולשלום: 'וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֡ם לְכוּ֩ אִכְל֨וּ מַשְׁמַנִּ֜ים וּשְׁת֣וּ מַֽמְתַקִּ֗ים וְשִׁלְח֤וּ מָנוֹת֙ לְאֵ֣ין נָכ֣וֹן ל֔וֹ כִּֽי־קָד֥וֹשׁ הַיּ֖וֹם לַאֲדֹנֵ֑ינוּ וְאַל־תֵּ֣עָצֵ֔בוּ כִּֽי־חֶדְוַ֥ת ה' הִ֥יא מָֽעֻזְּכֶֽם...וַיֵּלְכ֨וּ כָל־הָעָ֜ם לֶאֱכֹ֤ל וְלִשְׁתּוֹת֙ וּלְשַׁלַּ֣ח מָנ֔וֹת וְלַעֲשׂ֖וֹת שִׂמְחָ֣ה גְדוֹלָ֑ה כִּ֤י הֵבִ֙ינוּ֙ בַּדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר הוֹדִ֖יעוּ לָהֶֽם'.

אך המשך האירוע המתגלגל בספר נחמיה הולך ומפתיע...'וּבַיּ֣וֹם הַשֵּׁנִ֡י נֶאֶסְפוּ֩ רָאשֵׁ֨י הָאָב֜וֹת לְכָל־הָעָ֗ם הַכֹּֽהֲנִים֙ וְהַלְוִיִּ֔ם אֶל־עֶזְרָ֖א הַסֹּפֵ֑ר וּלְהַשְׂכִּ֖יל אֶל־ דִּבְרֵ֥י הַתּוֹרָֽה'

הכתוב ממשיך בתיאורו על התרחשות שהתקיימה ביום שני - וּבַיּ֣וֹם הַשֵּׁנִ֡י נֶאֶסְפוּ֩ רָאשֵׁ֨י הָאָב֜וֹת לְכָל־הָעָ֗ם הַכֹּֽהֲנִים֙ וְהַלְוִיִּ֔ם אֶל־עֶזְרָ֖א הַסֹּפֵ֑ר וּלְהַשְׂכִּ֖יל אֶל־ דִּבְרֵ֥י הַתּוֹרָֽה'. על איזה יום שני מדבר הכתוב?

רש"י קובע: 'וביום השני - של ראש השנה', מדובר ביום השני של ראש השנה - וּבַיּ֣וֹם הַשֵּׁנִ֡י נֶאֶסְפוּ֩ רָאשֵׁ֨י הָאָב֜וֹת לְכָל־הָעָ֗ם הַכֹּֽהֲנִים֙ וְהַלְוִיִּ֔ם אֶל־עֶזְרָ֖א הַסֹּפֵ֑ר וּלְהַשְׂכִּ֖יל אֶל־ דִּבְרֵ֥י הַתּוֹרָֽה:
הפרשנים דנים מדוע נחוגו אז שני ימי חג, עוד לפני הגזרה שראש השנה יחוג תמיד יומיים בארץ ישראל.

'תוספות הראש' מתייחס לכך וקובע - שהסיבה לשני ימי חג הוא משום שראש השנה חל בר"ח והיות ו'אלול' אותה שנה, היה חודש 'מעובר' נחוגו שני ימי חג בראש השנה!
וכך כותב: תוספות הרא"ש מסכת ראש השנה דף יט עמוד ב

'מימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר. משמע דבימות עזרא היה מעובר וקצת משמע כן בעזרא דכתיב ויגע החדש השביעי וכתיב ויבא עזרא הכהן את התורה וקרא בו ביום אחד לחדש השביעי וכתיב וביום השני נאספו ראשי האבות לכל העם הכהנים הלוים אל עזרא הסופר, משמע שעשו שני ימים ראש השנה...'.

נחזור להתכנסות השניה - יום שני של ראש השנה, בימי עזרא ונחמיה. על מה ידברו שני מנהיגי הדור? וכך מתאורים הדברים בספר נחמיה:

(יג) וּבַיּ֣וֹם הַשֵּׁנִ֡י נֶאֶסְפוּ֩ רָאשֵׁ֨י הָאָב֜וֹת לְכָל־הָעָ֗ם הַכֹּֽהֲנִים֙ וְהַלְוִיִּ֔ם אֶל־עֶזְרָ֖א הַסֹּפֵ֑ר וּלְהַשְׂכִּ֖יל אֶל־ דִּבְרֵ֥י הַתּוֹרָֽה:
(יד) וַֽיִּמְצְא֖וּ כָּת֣וּב בַּתּוֹרָ֑ה אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֤ה ה'בְּיַד־מֹשֶׁ֔ה אֲשֶׁר֩ יֵשְׁב֨וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֧ל בַּסֻּכּ֛וֹת בֶּחָ֖ג בַּחֹ֥דֶשׁ הַשְּׁבִיעִֽי:
(טו) וַאֲשֶׁ֣ר יַשְׁמִ֗יעוּ וְיַעֲבִ֨ירוּ ק֥וֹל בְּכָל־עָרֵיהֶם֘ וּבִירוּשָׁלִַ֣ם לֵאמֹר֒ צְא֣וּ הָהָ֗ר וְהָבִ֙יאוּ֙ עֲלֵי־זַ֙יִת֙ וַעֲלֵי־עֵ֣ץ שֶׁ֔מֶן וַעֲלֵ֤י הֲדַס֙ וַעֲלֵ֣י תְמָרִ֔ים וַעֲלֵ֖י עֵ֣ץ עָבֹ֑ת לַעֲשֹׂ֥ת סֻכֹּ֖ת כַּכָּתֽוּב: פ

עזרא ונחמיה בעטיו של יום חג, יום שני של ימי הדין, משמיעים לעם את מצוות חג סוכות!
העם מצווה לעלות להר ולהביא את ארבעת המינים וסכך לסוכה. אל דאגה! הם לא צוו לעשות זאת בפועל בעיצמו של יום טוב!

רצון המנהיגים, עזרא ונחמיה להורות להם להרבות במצוות בהחלטות טובות בעיצומם של ימי הדין, ולו רק במחשבה.. ו'מחשבה טובה מצרפה ה' למעשה'.

אכן נחשב הדבר כאילו עשו זאת בפועל: 'וַיֵּצְא֣וּ הָעָם֘ וַיָּבִיאוּ֒ וַיַּעֲשׂוּ֩ לָהֶ֨ם סֻכּ֜וֹת אִ֤ישׁ עַל־גַּגּוֹ֙ וּבְחַצְרֹ֣תֵיהֶ֔ם וּבְחַצְר֖וֹת בֵּ֣ית הָאֱלֹקים וּבִרְחוֹב֙ שַׁ֣עַר הַמַּ֔יִם וּבִרְח֖וֹב שַׁ֥עַר אֶפְרָֽיִם'.

מעובדות מעשיות הכתובות בפרוטרוט בחלק 'הכתובים' שבתנ"ך נסיק: על כל איש אישה וטף להרבות בשמחת חג בשני ימי ראש השנה...

עלינו לקחת את ההוראות שנכתבו בכתובים בתנ"ך וליישמם בחיינו – להיות נצבים ובטוחים בכתיבתנו לחיים ולשלום ביום המשפט והדין ולהרבות במשמנים ובממתקים ב'ראש השנה'. כמו אז בימי שיבת ציון בראשית בית שני גם עתה נרבה אמונה ובטחון כי כך צוונו: '...אִכְל֨וּ מַשְׁמַנִּ֜ים וּשְׁת֣וּ מַֽמְתַקִּ֗ים וְשִׁלְח֤וּ מָנוֹת֙ לְאֵ֣ין נָכ֣וֹן ל֔וֹ כִּֽי־קָד֥וֹשׁ הַיּ֖וֹם לַאֲדֹנֵ֑ינוּ וְאַל־תֵּ֣עָצֵ֔בוּ כִּֽי־חֶדְוַ֥ת יה' הִ֥יא מָֽעֻזְּכֶֽם.

ולא רק זאת, אלא שכבר ביום ראש השנה יום שעליו נאמר: 'תִּקְע֣וּ בַחֹ֣דֶשׁ שׁוֹפָ֑ר בַּ֝כֵּ֗סֶה לְי֣וֹם חַגֵּֽנוּ'(תהלים פרק פא) מבארת החסידות, כי המילה 'חַגֵּֽנוּ' רומזת היא – ל'חג הסוכות', יום שמחתינו, שמתכסה בראש השנה והשמחה מתפרצת בגלוי בחג סוכות.

על פי המתואר בספר נחמיה קיבלנו פירוש נוסף ופנימי לפסוק הנ"ל: 'כֵּ֗סֶה' בהיפוך אותיות קיבלנו את המילה 'סכה' שאודותיה דרשו ועסקו בימי עזרא ביום השני של ראש השנה. מכאן נסיק: שכבר בראש השנה עלינו לתכנן את הנצרך ברוחניות בחג הסוכות, אך יותר מכך נחשוב על גשמיות - ארבעת המינים ובניית סוכה ויותר כך עלינו לחשוב על אחינו עם ישראל הנצרכים לצרכי החג!

יהי רצון שכן תהיה לנו, כלל עם ישראל ללא יוצא מן הכלל, כתיבה וחתימה ל'חיים טובים ולשלום' ונוכיח זאת בעת ישיבתנו סביב שולחן ראש השנה. נחוג את החג מתוך, 'שבת אחים גם יחד' מתוך שלום אחדות ובריאות, כציון פתיחה לשנה טובה ומתוקה - שנת תשע"ט הבא עלינו לטובה!