הרב אבישי בטשוילי

וויכוחים על ירושה הם דברים שלמצער מתרחשים לא פעם, בדרך כלל הוויכוח ניטש בין היורשים עצמם כיצד לחלק ביניהם את הירושה, פעמים רבות הוויכוח הוא על דברים שנאמרו בעל פה על ידי המנוח האם וכיצד יש להתייחס אליהם. מקרה מעניין הובא לפתחו של בית הדין הרבני בחיפה בו עמדו מהצד האחד יורשי המנוח הטוענים לקיום צוואה שנכתבה על ידי המנוח ומנגד עמדה אישה שאיננה בת משפחתו של המנוח, אלא שלטענתה הצוואה נאמרה לה בעל פה, ללא עדים בנוכחותה בלבד.

המקרה החל כאשר לבית הדין הרבני בחיפה הוגשה בקשה לקיום צוואת המנוח ע"י יורשיו, ואז קרה דבר מפתיע כאשר גילו היורשים שהוגשה בקשה המתנגדת לקיום הצוואה ככתבה וכלשונה על ידי אישה אשר איננה בת משפחה, היא אמנם לא טוענת שנפל פגם בצוואה המקורית אך לטענתה יש להוסיף לצוואה הקיימת צוואה נוספת שנמסרה לה בעל פה ע"י המנוח, צוואה זו נאמרה במועד מאוחר יותר מהצוואה המקורית ועל כן היא גוברת, בצוואה בעל פה נאמר לה ע"י המנוח כי היא הזכאית לזכויות הפנסיה שלו וזאת בשונה ממה שנכתב בצוואה המקורית, לטענת האישה, המנוח אמר לה את הדברים בנוכחותה בלבד ללא כל עדים, ולטענתה המנוח אמר לה שהוא אמר את הדברים גם ליורשיו, כאשר היא שמעה ממנו את הדברים היה זה ארבעה ימים לפני פטירתו, היא מיד רשמה "זיכרון דברים", חתמה עליו, והפקידה את ה"זיכרון דברים" בידי רשם הירושות כפי המתחייב בחוק.

יורשי המנוח התנגדו בתוקף לצוואה בעל פה שהציגה האישה, ודרשו לקיים את הצוואה המקורית בלבד, בנוסף דרשו לחייב את האישה בהוצאות משפט מכיוון שהאישה פנתה לייצוג משפטי ע"י עורך דין דבר שאילץ אותם לפנות לטוען רבני שייצג אותם וזאת למרות שידעה שאין ממש בטענותיה.

בפסק הדין שפורסם לאחרונה ע"י הנהלת בתי הדין הרבניים ושנכתב ע"י הדיינים אב"ד הרב יוסף יגודה, הרב ישראל דב רוזנטל, והרב סיני לוי, נידונות השאלות ההלכתיות הנובעות ממקרה זה.

בית הדין נדרש לשאלה ההלכתית האם יש מקום לקבל טענה על צוואה בעל פה כנגד צוואה שנכתבה על ידי המנוח? האם חלה חובה לנוכחותם של עדים ? והאם הזוכה בירושה נאמן לומר שכך שמע מפי המצווה – המנוח, ללא כל הוכחה אחרת?

בשולחן ערוך חושן משפט נפסק כי "דברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמו", דהיינו על פי ההלכה יש תוקף לצוואה שניתנה בעל פה ואשר נאמרה במצב של חולי שבסופו נפטר ל"ע האיש המצווה, ולכן אין צורך בעשיית "קניין" לשם כך, כל זאת כאשר ישנם עדים כשרים שהיו נוכחים במעמד אמירת הצוואה, אך מה יהיה הדין בצוואת שכיב מרע שנאמרה ללא עדים כלל ?

מדברי הפוסקים עולה כי לכתחילה נדרשים שני עדים, אך דרישה זו איננה מהותית ולא נדרשת אלא לבירור הדבר ולכן כדי לקיים צוואת שכיב מרע ללא עדים נדרשים כמה תנאים: א) אם היורש מאמין לדברים גם ללא שני עדים יש לקיים את הצוואה שבעל פה. ב) לא די להשתכנע שזהו רצון המנוח אלא נדרשת הוכחה שאכן כך באמירה שיש בה ציווי, והדרישה לאמירה בדרך של ציווי היא מהותית ולא די שהמנוח הביע את רצונו אך לא ציווה כך. ג) יש לוודא כי הדברים נאמרו ע"י השכיב מרע ברצינות וכנות ללא כל מניעים אחרים, מכיוון שיש לחשוש שאמירה שלא נאמרה בפני שני עדים היא אינה רצינית דיה ולא נועדה באמת להקנות לאותו אדם.

בפסק הדין מסכמים הדיינים כי מכל האמור עולה שבמקרה המדובר לא התקיימו התנאים ההלכתיים או החוקיים, ראשית אין כל ראיה שהדברים אכן נאמרו ע"י המנוח אלא רק מפי דבריה של האישה, ואף אם נאמרו אין ראיה שנאמרו בדרך של ציווי, ואף אם אכן נאמרו בדרך ציווי ייתכן וכל כוונת המנוח הייתה רק כדי להניח את דעתה של האישה ולרצות אותה, ולכן אף אם הייתה הקלטה מדברי המנוח שאכן כך אמר ייתכן ואמר זאת רק כדי לרצות את השומעת בלבד, וייתכן והסיבה שאמר לה את הדברים שלא בעדים היא משום שידע שיהיה לה קשה להוכיח שאכן הדברים נאמרו כדין.

בנוסף כותבים הדיינים שהיורשים מכחישים מכל וכל את דבריה ואדרבה טוענים שהמנוח מסר להם דברים הפוכים לגמרי ואינם מקבלים את הדברים, בנוסף לכך היורשים טוענים כי המנוח לא היה בדיעה איתנה בנקודת הזמן בה נאמרו הדברים לפי מה שנטען על ידי האישה המתנגדת לקיום הצוואה.

גם מבחינה חוקית הם מציינים כי על פי חוק הירושה נדרשים שני עדים לצוואת שכיב מרע (כאשר מדובר בצוואה שאיננה כתובה) ולכן גם על פי החוק אין לצוואה זו כל תוקף.

הדיינים מציינים שגם אם על פי החוק היה מקום לתת תוקף לצוואה, ועל פי ההלכה לצוואה זו אין כל תוקף, למרות זאת הייתה מועילה הצוואה לגבי זכויות הפנסיה, וזאת מכיוון שזכויות הפנסיה אינם נכס ממשי אלא התחייבות על פי החוזה שנחתם בין חברת הפנסיה לבין המנוח, ועל פי ההלכה "כל תנאי שבממון קיים", והואיל וכך הותנה בין הצדדים ניתן היה לפעול על פי הצוואה אף שאין לה תוקף הלכתי הואיל וכך הותנה בין הצדדים.

בית הדין מציין כי אמנם על פי ההלכה יש לאדם זכות לברר את טענותיו נגד חבירו אף אם הם יגרמו לחבירו להוצאות, אך כאשר מוגשת תביעה "קנטרנית" שאין לה כל בסיס להתקבל ובכך התובע גורר את חבירו להוצאות, יש מקום לחייבו בהוצאות, והואיל והליך זה היה מיותר לאור העובדה כי הצוואה לא עמדה בדרישות הבסיסיות של ההלכה והחוק והואיל וההסתייעות שלה בעורך דין גררה את היורשים להסתייע בבא כוח מטעמם שיש לו עלות כספית ניכרת, הם מחייבים את האישה לשלם הוצאות משפט לטובת היורשים.

אבישי בטשוילי
רב קהילת כרמים ראשון לציון
עוזר ארגוני להרכב בית הדין הרבני האזורי וטוען רבני מוסמך