בצלאל שיף

טשקנט – עיר הלחם. כך אומר הפתגם, וזוהי האמת. מאות אלפי יהודים מצאו כאן מקלט. לאחר מלחמת העולם השנייה גברים רבים שחזרו לבתיהם מהחזיתות וממחנות העבודה בסיביר, לא מצאו את משפחותיהם שנרצחו בידי הנאצים. גם האוכלוסיה המקומית קיבלה את החוזרים לא בעין יפה.

היה ברור שהחוזרים ירצו להחזיר לעצמם את דירותיהם ואת רכושם, ירצו לברר כיצד נהרגו קרוביהם, יחפשו את האשמים. השלטונות והתושבים המקומיים עשו הכל כדי לאלץ את היהודים האלה לעזוב. וליהודים לא היה לא כוח ולא רצון להלחם בביורוקרטיה ובשכנים לשעבר, והם עזבו – מי לסיביר ומי לאסיה המרכזית.



טשקנט תשכ"ב: מימין: ראובן הלפרין, מיכאל וישצקי, יעקב לרנר, גרצמן, יואל ניימרק

וכך התקבצו בטשקנט הרבה גברים יהודיים בודדים. כבר כתבתי על כך. לאחר רעידת האדמה של שנת 1966 בטשקנט החלה נדידה גדולה של התושבים ובנייה מחדש של העיר. יהודים היו מתקבצים במרכז טשקנט בגינת "הידיתות". אותי הביא לשם בן דוד שלי בצלאל גורביץ'.

בגינה הזאת הכרתי הרבה אנשים מעניינים ונפלאים. היום אני רוצה לספר על אחד מהם – אברהם שער. הוא ניגש אלי ושאל האם אני בנו של יוסף שיף המנוח. עניתי שכן, ואז הוא חיבק אותי ואמר:
– אבא שלך היה חסיד אמיתי. תלמיד חכם גדול ויהודי בעל לב רחב! הוא הציל את חיי. אתה צריך להיות גאה שהיה לך אבא כזה צדיק!

ר' אברהם התיישב על ספסל, הוציא מכיסו מטפחת וניגב את הדמעות מעיניו.
בערב של אותו יום פגשתי את בצלאל גורביץ' ושאלתי אותו על אברהם שער. בצלאל היה מופתע שאברהם דיבר איתי, כי ברוב המקרים הוא שותק.

אברהם שער הגיע לטשקנט אחר המלחמה. הוא היה מסתובב לבד ברחובות, תמיד מלוכלך, בבגדים קרועים, אינו שם לב לסובב אותו, תמיד מופנם. יותר מכל ראו אותו בשוק "אלאיסקי", בגן "הניצחון" או ליד ביה"כ בקשגרקה. הוא התפרנס מן הצדקה. לפי שמועה, הוא היה בן למשפחה מפורסמת ועשירה בוורשא, ושהוא ניצל בנס.

אברהם היה בן שיח מעניין. בבית הכנסת, כאשר זקנים למדו "עין יעקב" או "חוק לישראל", אברהם היה מתיישב במרחק מה מהם כדי שלא יגרשו אותו בגלל ריח שנדף מבגדיו. לפעמים היה מתערב בלימוד ונתן פרושים מאד מעניינים. אבל כאשר היה אוחז בו איזה שגעון, עיניו היו זזות מצד לצד, הוא היה מרים ידו כלפי מעלה ואומר ביידיש:
– איך הקב"ה נתן לדבר כזה לקרות? ווי האָט דער עייבערשטער געקענט דאָס דערלאָזן? אזא אומגליק...
והיה עוזב כאשר הוא מנפנף בידיו.

פעם היו הולכים ברחוב אבי ור' זאב קרוגליאק (אבא שלי היה מסתתר בבית של משפחת קרוגליאק, המשטרה של העיר סמרקנד חיפשה אחריו) ופגשו את ר' אברהם שער. ור' זאב סיפר לאבי שיהודים בטשקנט חוששים שיכלאו את אברהם בבית משוגעים והוא ימות שם.

למחרת היום אבי נסע לשוק "אלאיסקי" ומצא שם את אברהם. הם ישבו לדבר, ולאחר מכן, כמו שסיפר ר' זאב קרוגליאק, אברהם תפש פתאום את ראשו בידיים, הרים ידו כלפי מעלה והתחיל לדקלם: "איפה היה הקב"ה וכו'". אח"כ קם מהספסל והלך להסתובב בשוק.

הכל היו מתפלאים מחכמתו החסידיות של אבי ומראייתו את הנולד. בפגישה הבאה עם אברהם אבי אמר לו שיש לו בשבילו עבודה שרק הוא, אברהם, יכול לעשות אותה, אבל קודם יש להתייעץ עם רב.

בפעם הבאה כשאברהם ראה את אבי, הוא בעצמו רץ לקראתו, ובעיניו שאלה – האם יש תשובת הרב. אבי אמר לו שדיבר עם הרב שמריהו מרינובסקי והלה נתן הסכמתו לתכנית. ואבי הסביר:
– אנו זקוקים בטשקנט לאדם שיקח לעצמו תפקיד – לפגוש ראשון את המשיח. הרי ברור שאנו חיים בתקופה של עקבתא דמשיחא, ועלינו לא לפספס את הרגע הזה. ולכן חייב להיות בטשקנט אדם שתמיד, בכל רגע יהיה מוכן לביאת המשיח. מובן שהמשיח יבוא תחילה לבית הכנסת. אז צריך שבבית הכנסת יימצא אדם כמוך, ר' אברהם, שיפגוש את המשיח בצורה מכובדת. העבודה הזאת היא בתשלום, ואין מי שיעשה אותה יותר טוב ממך.

אברהם שער הסכים להצעה. אבי דיבר עם מרדכי לוכסמבורג והם סיכמו שבחצר בית הכנסת בקשגרקה יתנו לאברהם חדר. את החדר הזה סידרו, הביאו מיטה, שלחן וכיסא. ואז אבי אמר לאברהם שכמו שהוא נראה עכשיו, הוא לא יכול לקבל את פני המשיח כמו שצריך. אבי הוליך את אברהם לבית מרחץ ולספר, הביא בגדים חדשים וכלי מיטה. והסביר לאברהם שנגמר העניין עם חייו הקודמים, מהיום הוא באופן רשמי אחראי על ביאת המשיח בטשקנט, ולתפקידו זה עליו להתייחס במלוא האחריות.

כשאברהם הגיע לבית הכנסת לתפילה, באי ביה"כ לא הכירו אותו. נראה היה שהתפקיד קשה עליו. כעבור מספר חודשים אבי בא לאברהם והודיע לו שקהילת טשקנט מצאה לו מחליף שיחליף אותו בשבתות, ובשבתות הוא יהיה פנוי ממילוי תפקידו. את השבת הקרובה עשה ר' אברהם בביתו של שמואל בסצ'ינסקי (שמואל דער אינזשענער). חייו של אברהם שער השתנו ללא הכר. לאחר זמן מה הוא לקח על עצמו עבודות אחרות בביה"כ. במשרד של בית הכנסת היה טלפון. אבי היה מטלפן לאברהם ושואל אותו איך העניינים? האם נשמע משהו בקשר למשיח? הייתה גם בעיה עם המסמכים לאברהם. ב"ה גם בעיה פתרו.

יש להזכיר את כל גיבורי הפרשה הזאת. שכחתי להזכיר את ר' מיכל דער מילכיקער שמצא כספים כדי לשלם משכורת לאברהם שער.

נפגשתי עם אברהם פעם נוספת אך לשוחח איתו לא יצא לי. הוא אמר שהוא מאד ממהר למשמרת שלו, חייך ואמר: "התפקיד שלי לא בוטל".

טשקנט הייתה העיר היחידה בכל ברה"מ שחי בה אדם שתפקידו היה לחכות למשיח.

ישר כח ליוסף חיים בן אריה לייב שיף.