הרב מנחם מענדל רייצס

השורות הבאות נכתבות בסמיכות ליום ההילולא של הגאון המקובל רבי לוי יצחק זצ"ל, אביו של הרבי, ומשכך נפתח ברמז המופיע בספרו 'לקוטי לוי יצחק' (על הזוהר, ח"ב ע' שכג): המלה 'אמת' היא נוטריקון של המשפט המפורסם (שמקורו בדברי שלמה המלך:) מ'קומך א'ל ת'נח.

ב'לקוטי לוי יצחק' שם מופיע נוטריקון זה בהקשר קבלי מובהק (לגבי ספירת התפארת הנקראת 'אמת'), אולם כמדומני שאפשר להבין זאת גם כמסר די פשטני בעבודת ה' היומיומית:

הדרך להגיע להישג של 'אמת' – שכידוע 'אמת' אצל חסידים אין משמעה רק העדר השקר, אלא 'אמת' במובן של דבר יציב, בר-קיימא – היא על ידי ריכוז ומיקוד באותו מקום בו האדם נמצא וצריך להיות;
ואילו כשאדם לא מרוצה מהמקום בו הוא נמצא, הוא פוזל לצדדים ומחפש כיצד יוכל לעזוב את מקומו לטובת מקומות טובים יותר (לפי מחשבתו) – הוא מתרחק מן ה'אמת' הפנימית.

ובענין זה האריך הרבי בשיחה הידועה שאמר בש"פ פינחס תנש"א, בה דיבר על מהותו של 'פנימי', שהוא מרוכז בעבודה הספציפית - וה'משעממת' לכאורה - המוטלת עליו, ואינו מחפש 'ריגושים' במקומות אחרים גם אם הם קדושים ונעלים.

*

בימים חמים אלו של 'בין הזמנים', שבהם הכל מחפשים להחליף מקום ואוירה, מן הראוי לחזור ולהעלות על נס את דרכו בקודש של הרבי, כפי שראינו בעינינו במשך עשרות שנים רצופות – הרבי אימץ את המשפט 'מקומך אל תנח' באופן הכי מוחלט ומושלם, כאשר הוא פשוט כפשוטו לא זז ממקומו במובן הכי גשמי.

היה את ה'משולש' שכלל את 770 מחד גיסא, ה'אוהל' הקדוש מאידך גיסא, והבית הפרטי של הרבי ברחוב פרזידנט כצלע שלישית; אלו שלושת האתרים שבהם חילק הרבי את זמנו, וזהו. הרבי לא יצא לנפוש לא בפלורידה ולא בקליפורניה, ואף לא במקומות קרובים הרבה יותר. ועל נסיעה 'מעבר לים' – כלשון הרבי – בכלל לא היה שייך לדבר.

והמדובר הוא לא על שנה אחת ולא על שנתיים ואף לא על שלוש. מדובר על תקופה של עשרות שנים – יותר מארבעים! - שבהם לא לן הרבי את שנת הלילה הקצרה שלו אף לא פעם אחת(!) מחוץ לשטח המצומצם שבין איסטערן פארקווי לפרזידנט.

*

כמו הרבה פרטים בהנהגתו של הרבי, הנהגה 'קיצונית' זו איננו נדרשים לחקות במובן הפשוט; אבל בהחלט ראוי לנו להתבונן בכך, להעלות הנהגה זו על נס, ולספר על כך לילדים, תלמידים, מקורבים וכו', למען ישמעו ולמען ילמדו.

ובאמת שבמדה רבה דרש הרבי גם מהחסידים 'מקומך אל תנח'. כך כששלח הרבי שלוחים למקומות שונים נאסר עליהם לעזוב את מקום שליחותם למשך כמה שנים, ואפילו לא לצורך ביקור אצל הרבי! – לדוגמא: אבי מורי שליט"א נשלח על ידי הרבי לאוסטרליה בשנת תשל"ג, כשאחד מתנאי השליחות הוא להישאר במקום שנתיים רצופות; ולאחר מכן נשלח שוב לארץ הקודש בשנת תשל"ו, ואז נדרש להישאר במקום שליחותו שלוש שנים רצופות, ולא לבוא אפילו לביקור קצר בבית חיינו (ואצל הוריו ז"ל שגרו בסמיכות מקום ל-770). גם כשהיתה חתונה של אח או אחות, לא התיר הרבי לקיים נסיעה 'מעבר לים' לצורך זה.

לאחרונה הזדמן לידי קטע מיומנו של החסיד המפורסם רב פעלים וכו' ר' יצחק גנזבורג ז"ל (שנדפס בספר 'חייל בשירות הרבי'), שם ניתן למצוא המחשה עד היכן הדברים אמורים, וכך הוא מספר:
"כמעט ארבע שנים חלפו מאז ביקורי האחרון בחצרות קדשנו, בחודש תשרי תשי"ח, והגעגועים לראות שוב את הרבי הלכו וגברו, עד שהחלטתי שלמרות עומס העבודה הצפוי עם תחילת שנת הלימודים – עליי לנסוע לרבי לחודש החגים".

הוא ממשיך ומספר שהוא שאל את הרבי על כך והרבי הגיב בתמיהה על עצם הרעיון; אולם למעשה "גבר הלב על המוח, והגעגועים החזקים גברו על כל שיקול הגיוני ו... נסעתי לרבי.
מיד כאשר נודע במזכירות דבר בואי ל'בית חיינו', נקראתי למשרדו של הרב חדקוב, שם העביר לי הרב חדקוב את ההודעה החריפה שהתבקש למסור לי: מאחר שהגעת הנה ללא רשות – נתייחס אליך כאל מי שנמצא בארץ הקודש, ולא כאל מי שנמצא כאן! אם יהיו מכתבים להעביר לך – הם יועברו לכתובתך בארץ הקודש.

המשמעות המעשית של ההודעה הלקונית הזאת היתה ברורה, קשה וכואבת: הרבי פשוט לא התייחס אליי כל חודש תשרי. אין מלים לתאר את גודל הכאב והשברון שאחז בי מעצם הידיעה שבעיני הרבי אני לא קיים בד' אמותיו... כשהרבי קיבל פ"נים – לא הורשיתי לעבור... כך גם כשהרבי חילק לעקאח בערב יום כיפור, או כוס של ברכה במוצאי שמחת תורה – לא יכולתי לעבור ולקבל מה שכל ילד יכול היה לקבל...

ישבתי בהתוועדויות, וחשבתי שאולי סוף סוף אזכה לפגוש במבטו של הרבי. אבל גם לזה לא זכיתי. הרבי הביט על כל מי שעמד לידי, אולם כשהגיע אליי – הסיט את מבטו ממני והלאה"...
[בכלל ראוי לציין כי לגבי יציאה מארץ הקודש לכל מטרה שהיא הורה הרבי שיש לקבל היתר של רב מורה הוראה. ומעניין הדבר שבשנת תש"נ, לקראת יו"ד שבט שבו מלאו 'ארבעים שנה' לנשיאות הרבי, אירגן מי שאירגן קבוצה של ארבעים רבנים מהארץ במטרה שיבואו אל הרבי לכבוד יום גדול זה. כשדווח על כך לרבי הקיף את המלים "ארבעים רבנים" בעיגול, והוסיף בתמיהה: "(ארבעים רבנים) לצאת מארץ הקודש?!" והרעיון כמובן נגנז].

*

גם מנסיעות בכיוון ההפוך – יהודים מחו"ל שרוצים לבקר ב'מקומות הקדושים' בארץ הקודש – השמיע הרבי לפעמים הסתייגות.

כך לדוגמא באגרות קודש (חלק כו ע' רמז) משיב הרבי להורים מניו יורק שרצו לנסוע עם בנם לארץ הקודש, לחגוג שם את חגיגת ה'בר מצוה' שלו:
"נסיעתם לארץ הקודש ת"ו – רצוא ושוב (אפילו אם רק הם והבר מצוה שי' יסעו) – היא (לכל הפחות) הוצאה של 1500 דולר. ובודאי יהיה זכות גדול של הבר מצוה, באם בשום אופן לא ירשה לבזבז סכום זה על הנ"ל. ויעשה הבר מצוה דוקא כאן, ויוכלו להשתתף בשמחתו כל חבריו שי' בלימוד התורה, ובאותו יום יבקר על הציון של כ"ק מו"ח אדמו"ר וכו' וכו'".

היו עוד תשובות בסגנון זהה, אם כי היו גם תשובות בסגנון מיקל יותר (בעיקר בשנים היותר מאוחרות, אולי משום שמחירי הטיסות הוזלו, או משום שבכלל קשה היום לדרוש דרישות כה קפדניות). בכל מקרה, רוח הדברים ברורה היא, שיש לשקול היטב את חיוניותה של הנסיעה ולהעדיף - ככלל - להשקיע בענינים נחוצים יותר.

לשלימות הענין ראוי לציין כי הרבי עצמו שלח בשנת תשט"ז קבוצה מיוחדת של תלמידים כשלוחים לארץ הקודש. המטרה היתה לחזק את אנ"ש והתמימים בארץ, אך הרבי בפירוש הזכיר שחלק ממטרת שליחותם היא "לבקר על המקומות הקדושים", וכך נוסחו הדברים במודעה שהוגהה אז על ידי הרבי:
"...יבקרו גם כן את ישיבות חב"ד אשר באה"ק תובב"א, את ירושלים עיה"ק ת"ו ועוד, יהיו על ציון הרשב"י, ציון האריז"ל, ציון הרמ"מ מהאראדאק ועוד".

- באותם ימים היו הכותל המערבי, מערת המכפלה וקבר רחל סגורים לכניסת יהודים, ולכן מוזכרים רק 'המקומות הקדושים' שבגליל: ציון הרשב"י במירון, ציון האריז"ל בצפת, וציון הרמ"מ מהאראדאק שבטבריא.

ואם כבר הגענו לגליל, אז נסיים בתשובה מעניינת של הרבי לגבי אתר נוסף בגליל, שאפשר ללמוד ממנו הוראה כללית גם לגבי 'מקומות קדושים' אחרים ('התקשרות' גליון רלד ע' 19):
אחד מה'גבירים' שתרם למוסדות חב"ד בצפת, דיבר פעם עם הרבי באופן פרטי ושאלו: "למה לא התחתנתי? לקחו אותי לעמוקה, קברו של התנא רבי יונתן בן עוזיאל, המסוגל לענין הזיווג בתוך שנה, וכבר עברו תשעה חדשים מאז"!

הרבי שאל אותו האם הוא השאיר בעמוקה פתקא עם בקשתו, והשיב ה'גביר' שאותו חסיד שלקח אותו לא אמר לו זאת. בתגובה לכך אמר לו הרבי: "בבקשה תמסור ל... שבכל פעם שהולכים לקבר, רצוי ונכון להשאיר שם פתק. ואפילו באם אתה לא יכול לחזור לשם בגופך, תשלח לשם מישהו אחר שיניח פתק, כי זהו דבר גשמי שממשיך ענין רוחני".

וכיון שהתחלנו עם "מקומך אל תנח", נסיים בלשון הפייטן בסליחות לעשרה בטבת:
רחום זה א-לי, אל לעד תזנח / ארכו ימי אבלי ועוד לבי נאנח / שובה א-ל לאהלי, מקומך אל תנח!
בגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש.

להערות והארות [email protected]