הרב שבתי ויינטראוב יו"ר מכון באהלי צדיקים

תרפ"ז שנה גורלית

כבר בראש השנה של שנת המאסר תרפ"ז,  חשו החסידים כי דבר נורא עומד להתחולל. ביום הראשון של ראש השנה, כאשר האדמו"ר הריי"צ אמר את פסוקי "מן המצר" לפני תקיעת שופר, נזרקה מפיו של האדמו"ר הריי"צ, אנחה מרה ורמה מעומק הלב: "איי געוואלד". ביום שמחת תורה של אותה שנה, הרמזים נהפכו לברורים. האדמו"ר הריי"צ הורה לכל בתי הכנסת לקרוא פרקי תהלים - לפי השיעור הנחלק לימי החודש, מדי יום לאחר תפילת שחרית. החסידים חשו כי דבר נורא עומד להתרחש עם הרבי במהלך השנה.

"יהודים, חטפו מסירות נפש"

עבודתם של שליחי היבסקציה, במהלך חורף תרפ"ז, ניכרה היטב בכל פינה. הם אספו חומר רב נגד הרבי, והחלטתם הייתה אחת: להביא , רחמנא ליצלן, את חייו הקדושים לקיצם, בכל מחיר. האדמו"ר הריי"צ עמד כנחשון ולא ויתר לאימפריה הקומוניסטית. הקים תלמודי תורה וישיבות במחתרת בכל מרחבי ברית המועצות. במשך כל החורף, ביקרו מרגלים שליחי "הייבסקציה" (המחלקה היהודית) בביתו של הרבי, וכיצד מונים הם את צעדיו ומאזינים לכל הגה היוצא מפיו הטהור.

הרבי לא פחד והגביר את הלהט במאבקו נגד השלטון הקומוניסטי המונע חופש פעולה של אידשקייט. נאם לפני מאות החסידים בלהט רב. הוא עוררם שוב ושוב להימנע משיגור ילדיהם לבתי הספר של היבסקציה, קרא לכל אחד למסור את נפשו. בין היתר אמר הרבי:

"יהודים, חטפו מסירות נפש, חטפו, כי עובר וחולף הזמן של מסירות נפש. עוד מעט יבוא זמן של חופש גמור בענייני הדת, ואז תחפשו מסירות נפש ולא תוכלו לעשות זאת. עוד מעט יבוא זמן שתדברו במעלתו של מי שזכה "לשבת" בגלל היותו מלמד, בגלל החזיקו חדר, ישיבה או מקוה טהרה, תתקנאו בהם ותצטערו על עצמכם על שלא זכיתם לכך. יהודים, חטפו מסירות נפש".

הקב"ה ישבור את רודפי הדת

בחודש אדר-ראשון תרפ"ס נסע האדמו"ר הריי"צ למוסקבה, כדי לייסד וועד רבנים, שיסייע בהקמת ובהחזקת מוסדות התורה. בהיכנסו לתא הרכבת, ביקש במר נפשו ממלווהו, הרב אליהו חיים אלטהויז: "פרק תהלים אינו מזיק. אמרו עבורי פרק תהלים".

בעת נסיעתו ברכבת, העלה הרבי על הכתב את דבריו של אביו כ"ק מרן האדמו"ר  הרש"ב, כשלושה שבועות טרם הסתלקותו: "על רוסיה עוברים עננים כבדים, עשרים ושתיים שנה בוודאי.. לבסוף הקב"ה ישבור גם את הצעירים היהודים רודפי הדת, אך עד אז יסבלו הרבה מהרשעות ומהעלילות שלהם".

בהגיעו למוסקבה, ברח הרבי ממלון למלון, כי בכל מקום דלקו אחריו שוטרי הג.פ.או.. רגעי השיא היו ביום שלישי, י"ב אדר-ראשון, אז ניסו ראשי היבסקציה לאוסרו בפועל, אך לא הועיל בידם

להשבית אויב ומתנקם

ביום פורים-קטן תרפ"ז, כינס אדמו"ר הריי"ץ קהל רב בבית הכנסת בעיר, ועורר בתקיפות אודות החובה ללמוד ברבים ולהחזיק לומדי תורה. הרבי הזכיר למשתתפים, כי כזו הייתה הנהגתו של מרדכי היהודי בעת גזירת המן, שקיבץ עשרים ושניים אלף תינוקות ולימדם תורה.

הרבי הכריז בפומבי את הפסוק "מפי עוללים ויונקים יסדת עוז למען צורריך להשבית אויב ומתנקם", וכן אמר את המאמר "וקיבל היהודים", שתוכנו התאים למצבה של המדינה באותם ימים.

המשתתפים הבחינו, כי למקום חדרו כמה מאנשי היבסקציה, אך כל זה לא השפיע על מהלך ההתוועדות. אדרבה, הרבי הריי"צ תקף בחריפות רבה את דרכם הנלוזה של הייבסקים.

נשליך את עצמנו לכבשן האש

פורים תרפ"ז, הינו אירוע מכונן בתולדות חסידות חב"ד ויהדות רוסיה שנלחמה על עצם קיומה, שלשה חודשים בלבדלפני שנאסר האדמו"ר הריי"צ. דבריו של הרבי בחג הפורים הטביעו חותם בל יימחה במשתתפים, והפכו לאבן מרכזית בפרשת המאסר והגאולה כולה, ובמסירות הנפש שנטבעה בקרב אלפי חסידי חב"ד ושלוחיו של האדמו"ר הריי"צ.

לאורך כל ההתוועדות, ישב הרבי, מול מאות האנשים שהתקבצו, כשידיו הקדושות על פניו ודמעות מתגלגלות מעיניו בפרץ עז. לפתע, נעמד על מקומו, כשהוא נלהב ורועד ואמר:

"כל יהודי הנמצא ברוסיה מבלי הבדל עדה, גיל ומעמד, בעלי בתים ואינטליגנטיים, צריכים לזכור את תקופת האינקוויזיציה, בה נשרפו ונשחטו עבור תורה ועבור מצוות. כל יהודי צריך לומר רק זאת, שהוא יהודי, ושיראה זאת בפעילות של השתתפות בייסוד חדר. כל יהודי שיזכור רגע זה.

"יהודים. בואו ונשליך את עצמנו בתוך אש מסירות הנפש. כל אחד שיזכור, שכשלוקחים ממנו את ילדיו, רוצים לעשות מכולנו ערירים, רחמנא-ליצלן. כולם יחד צריכים לדעת, שיהודים אנחנו והולכים אנו למסור את נפשנו בפועל ממש, להישרף חלילה עבור התורה והמצוות, ולזכות לבנים ולבני בנים...

דבריו של הרבי הכו את המשתתפים בהלם מוחלט. הרב אליהו חיים אלטהויז מעיד "את אשר שמענו וראינו בסעודת פורים זו – לא שמענו ולא ראינו, לא אנחנו בכל ימי חיינו, לא אבותינו ולא אבות אבותינו. דיבורים ודברים נוראים, מאוד מבהילים ומפחידים את רואיהם ואת שומעם".

בהמשך דבריו, אמר הרבי לאחד החסידים, כאשר מרגלי היבסקציה מאזינים היטב לכל מילה:
"זלמן! כשיעשו מדורה מעצים מיובשים, ויאמרו לך, בחר לך אחת מהשתיים: או שתמסור את ילדיך לידי בתי הספר שלהם, או השלך את עצמך אל תוך האש, היודע אתה מה לעשות? עליך להשליך עצמך אל תוך האש, ובלבד שלא למסור את ילדיך לידי בתי הספר שלהם".

ידיים זרות לא יגעו בכתבי הקודש

ביום שלישי, ליל ט"ו בסיוון תרפ"ז, מעט לאחר חצות, פרצו קלגסי היבסקציה, מלווים בפלוגת שוטרים מזוינים, לביתו של הרבי. הם ערכו חיפוש מדוקדק, ואסרו את כ"ק אדמו"ר הריי"ץ. החיפוש עבר תוך חילופי דברים קשים, בין אדמו"ר הריי"ץ ובני ביתו לבין פקידי הג.פ.או., אשר ניסו לשווא להערים על הרבי ולהפחידו. רבינו, בתשובותיו הקולעות, מלאות הלהב של מסירות נפש, עורר את בני ביתו שלא ליפול ברוחם, ולקוות לחסדי ה', שבוודאי לא תמו.

כשפנו החוקרים נחמנסון ולולב לעבר חדר הספרייה של הרבי, בו היו מונחים כתבי יד קודש, שלו ושל יתר נשיאי חב"ד, עצר רבינו בעדם, באומרו: "ידיים זרות, ובפרט ידיים כידיכם, לא תיגענה בכתבי קודש אלה".

בתום שעה וחצי של חיפושים בבית, הגישו השוטרים לרבי טופס, כדי שיחתום עליו. בטופס זה, מעיד החותם, כי נעשה חיפוש בביתו תוך שמירת כל החוקים, וכי הודיעו לו שנאסר. הרבי קרא את הכתוב והבהיר, כי לא יאשר שהדברים נעשו כחוק, בשעה שהעניין כולו תמוה בעיניו.

בעוז ובגבורה הולך למאסר

הרבי העריך, כי כעת, מפני הפחד, יחששו רבים לדבוק בתמיכתם הכספית בפעולותיו. לכן, ציווה להשיג סכומים נוספים מגמילות-חסד. הוא הורה לבני משפחתו לשגר, לכל מקום ומקום, את הסיוע הנחוץ שם, והבהיר, כי עד שישיבו ה' אליהם, ממונים הם תחתיו לנהל הכול בסדר מסודר.

לאחר-מכן, אמר הרבי דברים מרטיטים לבני ביתו:
"ברור לי, אשר רשת הכינו לפעמי, באשמות כבדות ביותר, בעלילות נוראות, וגם ינסו להכריחני להודות על אשר לא חטאתי. ויהי מה, לא יפעלו אצלי מאומה. אם ישאלוני אודות עבודתי, אגיד את הכול, כלומר, שעוסק הנני בהחזקת התורה ולומדיה, במידה שהיא. בטוח הנני באלוקי אבותינו הקדושים, אשר הוא יתברך יפדני מידם, ואשוב אל עבודתי כבראשונה. שמרו לקיים את אשר אנוכי מצווה, אל ייפול לבבכם, והאלוקים יעזרנו. רק את הכתבים תיקחו מהבית, ותחלקום במקומות שונים בטוחים".

ניצחון לזמן קצר....

במעטה החשיכה, הוכנס הרבי לבית הסוהר האימתני והמבהיל בו נידונים למוות שפאלרקי האיום, ששמו בלבד הטיל אימה ופחד בכל רחבי המדינה.

"כעת", פנה לולב אל הרבי, "הטריחו עצמכם, ואקח אני את חבילותיכם, אם תרצו בכך ואם לאו. כעת הינכם אורחינו, ועליכם למלא אחר פקודותינו". "כן", השיב הרבי בקול מתון ובטוח, "ניצחון גדול, אך משוכנע אני, שזהו ניצחון לזמן קצר בלבד".

אחד מראשי בית הסוהר, שנוכחותו בלבד הטילה אימה אף על הפקידים של שפאלרקי, דרש מהרבי למלא את הטופס, אך נתקל בסירוב תקיף. במקום לחתום, הצביע הרבי על שקריהם של שוטרי הג.פ.או., שהבטיחו לו, כי יוכל להתפלל ולשוב לביתו בתוך זמן קצר. הרבי תבע, כי יותר לו להתפלל, והבהיר, שאת הגיליון לא ימלא. עם זאת, הסכים למסור בעל פה את הדיווח הבא:

"אנוכי הרבי שניאורסאהן, בן הרבי המפורסם מליובאוויטש. תוארו אזרח נכבד לדורותיו, נולד בליובאוויטש, למד בישיבה, גר כשמונה וחצי שנה ברוסטוב וכשלוש שנים בלנינגרד. עוסק בלימודים: לימוד מחקר אלוקי, חסידות, ובירורי הלכות ומצוות דת ישראל. כמו כל היהודים שומרי דת, אין לו שום יחס אל מדיניות (פוליטיקה), ויותר אין לו מה לכתוב".

לאחר-מכן, ניתן לרבי תג הזיהוי, שמספרו: 26828, והוא יצא לדרכו אל המדור הבא.

התפילין מושלכות ארצה

בעודו ממתין לפקיד ביקש הרבי רשות להקדיש 10-15 דקות לתפילה, בחדר זה. החייל סירב לבקשה, והבהיר, כי יתר החפצים "יקרי הערך", אשר בילקוט, יוחרמו בינתיים. ואכן, בהיותו בקומה הראשונה הניח אדמו"ר הריי"ץ את התפילין "של-יד", ובטרם הניח את ה"של-ראש", הציץ לעברו החייל ממרומו שבקומה השלישית, וחמתו בערה בו. כחץ מקשת ירד אל רבינו, הכהו מכות חזקות ודחפו לאחור. הרבי התגלגל מכל שליבות הסולם, ורק בנס לא נשברו ח"ו ידיו ורגליו.

החייל ציווה על אדמו"ר הריי"ץ לקום, ולא, יירה בו באקדחו. "עזור לי לקום ואקום, ואם אין אתה עוזר לי, לא אוכל לקום", אמר הרבי לחייל. "אם חפץ הינך להמיתני – בכוחך הוא, אין איש רואה, רק האלוקים, הרואה הכול, ישלם לך כגמולך", הוסיף.

בינתיים, התפלל הרבי ללא תפילין וקרא פרקי תהלים. תפילתו הקדושה, התנהלה בקול רם ובניגון חב"די עתיק, כשהאסירים מאזינים לה היטב. השומר, שמעבר לדלת, חירף וגידף, אך הרבי לא התחשב בכך. כותלי הכלא ומוראותיו נגוזו ונעלמו, בעיני רוחו הקדושה. לאחר התפילה, התיישב הרבי ואמר דברי תורה באוזניו של האסיר היהודי, שעיניו החשוכות, אשר נשאו את פחד המוות, הוארו לפתע.

אסירים מוצאים להורג באמצע תפילת ערבית 

בלילה, התעקש הרבי לעלות על יצועו רק לאחר השעה אחת עשרה, בה ניתן להתפלל את תפילת ערבית בעיר פטרבורג. הפקיד פעטיא הביע כעס על העיכוב, אך הרבי הסביר לו את הסיבה לכך ואף ביקשו לדווח לו בשעה זו. פעטיא קיים את הבקשה, והרבי התפלל את תפילת ערבית.

לפתע, בעת קריאתו את "שמע", נחרד אדמו"ר הריי"ץ עד עמקי נשמתו. הוא שמע, כיצד מוציאים אסירים שונים מהחדרים – להורג.

עוד קודם לכן סיפרו לרבי, שכניו לחדר, על הזוועה המתחוללת בבית הכלא מדי לילה, ואודות החשש הכבד המלווה את כל אחד מהאסירים, שמא יימנה בלילה זה עם אותם אומללים המוצאים להורג. עם זאת, שמיעת האירוע עצמו הייתה שונה לחלוטין.

די היה בשמיעה זו כדי לשבור את רוחו של הגיבור הגדול ביותר. אולם, הרבי לא התפעל, והמשיך לעסוק בדבר אחד ויחיד: קבלת התפילין. הוא שב ותבע זאת מהסוהרים, אך הם לא נענו לדרישותיו, וכך עברו להן כמעט ארבעים ושמונה שעות, בהן לא בא מאכל ומשקה לפיו הקדוש.

נאשם בחתירה מהפכנית נגד הממשלה

פניהם של החוקרים הרצינו. אחד מהם, הגוי הגדול שבחבורה, החל למנות את סעיפי האישומים נגד הרבי:

* הנך נאשם בתמיכת הריאקציה בססס"ר.

* הנך נאשם בחתירה מהפכנית נגד הממשלה.

* יהודי ברית המועצות הדתיים רואים בך אוטוריטה עליונה ומושפעים ממך.

* יודעים אנו, שניצלת את השפעתך, ופרשת על פני ברית המועצות כולה רשת גדולה של חדרים וישיבות, ויתר מוסדות הדת.

* הינך מקבל סכומי כסף גדולים מחוץ לארץ, עבור הגברת הדת בברית המועצות ולמאבק בממשלה הסובייטית.

מוות בירייה

חקירתו של אדמו"ר הריי"ץ ארכה שעות רבות, ובסיומה, לפנות בוקר של יום שישי, אמר לולב לרבי: בעוד עשרים וארבע שעות תומת בירייה!  הרבי שב לחדרו שבור ורצוץ, והמשיך בשביתת הרעב. אחר הצהריים, הופיע לפתע בחדרו איש ג.פ.או. יהודי, שמסר לו את התפילין שלו ואת ספריו. הרבי הצהיר באוזניו: "לא אסעד את האוכל של בית הסוהר. רק מה שיובא לי מביתי, ויהיה זה לחם בלבד. מים חמים לשתייה אקח מבית הסוהר, בתנאי שאדע, שהורתחו בדוד מיוחד למים".

"על-פי חוק המלוכה, צריכה להיות במשרד בית הסוהר תמונה של כל אסיר. מכיוון, שמסיבה מסוימת, לא צולם הרבי טרם כניסתו לבית הסוהר, באו לצלם אותו בתא מאסרו, ביום השבת. באותה עת, התפלל הרבי כשטליתו מכסה את פניו. כשנכנסו לתאו והבחינו במחזה זה, הלכו להם.

"כעבור משך זמן באו שוב. הרבי אחז עדיין באמצע התפילה, אך טליתו לא כיסתה את פניו. כשהבחין בהם נכנסים עם כל ציוד הצילום, עשה תנועה בידו, בהראותו, שאינו יכול להפסיק כעת. הם נבהלו והלכו להם.

"כעבור זמן מה באו פעם שלישית, ואז אמר להם הרבי, שמכיוון שהיום שבת, אסור לו להצטלם. הם הלכו להם ודחו את הצילום למועד אחר".

מרן ה'אמרי אמת' אוסף ילדי ישראל

הידיעה על המאסר עוררה סערה בקרב יהדות העולם, וזו איחדה את כלל החוגים והשכבות לפעול להצלת רבן של ישראל.

בלטבייה התקיימו אסיפות קדחתניות, בעיירה "בולדרוי", בדירתו של השו"ב התמים ר' מרדכי חפץ הי"ד, ובעיר ריגה, בדירתו של ראש הקהל, חבר הפרלמנט הלטבי והחסיד הנלהב, ר' מרדכי דובין הי"ד. השפעתו של דובין חרגה הרחק מתחומי מפלגתו, והוא ניצל זאת היטב עבור שחרורו של הרבי.

כשנודע דבר המאסר בפולין, הורה מרן בעל ה"אמרי-אמת" מגור זצ"ל, לכנס את כלל ילדי ישראל לתפילה מיוחדת, ולנקוט בכל הפעולות האפשריות כדי להביא לשחרורו המלא.

המנחת אלעזר מבטיח עולם הבא

כ"ק האדמו"ר הגה"ק בעל ה"מנחת-אלעזר" ממונקאטש גייס סכום עצום של מאה אלף מטבעות צ'כיות, כדי לשחרר את הרבי. הוא שיגר את ההון אל אחד מגדולי המשפטנים, כדי שיעשה הכול למען השגת מטרה זו. כשהתנה עורך-הדין את פעילותו בכך שיובטח לו עולם הבא, תוך סירוב ליטול את הכסף, הזמין מיד המנחת-אלעזר שני סופרים, וכתב וחתם זאת על תעודה מיוחדת. ה"מנחת אלעזר" אף  פנה אף אל נשיא צ'כיה מאסאריק, ותיאר את הרבי כ"אוטוריטה הגדולה ביותר בעם היהודי".

בזכות שמירת שבת

בימים הבאים, נתנה פעילותם של יהדות העולם בכמה הקלות בתנאי מאסרו של רבינו. כך לדוגמה, בתום תשעת ימי מאסר, הותר לרבי, לכתוב מילים אחדות לבני משפחתו. הרבי דיווח, שחש בטוב, וביקש לקבל את בגדי השבת שלו. ואכן, ביום שישי, הובאו לו בגדיו ואבנטו.

כשלבש את הבגדים בערב שבת, משמש הרבי בכיסים, בהתאם לציווי השולחן-ערוך, ומצא באחד מהם מכתב קטן. הייתה זו איגרת, שקיבל במוצאי השבת שטרם המאסר, ואז קרא בה והכניסה לכיס מכנסיו. כעת, השמידה הרבי בזריזות וכך ניצל מסכנה.

עונש המוות בוטל

וועד החסידים, שניהל את הפעולות לשחרורו של הרבי, לא התפעל מההקלות שניתנו בתנאי מאסרו. דרישתו הייתה אחת: לבטל את גזר-דין המוות שהוטל על מרן האדמו"ר הריי"צ, ולשחררו לחופשי.

ואכן, למרבה השמחה הפעילות חובקת עולם למען הצלתו של האדמו"ר הריי"צ, עשתה את שלה. עונש המוות בוטל, והומר בגירוש לעשר שנים לאיי סלובקי.

עם זאת, החלטתם הנחושה הייתה, לפעול לשחרורו של הרבי באופן מוחלט. משלחת מיוחדת פנתה שוב אל יושבת-ראש הצלב האדום, כדי שתפעל על ראש הג.פ.או. של רוסיה, שיבטל כליל את פסק הגירוש. ואכן, הגב' פישקובה המשיכה במאמציה הכבירים.

מסרב לעמוד בפני החוקרים

ביום חמישי, ראש חודש תמוז, בשעה אחת עשרה בבוקר, התייצבו בחדרו של הרבי שלושה שוטרים, וציוו עליו לקום. הסדר בשפאלרקי היה, שעל האסיר לעמוד, בעת שנמסרת לו הודעה כלשהי על-ידי אחד הסוהרים. העמידה מסמלת קבלת מרות, ובדיוק משום כך סירב הרבי ליישמה. הרבי העביר להם את התנגדותו - בשפת האידיש.

אחד השוטרים היה יהודי, והוא הבין את תשובתו של אדמו"ר הריי"ץ. הם מצידם הודיעו לרבי, כי במידה ולא יקום, יוכה. רבינו, שהיה נאמן להחלטתו לא לייחס לסוהרים כל חשיבות, השיב להם: "נו...". הם אכן הכוהו, והלכו להם.

כעבור זמן מה, נכנסה קבוצה שנייה של שוטרים, עימה נמנה לולב, שאמר לרבי: "רבי! מדוע אינכם מצייתים לשוטרים, הלוא ברצונם לבשר לכם על הקלה במצבכם? למה לכם להרגיז אותם?! אם דורשים הם לעמוד – יש לעמוד". הרבי לא הגיב. לולב הוסיף: "הרי שוב יכו אתכם", וגם לכך לא הגיב הרבי. הם אכן הכו את רבינו שנית. אחד מהם חבט ברבי מתחת לסנטר, והותיר אצלו כאב למשך זמן רב.

הרבי נקרא לגשת לשולחן הכתיבה, שם הציג לפניו לולב תעודה רשמית, עליה נכתב תחילה "מיתה בירייה", ולאחר-מכן נמתח קו על מילים אלו ונוספה המילה "נייעט". בשורה השנייה נכתב "עשר שנה גלות סלובקי", ושוב נמתח קו, בהוספת המילה "נייעט". בשורה השלישית נכתב :"שלוש שנות גלות לקוסטרומה".

שלוש שנות גלות לקוסטרומה

לולב הבהיר לרבי:
"מצבך בעיר קוסטרומה יהיה קשה מאוד, סבל וייסורים רבים מוכנים לך שם. יכול הינך להציל את נפשך ממצוקות, אם תסכים להשתתף בוועידת הקהילות היהודיות, פרי יוזמתה של קהילת לנינגרד. תפרסם הודעה, ששב הנך מהתנגדותך לוועידה, ותצא לחופשי מיד".

הרבי השיב בתקיפות: "אינני מתחרט ואינני חוזר בי. יכולים אתם לאיים עלי בעונשים הכבדים ביותר, ולא תשפיעו עלי לשנות את דעתי ואת החלטתי. יכולים אתם אף לשלחני לסיביר, אם רצונכם בכך". במשך שעה ארוכה ניסה לולב לשכנע את הרבי, להסכים למתווה שהציע, אך הרבי בשלו: "מתנגד הנני לוועידת הקהילות".

לולב הורה להשיב את הרבי לתאו, וכעסו, כמו גם זה של ראש הג.פ.או. המקומית, היה עצום. רצונם היה לנקום ברבי נקמה איומה, אך החלטתה של הג.פ.או. במוסקבה, להגלותו לקוסטרומה, מנעה זאת בעדם. ואז נצנץ רעיון במוחם: הם יובילו את הרבי לקוסטרומה – בשבת.

מסרב לנסוע בשבת

לולב וראש הג.פ.או., שתכננו להוביל את הרבי בשבת, הודיעו לו בתגובה: "אין לך רשות לנסוע, אלא במסע הרגיל במחלקה השנייה". הרבי התעניין מיד מתי יגיע לקוסטרומה, ותשובתם הייתה צפויה: "בשבת". הרבי הבהיר נחרצות, כי בשבת לא ייסע.

באותו ערב, הורשה הרבי להתראות עם בני ביתו - מעבר לסורגים, ובקשתו המרכזית הייתה, שיפעלו לכך, שלא יאלצוהו ח"ו לנסוע בשבת. החסידים ניסו לפעול את העניין בדרכים שונות, אך לשווא. לולב סירב לוותר על הנקמה היחידה שנותרה בידיו. לא נותרה ברירה, אלא לפנות בפעם המי יודע כמה, ליושבת-ראש הצלב האדום.

הוועד ממוסקבה שיגר אליה משלחת מיוחדת, אשר העמידה אותה על המשמעות מרחיקת הלכת, שתהיה לחילול שבת ח"ו מצידו של הרבי. הגב' פישקובה הבטיחה לעשות הכול כדי למנוע את הגזירה, ונפגשה מיד עם ראש הממשלה הסובייטית ריקוב. הוא אכן טלפן, בנוכחותה, אל ראש הג.פ.או. של רוסיה, והורה לו, לדחות את הנסיעה עד לאחר השבת.

לולב חרק שן, אך לא ויתר, ופנה אל הרבי בהצעה נוספת: "אם תיסע בשבת, אשחרר אותך מבית הסוהר תיכף ומיד". "אשב כמה שאשב, אך בשבת לא אסע", השיב לו הרבי. כך סוכלה מזימתו של לולב פעם נוספת.

נשמותינו לא נמסרו לגלות

ביום ראשון, ג' בתמוז, בשעות הצהריים, נקרא הרבי למשרד הכלא, שם ניתנה לו בשורת השחרור משפאלרקי. הוענקה לו אף רשות לשהות בביתו, במשך כשש שעות לערך, טרם הנסיעה לקוסטרומה. עם זאת, הובהר לרבי, כי עליו להופיע בתחנת הרכבת לקראת השעה שמונה בערב, אז ייצא אל העיר קוסטרומה, השוכנת על נהר הוולגה. במידה ולא יעמוד בכך, ישוב לבית הסוהר.

השעה שבע בערב, והרבי מתכונן לדרכו. תחנת הרכבת הייתה צפופה בהמון רב, שבא להיפרד מהרבי. רבים השתוקקו להצטרף לנסיעה וללוותו כמה תחנות, אך הג.פ.או. אסר למכור כרטיסים לנסיעה זו.

בעמדו בתחנת הרכבת, טרם היכנסו לקרון, פנה הרבי אל קהל הנאספים בדברים חוצבי להבות אש, שגאון יהודי עתיק לוהט בהם:

"אבל ידעו נא כל העמים, אשר על פני האדמה, כי רק גופותינו נמסרו בגלות ובשעבוד מלכויות, ואילו נשמותינו לא נמסרו לגלות ולשעבוד מלכויות. חייבים אנו להכריז גלוי לעין כל, שבכל מה שנוגע לדתנו, לתורת ישראל, למצוותיו ולמנהגיו, אין מישהו שיכפה עלינו דעתו ואין שום כוח של כפייה רשאי לשעבדנו. עלינו להצהיר בכל תוקף עקשנותנו היהודית, ובכל תוקף כוח המסירות נפש היהודית, זה אלפי שנה, אל תגעו במשיחי ובנביאי אל תרעו".

דבריו של הרבי הפכו למוטו של המחתרת החסידית בברית המועצות. על פיהם וברוחם נעשו כל הפעולות לחיזוק היהדות, והודות להם, נשמר הזיק, שהפך להתעוררות יהודית ולעלייה רוחנית גדולה.

י"ב תמוז – בשורת השחרור

חסידיו של הרבי, ובראשם חברי הוועד ממוסקבה, היו נחושים לפעול את שחרורו המלא. עלתה סברה, לפנות אל התובע הראשי של רוסיה, בבקשת חנינה, אך זו נשללה על הסף, כי לשם כך היה עליהם להמתין שישה חודשים לפחות. החלטת הוועד הייתה אפוא, לפנות אל מי שהצליחה עד עתה למעלה מן המשוער, הלוא היא יושבת-ראש הצלב האדום.

הגב' פישקובה, בעידודם של חברי הוועד, לא אמרה נואש. היא המשיכה לפעול בכל החזיתות, עד שהביאה לבלתי ייאמן – שחרור מלא של הרבי.

הבשורה על כך ניתנה ביום שלישי, י"ב תמוז. היה זה, כאשר הופיע הרבי במשרדי הג.פ.או. בקוסטרומה, בלוויית הרה"ח ר' אליהו חיים אלטהויז, להתייצבות השבועית המוטלת עליו.

באותם רגעים, חלף במקום פקיד חשוב של הג.פ.או., כשהוא רוכב על אופנוע. הוא הבחין בשני אנשים, הלבושים באופן מוזר, עומדים באשנב של הלשכה ומתווכחים עם הפקיד התורן. איש הג.פ.או. ניגש אליהם והתעניין לרצונם, והרבי הסביר לו במה המדובר.

התעניין לשמו של בן שיחו, והרבי השיב: "שניאורסאהן". איש הג.פ.או. הגיב מיד: "נדמה לי, שהתקבלו עבורך ניירות, שצריך לשחרר אותך". הרב אלטהויז נדהם, ואמר לו: "אתה מתלוצץ". הוא בתגובה, הבהיר: "אצלנו אין ליצנות". וכך, בסבר פנים יפות ובידידות, בישר לרבי על טלגרמה מיוחדת שהגיע ממוסקבה, למרות שהיה זה יום חגם, בעקבותיה:
"פטור הינך מכל התייצבות נוספת. הגיעה פקודה לתת לך שחרור מלא, ומאושר הנני להיות הראשון לבשר לך על גאולתך".

עם פרסום הידיעה אודות גאולתו של הרבי הריי"ץ ממאסרו, צהלו ועלזו רבבות בית ישראל בעולם היהודי כולו.  שחרורו של מרן האדמו"ר הריי"צ, היה הנס החשוב ביותר של הדור הקודם. היהדות כולה חגגה את ניצחונו של המאבק, למען שמירת התורה והמצוות. מאסרו של הרבי, סימל עמידה בלתי מתפשרת נוכח הקומוניסטים, ואילו חג הגאולה י"ב תמוז, העניק מרץ ועידוד, לכל אלה שנאבקו במסירות נפש על שמירת התורה והמצוות.

ברוך הגומל לחייבים טובות

אדמו"ר הריי"ץ הגיע לביתו שבעיר לנינגרד, ביום שישי, ט"ו תמוז, מלווה בשליחים מיוחדים מטעם קהילת קוסטרומה. המון רב נהר לבית, אך הרבי סירב לקבל פני איש.

בשבת, פרשת פינחס, עלה הרבי לתורה ובירך ברכת "הגומל". לאחר הקידוש, אמר מאמר נוסף בשם "ברוך הגומל", ביאור על המאמר הראשון, שאמר בי"ג תמוז בקוסטרומה. בעת הסעודה, שהפכה לסעודת הודאה, אמר את המאמר "שאו ידיכם קודש".

בד-בבד עם השמחה הגדולה, ברור היה לחסידים, כי המשך מגוריו של הרבי בלנינגרד, תחת אפם של מסינג ולולב, הינו מסוכן ביותר. ואכן, באותם ימים, הופיע בעיתון הייבסקי "עמעס" מאמר חריף נגד הרבי, ובו הובעה דרישה לאוסרו שוב. לולב, נחמנסון ומסינג מצידם, לא נחו ולא שקטו. הם סירבו להשלים עם העובדה, שברוסיה הסובייטית, יוצא רב, הנאבק בג.פ.או., כשידו על העליונה.

עקב כך, עזב הרבי, בסוף חודש תמוז, את לנינגרד והתיישב בכפר מלחובקה, הסמוך לעיר מוסקבה.
לא אמכור רגע אחד מייסורי...

לאחר יציאתו את רוסיה לריגא, שאלו את הרבי הריי"ץ  לתחושתו לאחר כל מסכת הייסורים שעברו עליו והשיב: "אם יציע לי מישהו למכור לי במיליארד, רגע אחד של ייסורים בעתיד – לא אקנה. ואם ירצה מישהו לקנות אצלי עבור מיליארד, רגע מייסוריי בעבר – לא אמכור".

באיגרת מיוחדת שכתב מרן האדמו"ר הריי"צ לחוג את יום גאולתו ממלתעות הקומוניסטים הוא מציין את משמעות היום הגדול "לא אותי בלבד גאל הקב"ה בי"ב תמוז, כי אם גם כל מחבבי תורתו הקדושה שומרי מצוה, וגם את אשר בשם ישראל יכונה, כי כל איש ישראל, מבלי התחשב עם מצבו הפרטי בשמירת וקיום המצות, לבו תמים עם ה' ותורתו.. היום שנים עשר לחדש תמוז הוא יום חג גאולת עוסקי הרבצת תורה, כי ביום ההוא נודע גלוי לעין כל, כי העבודה הגדולה אשר עבדתי בהרבצת תורה וחיזוק הדת, מותרת היא על פי חוקי המדינה, הנותנת זכות וחופש לשומרי דת כמו לשאר אזרחי המדינה.

גדולי ומאורי ישראל בדור הקודם, בהם, כ"ק האדמו"רים רבי נחום טברסקי מרחמסטריווקא ורבי שמעון שלום קאליש מאמשינוב, רבה של ירושלים הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד ורבים נוספים, יצאו מגדרם כדי להביע את תודתם לבורא עולם על הנס שנעשה לעם ישראל ביום גדול זה שניצל האדמו"ר הריי"צ מציפורני מלכות הרשע הקומוניסטית.