הרב ישראל זלמנוביץ'

בימים אלו יושבים אנשי ונשות חינוך ועורכים בינם לבין עצמם את החשבון השנתי, מעין ספירת מלאי העולים וצפים: רגשות סיפוק של 'סוף'. לחניכים יש מעט שחרור מהלחץ של המוסד הלימודי, ולנו עובדי החינוך 'שלוחי דרבנן', מגיעה מנוחה... אגירת כוחות לשנה החדשה...
יחד עם זאת, ישנן עוד תהיות והרהורים שעולים, הרהורים מסוג שונה, הבאים ממקום מטריד מעט!

אנו נזכרים בסיטואציות מכיתת הלימוד שבה ניסינו ועמלנו 'לגעת' 'להשפיע'... אולם, לחלק מתלמדנו לא הצלחנו לסייע ולערוך ולו במעט שינוי חינוכי או לימודי ... דבר היוצר בנו תסכול - האם יגענו ועמלנו לשווא?

התשובה הניצחת וההחלטית הנלמדת מפרשת 'זאת חקת התורה' שלא רק שלא יגענו לריק, אלא שהועלנו ועוד איך....!

'זֹ֚את חֻקַּ֣ת הַתּוֹרָ֔ה' ולא 'זֹ֚את חֻקַּ֣ת הפָרָ֨ה'

הפרשנות וכן הדרשנות המובאים בפתיחת ה'סדרה', מעלים את תמיהתם: מדוע נקט הכתוב בלשון: 'זֹ֚את חֻקַּ֣ת הַתּוֹרָ֔ה' ולא נקט במטבע הלשוני הקיים: 'זֹ֖את חֻקַּ֣ת הַפָּ֑סַח' וכך היה לכאורה היה צריך להיכתב בציווי חוק – פרה אדומה: 'זֹ֚את חֻקַּ֣ת הפָרָ֨ה'?

וכך כותב האורח חיים הקדוש:

'זֹ֚את חֻקַּ֣ת הַתּוֹרָ֔ה'. צריך לדעת למה כינה למצוה זו שם כללות התורה, שהיה לו לומר זאת חקה וגו' או זאת חקת הטומאה או חקת הטהרה כדרך אומרו (שמות יב) 'זאת חקת הפסח' (כן מביא את התמיה אדמו"ר הזקן בפרשה החסידית ליקוטי תורה לפרשתנו).

אדמו"ר הזקן בליקוטי תורה במאמרו הראשון לפרשתנו מבאר שאכן בדבריה התורה מדגישה שבחוקת מצוות הפרה האדומה, מצוי הבסיס ויסוד כל מצוות התורה כולה.: '...בפרה אדומה שעליה נאמר 'זֹ֚את חֻקַּ֣ת הַתּוֹרָ֔ה', שהיא גם כן כללות התורה...'

עם כל הנאמר אודות חוקת פרה אדומה, שאפילו שלמה המלך החכם באדם התבטא: ...אָמַ֣רְתִּי אֶחְכָּ֔מָה וְהִ֖יא רְחוֹקָ֥ה מִמֶּֽנִּי'(קהלת פרק ז'). יש מה ללמוד ממצווה וחוק זה שבהרי התורה נקטה בלשון: 'חֻקַּ֣ת הַתּוֹרָ֔ה', שדרכה יש וניתן להבין את כל התורה כולה ועלינו להתבונן מה ניתן כן ללמוד מאותה מצווה- פרה אדומה?

עלינו לחוש התבטלות, גם במצוות הניתנות להבנה והשגה

אדמו"ר הזקן, בפרשה החסידית על פרשתנו מביא את ההקשר הלשוני בין מצוות פרה אדומה, שהוגדרה על יד התורה - חֻקַּ֣ת הַתּוֹרָ֔ה, לבין לשון שם העצם: 'אותיות החקיקה' אותיות הנחקקות באבן ובסלע.

יש לערוך הבחנה בין אותיות שנכתבות על גבי קלף בכתיבת ספר תורה וכדומה, שאותו רישום בדיו הרי הוא מסתיר ומכסה ומסתיר באותיות הכתיבה בדיו שחור את הקלף עליהן הן כתובות, כדבר נפרד ואף ניתן להסרה...

מה שאין כן אותיות הנחרטות באבן המייצגות את התוכן, הרי הן חלק בלתי נפרד מחומר הגלם שממנו הן ניבנו וסודרו למשמעות ותוכן.

א"כ ישנם מצוות שקיומן מובן בשכלנו, שהגדרתן בסוגי הקטגוריות 'משפטים' ו'העדות'.

לעומתן, ישנן מצוות המוגדרות כ'חוקים', מצוות שאין שכלנו מבינם: מצות ' לבוש בגד שעטנז', או אכילת חזיר ומצוות הקשורות למכלול טומאה וטהרה, הנחשבות לחוק. קיומן מתבצע ללא הבנה ומתוך קבלת עול ותמיהתן של אומת העולם והשטן, כלשונו של רש"י:

'זֹ֚את חֻקַּ֣ת הַתּוֹרָ֔ה' - לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה, לפיכך כתב בה חקה, גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה'.

אותה 'מחלקת 'חוקים' שנכללת בה מצוות 'פרה אדומה' שעליה נאמר:'חֻקַּ֣ת הַתּוֹרָ֔ה' משולה היא לאותיות החקיקה החקוקות מינה וביה וללא תוספות. דבר המוכיח כי המקיימן הינו מצוי בחיבור מוחלט והתבטלות לאור אין סוף, ללא תערובת של דברים אנושיים של שכל והבנה ומכאן קבלת
המטבע הלשוני:'חֻקַּ֣ת הַתּוֹרָ֔ה'

גם במסגרת מצוות הנחשבות ל'חוקים' והן בבחינת למעלה מטעם ודעת, ישנו מדרג של הבנה....

עד כה משתמע לכאורה שכל המצוות המוגדרות כ'חוקים', מורכבות מאותן החוסר הבנה הבנה והשגה במידה שווה.

אלא, שהתורה הפנימית מגיעה ל'עומק רום' ומוצאת חלוקה באותה מחלקת 'חוקים' בדרגת האי- הבנה ובקיומן המראה על שוני בהתקשרות וגודל ההתבטלות לאורהאין סוף בקיומן של אותן מצוות.

וכך מבאר הרבי בליקוטי שיחות כרך ח' (מתורגם עמ' 128) ומעלה תחילה תמיהה: מלשון הכתוב: 'זֹ֚את חֻקַּ֣ת הַתּוֹרָ֔ה' נראה שרק פרה אדומה היא היחידה המוגדרת כ'חוקה' ולעומת זאת, לכאורה ישנן עוד מצוות שהן 'חוקים', אכילת חזיר ולבישת שעטנז?

על מנת לענות על התמיה, מבאר הרבי שישנם שני סוגי חוקים: הראשונה- שאכן כן ניתן להבינן למרות שהם בגדר 'חוקים', אך עדיין יש עליהן שאלות וקשיים. לעומתן, ישנה מצווה אחת והיא 'פרה אדומה', שאודתה נכתב בתורה את מילת הבררה: 'זֹ֚את'- 'זֹ֚את חֻקַּ֣ת הַתּוֹרָ֔ה'- היא היחידה שאינה מתקבלת כלל על פי השכל!

בהמשך הדברים מבאר (שם עמ' 131), כי על ידי תורת החסידות ניתן להבחין שבאותיות 'החקיקה', הרומזות על מצוות 'החוקים' ישנן שתי דרגות.

המדרג הראשון הינו זה שתיארנו לעיל. אותיות חקיקה שחקוקות באבן טובה.

אולם ישנו מדרג נעלה של אותיות חקיקה שחקוקות באבן, אך חקיקתן הינה מעבר לעבר, כמו שהיו בלוחות הברית. סוג חקיקה זה רומז על מצוות 'פרה אדומה' שעליה נכתב: 'זֹ֚את חֻקַּ֣ת הַתּוֹרָ֔ה'-

שממנה ניתן נלמד על כלל מצוות התורה, שגם קיום מצוות בסוגי 'עדות' ו'משפטים', שבהן ישנו שכל והבנה, עליינו לקיימן מתוך קבלת עול והתבטלות מוחלטת!

ממצוות 'פרה אדומה' המטהרת 'טמאי מתים'- נלמד כיצד רק 'נגיעה' ולו הקלה מחוללת מהפך ב'טהורים'

על ידי אפר פרה אדומה זוכים אנו להיטהר מהטומאה הקשה ביותר- טומאת מת. בהקשר לכללות הטומאה מעלה 'איוב' ושואל את השאלה ואף מעורר את התקווה: 'מִֽי־יִתֵּ֣ן טָ֭הוֹר מִטָּמֵ֗א...'
מביא על כך המדרש:

'מי יתן טהור מטמא לא אחד (איוב יד: ד), כגון אברהם מתרח, חזקיה מאחז, ומרדכי משמעי, ... מי עשה כן? מי צוה כן? מי גזר כן? לא אחד?! לא יחידו של עולם?! כתוב עוד- בהרת כגריס טמא פרח בכולו טהור. מי עשה כן? מי צוה כן? מי גזר כן? לא יחידו של עולם?! ...כתוב עוד - כל העסוקין בפרה מתחילה ועד סוף מטמאין בבגדים, היא עצמה מטהרת טמאים. אלא אמר הקדוש ברוך הוא: חוקה חקקתי וגזירה גזרתי ואין את רשיי לעבור על גזירתי, 'זֹ֚את חֻקַּ֣ת הַתּוֹרָ֔ה' (פסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים) פיסקא ד - פרה אדומה)

הרבי מדייק בלשון המדרש(ליקוטי שיחות כרך י"א ) מכך שהמדרש מסיים בלשון הפסוק המתחיל את פרשתנו:' 'זֹ֚את חֻקַּ֣ת הַתּוֹרָ֔ה' הרי שניתן להסיק ממצוות 'פרה אדומה' לכללות עניני הטומאה והטהרה שהמקיימן, נקשר לאותה חוקה וגזרה שנגזרו על ידי ה'רצון העליון'.

כמו שבכללי הלכות 'טומאה', אדם נטמא כולו גם אם נגעה בו הטומאה רק מחלק קטן שבגופו הרי נטמא כולו על אחת כמה וכמה בענייני טהרה .

כך הכלל בענייני 'טהרה' - אדם המתעסק במהלך חייו ב'הפצת המעיינות', בקירוב יהודים ואפילו יש בפועלו ולו רק 'נגיעה' קלה בנשמה של הזולת, הרי שבכך גרם הוא למהפך אצל אותו אדם וחולל בו שינוי המעלה אותו מעומק שאול לעומק רום.

עלינו להפנים ולהסיק ש'נגיעה' בתלמידנו, ולו במעט חוללה בו 'מהפכה...'

בשלהי שנת חינוך מבורכת, נדע לשאוב כוחות מעמלנו החינוכי ובטוחים אנו בעזרת ה', כי כל תלמידי היכל כיתתנו קיבלו מאתנו מנת קורטוב של ידע וחינוך ובפרט חיקוי חיובי לחייהם העתידיים.

עמלנו ודאי לא היה לשווא ובוודאי יפיק 'פירות טובים' ונזכה לקבל כוחות חיוביים לקראת המלאכה הכל – כך יקרה וחשובה - הלא היא מלאכת חינוך ילדי ישראל!