קבע כעמוד הבית
|
הוספה למועדפים
|
פרסם אצלנו
|
צור קשר
|







מרטיט: כך אני זוכר את ג' תמוז תשנ"ד ● הרב זלמן הבר
(יום ראשון, כ''ז סיון תשע''ח)

עשרים וארבע שעות לפני הרגע הנורא הצליח להסתנן לקומה המסוגרת בבית הרפואה. את הידיעה המרה שמע ללא כל הכנה מאמו וחש לבית חיינו. ברגעי 'סתימת הגולל' המרטיטים היה מהמעטים שזכו לעמוד בסמיכות ממש, בתוך הדל"ת אמות באוהל הקדוש ● עשרים וארבע שנים אחרי, חוזר שליח הרבי בטקומה שבוושינגטון הרב שניאור זלמן הלוי הבר לרגעים שנצרבו במוחו לעד, ושאותם אצר לעצמו במשך כל השנים ● "במהלך עשרים וארבע השנים האחרונות לא הייתי מוכן לקרוא שום קטע, יומן או כתבה שתיארו את אותו יום שחור. לא רציתי שקריאת זיכרונות שכתבו אחרים תדלל או תזייף בתוכי את הזיכרונות שלי, את מה שאני עצמי חוויתי והרגשתי ממה שהתרחש אז" ● כעת, בשפה רוטטת ומלאת רגש, הוא כותב לראשונה  ליומן המלא




הרב זלמי הבר
שליח הרבי בטקומה, וואשינגטון

עם יום ג' בתמוז העומד להתקרב, שוב בפעם העשרים וארבע ל"ע, אני רוצה לחלוק את זיכרונותי כבחור ישיבה באותו יום גורלי, לפני 24 שנה (משהו שלא שיתפתי עד עכשיו). 

אך טרם אתחיל, כמה מילות הקדמה.

במהלך עשרים וארבע השנים האחרונות מעולם לא קראתי - ביודעין ומתוך כוונה - שום קטע, יומן או כתבה שתיארו את אותו יום מר ונמהר של ג' תמוז תשנ"ד. לא רציתי שקריאת זיכרונות שכתבו אחרים תדלל או תזייף בתוכי את הזיכרונות שלי, מה שאני עצמי חוויתי והרגשתי ממה שהתרחש אז, ואת מה שאני זוכר מאותו תקופה.

הזיכרונות אותם עומד אני לפרוס בשורות הקרובות הינם זיכרונות אישיים, שחרוטים, חקוקים ונשמרו בלבי ובמוחי במשך עשרים וארבע שנים, וכעת, לראשונה, פורק אני אותם ממני עלי כתב.

עוד נקודה אחת. מטבעי איני כתבן או נסחן. הזיכרונות אותם תקראו בשורות הבאות נכתבו אם כן יותר בסגנון של 'חסידישע פארבריינגען', שיחת אחים מתוך שבת אחים, ולא ככתבה שנכתבה מראש על מנת להגיע לדפוס.

ואחרי כל ההקדמה הארוכה, אתחיל.

תלמיד באהלי תורה

את השנים תשנ"ב - תשנ"ד העברתי כתלמיד במתיבתא 'אוהלי תורה' שבקראון הייטס, סמוך לבית חיינו. לכם נשאר רק לדמיין מה חווינו אנחנו כבחורים באותה תקופה קשה. הבלבול אצל כל אחד מאתנו היה מוחלט.

מאז כ"ז אדר ואילך מצאנו את עצמנו כל הזמן רצים הלוך ושוב ל-770, לפעמים פעמיים ביום, כדי לזכות ולראות את הרבי בעת שיצא למרפסת להתפלל עם הקהל. לפני התפילות היינו מקבלים הודעה במכשיר ה'ביפר' שלנו ש"מנחה נאו", ומאוחר יותר באותו יום, צפצוף נוסף היה מגיע: "מעריב נאו". היינו רצים מיד מהישיבה ל-770 להספיק את המניין... הדרך מהישיבה ששכנה אז ברחוב טרוי לבית חיינו שבדרך כלל אורכת כ-20 דקות הליכה, נעשתה על ידינו בדקות ספורות. איך? אל תשאלו...

באותה תקופה הלכו גם רבים מהבחורים למנהטן מידי שבת כדי להיות ליד הרבי. תחילה בסמיכות לבית רפואה 'הר סיני' למספר שבועות. ובתשנ"ד בסמיכות לבית הרפואה 'בית ישראל'.

כל זה ועוד לקחו מחיר רגשי רב מבחור צעיר, שעד עתה רגיל היה לרוץ ל-770 בכדי לשמוע שיחה, או לקראת לחלוקה, תפילה וכדומה, ופתאום, רץ ל-770 רק כדי לקבל הצצה לכמה דקות מהרבי ובתקווה שנס יתרחש ונזכה לשמוע שיחה מפי קדשו. היה זה באמת מחיר רגשי רב עלינו.

נוסף על כך, באותה שנה חוותה הכיתה שלנו בישיבה את פטירתו הטראגית של התמים הקדוש ארי הלברשטאם הי"ד שלמד עמנו, ואת כל שאר ה"דרמה" שהגיעה בעקבות זה. ופרט שבאותה שנה בכל יום שישי אני וארי היינו הולכים ביחד למבצעים. ובאותו קיץ היינו שותפים באותו חדר בקעמפ. ולמרות שתמיד ידענו שפטירתו היא "בקרובי אקדש", הרי שעבורנו לא הקלה ידיעה זו את המשא. וזה קרה כמה חדשים לפני ג' תמוז.

בסמיכות לבית הרפואה

נעבור כעת למחצית השנייה של שנת תשנ"ד.

במשך כמה חודשים - עד השבת שלפני ג' תמוז - הייתי מידי שבת וכן ברוב ימי השבוע בסמוך לבית הרפואה בשם 'בית ישראל' שבו היה הרבי, כמו עוד חסידים נוספים.

בשבת שלפני ג' תמוז עשיתי אותו הדבר. אחרי שעות ארוכות של מבצעים, הגעתי ל'בית ישראל' ביום שישי אחר הצהריים. התפללתי קבלת שבת, למדתי, אמרתי תהילים, אכלתי סעודת שבת והתוועדתי ביחד עם כולם. כל התפילות התקיימו באודיטוריום גדול של בית ישראל. אך הסעודות כולן התקיימו בקפיטריה של בית ספר ציבורי, ממש ממול לבית הרפואה.

כולנו הבנו באותה תקופה מהו מצבו של הרבי ("דער מצב" כפי שקראנו לזה אז בינינו לבין עצמנו), וידענו שהוא לא טוב, אך מה בדיוק קורה ועד כמה המצב גרוע לא יכולנו לדעת בוודאות. המזכירים והרופאים המשיכו לבוא ולעדכן את כולנו על מצבו של הרבי, אך המסרים שנשארו אצלנו מהם היו מבלבלים ומוצפנים של מה בדיוק קורה.

באותו ערב, ליל שבת - לילה לפני ג' תמוז, אמרתי לחבר שלי שאני חש צימאון להיות קרוב ככל האפשר בגשמיות אל הרבי. הצעתי לו לעלות במעלה המדרגות אל תוך בית הרפואה ולבלות את הלילה שם, הכי קרוב לרבי. שאלתי אותו אם הוא מעוניין להצטרף אלי, והוא נענה ברצון. התחלנו לעלות במדרגות בית הרפואה, להתקדם עד כמה שנצליח. הבניין כולו היה מאובטח, שומר בכל כניסה ובכל קומה. חדרו של הרבי היה בקומה השביעית, ובקומה זו היה הביטחון חזק ומוקפד יותר, וגם היה סגור לציבור.

כנגד כל הסיכויים הצלחנו להגיע לאזור חדר ההמתנה בקומה השישית, מבלי להיתפס על ידי מאבטח. ברגע שהגענו התחלנו ללמוד ביחד ולומר תהילים. אני נמנמתי קצת פה ושם במשך כל הלילה, כל אותו זמן שהיתי ממש מתחת לחדרו של הרבי.

בשלב מסוים בבוקר הגיע מאבטח וביקש מאתנו לעזוב את המקום ולחזור למטה. ירדנו והלכנו למקווה, שהיה במרחק רחובות רבים ובבית הכנסת ישן, וחזרנו להתפלל. קראנו עוד תהילים, למדנו ואכלנו יחד עם כולם. כל החסידים שבאו למקום לאותה שבת העבירו אותה בפארבריינגען מתוך אוירה של שבת אחים גם יחד ובלימודים או אמירת תהילים.

במשך כל שעות יום השבת, המשיכו המזכירים והאנשים הקרובים לעדכן אותנו על המצב. המסרים שהגיעו אלינו לא היו ברורים וקשה היה להבין מה באמת קורה. מה שברור אבל לכולם היה - שהמצב לא טוב. את זה הצלחנו להבין. ולמרות כל זאת, מעולם לא עלה על דעתי אפילו לרגע לחשוב על הגרוע ביותר...

במוצאי שבת חשבתי לעצמי ללכת הביתה לנוח קצת ותכננתי לחזור למחרת.

"מה עם הרבי?"

זמן קצר אחרי שנרדמתי בבית, מעירה אותי אמי (הכ"מ). היא עומדת ליד המיטה שלי ובוכה.
שאלתי אותה: "מה קרה?" אך היא לא ענתה ופשוט אמרה שוב ושוב, "הרבי... הרבי... הרבי..."

שאלתי שוב "מה עם הרבי?!" לא נתתי למחשבה רעה על הגרוע מכל לעלות ברעיוני, והיא פשוט המשיכה ואמרה שוב ושוב, "הרבי... הרבי...". אך הבנתי מהתנהגותה שדבר שלא יעלה על הדעת התרחש.

היות שנרדמתי עם בגדי שבת, הייתי מסוגל לקפוץ מיד מהמיטה ולרוץ ל-770, רק כדי לאשר את מה שהבנתי בירכתי מוחי. כולנו הצגנו אחד לשני את הודעת הביפר המפורסמת שקיבלנו מ-WLCC המצטטת רק את המילים "שמע ישראל השם אלוקינו השם אחד".

רצתי במהירות למקווה כדי להיות מוכן למה שיבוא אלינו, וחזרתי ל-770.

לקחתי תהילים ביד, וכולנו רק המשכנו להסתכל אחד על השני כדי למצוא את המילים הנכונות מה לומר, אבל שום מילים אמתיות לא יצאו מפינו.

באחד הרגעים הודיעו שהרבי יחזור בקרוב מאוד ל-770. עם כל הכנות יכול אני לומר שבאמת ובתמים היה ברור לי שנראה את הרבי חוזר ל-770 כ"מלך ביופיו", חי וקיים.

השעה הייתה ארבע לפנות בוקר. אני זוכר שעמדתי ליד ר׳ נחום קפלן כשהודיעו שהאמבולנס עם הרבי נמצא במורד הרחוב. עמדנו ליד המדרגות של 770 וחיכינו שיגיע.

כאשר הגיע האמבולנס והרבי נלקח מתוכו, פרצו כל אלה שעמדו סביב בבכי בלתי נשלט. הבכיות היו נוראיות. אני זוכר איך שר' נחום קפלן התחיל לצעוק בקול, "אוי רבי... אוי רבי...". לפני שיכולנו אפילו למצמץ סגרו אנשי 'ועד המסדר' את הדלת של 770, משאירים את כולנו בחוץ בוכים ותוהים מה יהיה הלאה.

מאותו רגע נכנסתי למציאות קשה. הסתובבתי בחוץ מ-770 ובסביבתו במשך השעות הקטנות של הלילה, קצת במבוכה, יותר נכון באפתיות.

באיזשהו שלב הגיעה הידיעה אודות הלוויה שתערך למחרת בשעות אחר הצהריים. מראש תוכננה ההלוויה למועד מאוחר יותר באותו יום על מנת לתת הזדמנות לחסידים רבים מכל רחבי העולם להגיע ולהשתתף.

כל מיני מחשבות חלפו במוחי באותו לילה. עמדתי שם וראיתי כמה חסידים שרוקדים, כמה חסידים שבוכים, אחרים שרוקדים ובוכים יחד. אף אחד לא יכול לשפוט את אותם רגעים. הרגש אז גבר על השכל. היה זה בהחלט התפרצות רגשות ברמה הגבוהה ביותר. מי לא חשב שהרבי עומד להתגלות ומשיח יבוא עוד באותו יום?! עם זאת, עדיין התכוננו להיות בהלוויה.

באותן שעות ארוכות, אני זוכר שראיתי את אנשי ה'חברה קדישא' מוציאים מהזאל למעלה את השולחן שבו התפלל הרבי מנחה ומעריב במשך שנות הלמ"דים והמ"מים (שולחן שנבנה על ידי ר' יענקל ליפסקר) בכדי לפרקו ולבנות ממנו את הארון עבור הרבי.

סוריאליסטי מאוד היה המחזה שבו ראיתי אותם מוציאים את הסטנדר של הרבי מבית הכנסת למטה, זה שהרבי השתמש בו לשיחות (סטנדר חדש יחסית), מפורק כדי לבנות ממנו חלק אחר בארון הקודש. ארון הקודש של הרבי.

תרין דלא מתפרשין

אני זוכר שהיו דיונים בין כמה מהחסידים, היכן יהיה מקום הקבורה.

קצת רקע: כשהרבנית חנה ע״ה נפטרה בשנת תשכ"ה, החליטו אנשי החברה קדישא לקבור אותה במקום שבו היא קבורה עכשיו (ולא מול האוהל). הרבי הלך אז וקנה חמש מקומות ממש מול אימו בצד של הגברים. אז עכשיו בג׳ תמוז כמה תהו אולי זה המקום שבו הרבי רצה להיות. אבל אנחנו כחסידים ידענו בלי שום ספק שהרבי רוצה להיות ליד הרבי הקודם באוהל. ובהחלט שהרבי ירצה להיות בתוך האוהל, היות שהרבי והרבי הקודם הם תרין דלא מתפרשין. וכך הווה.

החל מהבוקר ובמשך חלק מן היום, ניתנה ההזדמנות לכל אחד לעמוד בשורה ולעבור על פני החדר של הרבי, ולהציץ אל תוך הדלת הפתוחה בו בזמן שהרבי היה על אדמת קודש. הסצנה עוררה בי שבירת לב מוחלטת. בדרך כלל הרבי היה עומד בדיוק ליד אותו הדלת, ומברך כל אחד מאתנו כשבחיוך על פניו. ועכשיו?!... כולם גם ביקשו מחילה.

התור התקדם מכיוון שביל הגישה, דרך העלייה במדרגות אל גן עדן התחתון. ההרגשה הייתה כאילו אתה בא בשביל פני"ם, לתת את פדיון הנפש שלך לרבי או לקבל חתיכת 'לעקאח' מהרבי. עצם העמידה בתור באותו מקום, החזירה אצלי את התחושות ההן, עת עמדנו על אותו מקום בדרך לתת את פדיון הנפש שלנו לרבי, רק שהפעם ביד החזקנו תהלים ודמעות נשרו מעינינו. בינתיים עשינו כולנו אחד את השני את הקריעה הנדרשת על הבגדים.

כשיצאתי מהדלת הראשית של 770 לאחר שעברתי ליד חדרו של הרבי, עמדתי בצד המערבי של השביל, ונשארתי שם עד שהלוויה התחילה. משך כל אותו הזמן, בעודי אומר תהילים, ראיתי את זרם הפוליטיקאים ואת כל אותם "גוטע אידן" מכל החוגים, כשהם נכנסים ויוצאים מהדלת הראשית של 770 כדי לכבד את הרבי.

כמו כן שמתי לב למאות החסידים שהגיעו זה עתה מכל רחבי העולם. יכולתי רק לדמיין את הלחץ שהיה מנת חלקם בשעות שלפני זה - הצורך למצוא מקום פנוי בטיסה הקרובה ביותר לניו יורק, לרוץ מהבית ולהיטלטל בין פקידים תוך כדי שחושבים על הרבי כל משך הזמן.

במשך כל שעות היום, אלפי אנשים נשים וטף מכל השכונות בניו יורק התחילו לזרום אל שדרת איסטערן פארקווי על מנת להשתתף בהלוויה (לאחר מכן אמרו, כי הרחובות הרבים שסביב לשכונה שנסגרו באותן שעות מנעו מאלפי איש נוספים להשתתף בלוייה).

ואז הגיע הרגע הנורא... הדלת הראשית של 770 נפתחה, וראיתי את ארון הקודש של הרבי יוצא תוך שהוא על כתפיהם של חסידים... .... באותו רגע פרץ הקהל כולו בצווחה גבוהה (אזא געשריי), שהחרימה את אוזני..

כשהארון התחיל להתקרב למקום שבו עמדתי, הבחנתי בסירטוק המשי של הרבי מעל הארון. זה עורר בי צמרמורת עזה. הרגשתי חלל בלב ובור בבטני. פשוט זינקתי ממקומי ורצתי לכיוון הארון. המשכתי ללכת ישר אחריו בכל עת שעשה את הדרך עד נתיב ה'סערוויס' שבקצה הרחוב ומשם לרכב של החברה קדישה (הרכב לא היה רגיל, אלא יותר גדול הנקרא SUV).

בחלקו האחורי של הרכב ישבו חברי הכולל מהחברה קדישא, עם הגב אל החלונות משני הצדדים. הם ישבו כשרגליהם מָתוּחות, כך שניתן יהיה להניח את ארון הקודש של הרבי על רגליהם בצורה שלעולם הארון לא ינוח עד שיגיע לאוהל להקבורה עצמה.

מצאתי את עצמי עומד ממש מול פתח הרכב כשהארון בתוכו, ומסיבה כלשהי התחלתי קצת להישען אל תוך הרכב. הרגשתי כל כך חזק שאני צריך להיות קרוב אל הרבי... הרכב התניע ורצתי אחריו לאורך שני 'בלאקים' של רחוב איסטערן פארקווי.

ידעתי שאני חייב להגיע לאוהל, להיות שם יחד עם הרבי. איך לעשות את זה? לא בדיוק ידעתי, רק ידעתי שאני חייב ללכת.

הייתה אז במורד הרחוב מכונית עמוסה בחסידים שנסעה כמה רכבים מאחורי רכבו של הרבי. חלקו האחורי של הרכב היה פתוח. אני זוכר שכל מה שהצלחתי לראות מאחוריה, היה שהחלון האחורי פתוח, הרבה אנשים דחוסים בתוכו, וזה רק נוסע ומתרחק ממני מרגע לרגע.

רצתי מהר ככל שיכולתי כדי להתקרב אל הרכב עד שאחרי ריצה של כרחוב אחד התקרבתי מספיק וצללתי היישר לתוכה, אל חיקו של... ר' מאיר הארליג. הוא מיד התחיל לצעוק עלי בקולו הגבוה, "מה אתה חושב שאתה עושה? האם אתה משוגע?" האם אתה צודרייט?" אבל כאשר הוא העביר מבט שוב על הבעות הפנים שלי והבין שעז חפצי להגיע לאוהל, הרשה לי להישאר שם נמעך בין אנשים לכל הנסיעה. אני לא זוכר הרבה מאותה נסיעה, כיוון שהייתי עסוק בלסדר את נשימתי לאחר הריצות המטורפות בדקות שלפני זה. כל מה שיכולתי לשמוע היה קולות של בכי מתוך המכונית, וקולות של צופרים צורמים מחוץ למכונית.


בעיגול: הרב הבר במהלך ההלוויה

הבטחה

הגענו לבית החיים במהירות, כיוון ששיירת המכוניות שנסעו לאוהל מהלוויה היו עם ליווי משטרתי.

ברגע שהגענו לשם, רצתי מיד לכיוון האוהל. כשהגעתי גילתי כי המקום מאובטח לגמרי ואין שום סיכוי להיכנס פנימה. שוטרים עמדו בכל מקום ומנעו מאנשים את הכניסה למקום הקבורה עצמו.
ידעתי שאני חייב להיות בתוך האוהל עצמו איכשהו. בזווית עיני הבחנתי בסולם שנשען על הקיר המערבי של האוהל. מבלי לחשוב או לשאול מישהו, טיפסתי על הסולם, וקפצתי מעל הקיר אל תוך האוהל שהיה מלא באנשים. כמה מ'ועד המסדר' רצו שאצא מהמקום, אבל מבחינתי לא היה סיכוי שאעזוב. נחתי בצדו הימני של האוהל קרוב למערב, למקום שבו היה חדרו של הרבי (לפני שנשרף).

זמן קצר לאחר מכן הובא ארון הקודש תוך כל המהומה. הייתה זו משימה קשה מאוד עבור החברה קדישא לתמרן את הארון דרך הפתחים הדחוקים. זה לקח קצת זמן, והיו אלה רגעים מורטי עצבים, אם להתבטא בלשון המעטה...

אני זוכר שכשהורידו את ארון הקודש של הרבי, הרגשתי צמרמורת שחוצה את גופי. זיעה קרה אפפה אותי לגמרי. מה אני יכול להעיד מאותם רגעים? זה באמת יכול היה לקרות? אני חושב שאני כנראה אחד מתוך אולי 100 אנשים לכל היותר מכל העולם, שראו את הרגע המרטיט הזה בעיניהם הגשמיות.

בתוך הקבר היה קיר זמני, אותו בנו אנשי החברה קדישא באותו בוקר כדי לעצור את העפר שנשפך מקברו של הרבי הקודם. הקיר נבנה מכמה עמודי מתכת עבים ולוחות עץ שהונחו ביניהם.
אחד מאנשי החברה קדישא ירד אל תוך הקבר לעשות את מה שהיה צריך לעשות, וגם להסיר את קיר העץ הזמני. כשהוציא את לוחות העץ הכי תחתונים, נתגלה חלק מארון קודש של הפריעדיקער רבי וגם חלק מבד לבן... היה זה בפני עצמו מראה מצמרר.

אותו אחד שירד לסדר את הקבר התקשה בהוצאת אחד העמודים שתמכו בקיר הזמני. ככל שניסה, לא הצליח. המזכירים וראשי החברה קדישא התחילו לדבר ביחד וניסו לטכס עצה. בסוף נקבע כי אחד מחברי השמירה שעמדו בסמוך ינסה להסיר את זה. הוא ירד למטה ואחרי כמה ניסיונות הסיר בהצלחה את העמוד.

רבי תתגלה!

רגעים לפני 'סתימת הגולל' דיבר בקול רם אל הרבי השליח הרב שלמה קונין, במילים פשוטות אך מתוך צעקת הלב. הוא התחנן אל הרבי "צו זיך מגלה זיין" (שיתגלה), והבטיח לרבי כי אנו, השלוחים שלו והחסידים שלו וועלן אויספירן די כוונה פון רבי'ן און אראפבריינגען משיח למטה (ימלאו את כוונתו של הרבי ויביאו את משיח למטה). היו אלה דיבורים חזקים מאוד ומרגשים ביותר (אני תוהה אם ישנה הקלטה מזה. כמה שזה יהיה התעוררות לשמוע את זה שוב...).

את הבכיות הנוראיות שפרצו באותם רגעים שהחלו בסתימת הגולל מכל אלו העומדים סביב קשה מידי להסביר או לתאר. אני זוכר שעמדתי ליד ר' אברומי ליטר, כשאני רק מחזיק את ידו ובוכה. אמרתי לו: "כל חיי עמדתי בצדו הימני של הרבי, בפארבריינגענ'ס, בתפילות, בחלוקות, בשיחות, ועכשיו... כעת אני עומד שוב בצד ימין של הרבי. פעם אחרונה.... לעת עתה".

ר' לוי'טשע שפירא מהחברה קדישא אמר את צידוק הדין בהתעוררות לב גדולה. כשהתחיל לומר את המילים "הצור תמים פעלו..." בנימה האגדית שלו, רבים מן העומדים באוהל פרצו בבכי מר. כשהגיע למילים שלקראת סוף אותה תפילה - "השם נתן והשם לקח..." קיבלתי כזה צוטרייסלטקייט... כזה זעזוע עמוק. הקשבתי למילים שיצאו מפיו, בטון האגדי שלו, וניסיתי להתבונן בהן קצת, להבין את מהותם כפי שנאמרו על ידי הרבי. המילים "לא יעזוב צאן מרעיתו" צלצלו בראשי שוב ושוב...

את הקדיש אמרו כל המזכירים בבכיות. לאחר מכן ניגשו כל הנוכחים באוהל אל מול הרבי, לומר כמה פרקי תהילים ולבקש מחילה. לאחר תקופה ארוכה של זמן, גם אני עשיתי זאת, ויצאתי מהאהל. עשיתי את דרכי חזרה ל-770, לשבת 'שבעה' עם כל החסידים.


בתמונה: הרב הבר בילדותו לצד הרבי במהלך חלוקת 'כוס של ברכה'

בן של הרבי

גדלתי תחת ברכיו של הרבי, הן במובן הפשוט של המילה והן במשמעותו הרוחנית. בכל השנים זכיתי להיות סביב הרבי ב-770. זכיתי להיות נוכח בהתוועדויות ובכל שיחות הקודש של הרבי וכו' וכו'. באותו יום הייתי בטוח שהיום לא הולך להסתיים ללא ההתגלות. אחרי כל הדיבורים ששמענו מהרבי שוב ושוב ש"אט אט קומט משיח" ו"הנה זה בא", המצב לא יכול היה להיות אחר - מבחינתי ההתגלות הייתה צריך להיות טרם כלות היום.

באותו לילה הייתה לי הזכות להיות חלק מקבוצת בחורים שישבה ולמדה כל הלילה בחדרו של הרבי. אני זוכר את השיחה שלמדנו אז, שיחה שנאמרה על ג׳ תמוז. הרבי הסביר שם כי יום ג׳ תמוז הוא התחלת הגאולה של י"ב תמוז. הדבר היחיד שהייתי מסוגל לחשוב אז היה, שההיסטוריה חוזרת על עצמה, וזה רק עניין של זמן עד שכולנו נראה את התגלות בעיני בשר. בשלב זה הגעתי למסקנה שאני מקדיש את חיי לסיום עבודתו של הרבי - התפקיד של הבאת השכינה בתחתונים.
במשך אותו שבוע של ה'שבעה', מצאתי את עצמי או באוהל או ב-770. החסידים התאספו יחד בהתוועדות גדולה כדי לעודד ולעורר אחד את השני, ולנסות להבין את כל מה שקרה.

הדילמה: לנסוע לקעמפ?

באותו קיץ, עמדתי להיות מדריך במחנה 'גן ישראל' שבניו יורק. אך אחרי ג' תמוז הייתה לנו כבחורים ההרגשה שבשום אופן אנחנו לא מסוגלים לצאת לקעמפ וליהנות בקיץ של כיף... לא יעלה על הדעת לעלות על אוטובוס שייצא לקעמפ רק שבוע אחרי ג׳ תמוז.

מנהל המחנה ידע איך שכולנו מרגישים, ולכן ביחד עם הרב אברהם שמטוב, קרא לפגישה עם כל הצוות. הם הסבירו לנו כי עד כמה שאכן זה לא הגיוני במוחו ובליבנו ללכת למחנה קיץ עכשיו לחודשיים הקרובים ולהיות מוקף באווירה של כיף ופעילויות. אך יחד עם זה הבהירו לנו כי עדיין זה מה שהרבי היה רוצה מכל אחד מאותנו בשלב זה. הרבי היה רוצה שאנו ניתן לילדים את ההבנה והתחושה ואת משמעות דברים של מה זה רבי, ואיך מתקשרים אליו עכשיו. וכיצד להתכונן לקראת ביאת משיח צדקנו.

המסר שלהם התקבל אצלנו, ורובם ככולם של הבחורים שהתחייבו להיות מדריכים באותו קיץ הלכו לקעמפ גן ישראל. ועשינו את כל זה למען מילוי רצון הרבי. וכפי שהיינו קוראים לזה – "פד"ק" – ראשי התיבות של המילים "פאר די קינדער" (בשביל הילדים). כל פעם שהרגשנו במצב של עצבות, היפך השמחה ולא במצב רוח של כיף, קרצנו זה לזה ואמרנו: "פד"ק".

כתוצאה מזה שהלכנו למלאות את רצון הרבי בקעמפ, זה עזר לנו גם להתגבר על המציאות הלא ברורה שהייתה אז. והוא שאם כל המחנות קיץ לא היו ממשיכים כמתוכנן, זה היה לוקח הרבה זמן עבורנו כחסידים בכלל וכבחורים בפרט כדי להיות מסוגל להמשיך בחיי יום יום.



עשרים וארבע שנים עברו מאז ג׳ תמוז. ברוך השם ב-15 השנים האחרונות פועל אני בשליחותו של הרבי ומנסה מידי יום ביומו למלא את ההבטחה שלי מאותו לילה לפני 24 שנים - לגמור את העבודה שהרבי התחיל, העבודה של השלמת עבודת בירורים והורדת השכינה למטה בתחתונים.
אני יודע שהדבר היחיד כעת שאנחנו יכולים וצריכים לבקש מהקב״ה, הוא להגשים את ההבטחה של הרבי ש"הנה הנה משיח בא", אז נזכה להתאחד שוב עם הרבי, "מלך ביופיו", בבואו של משיח עכשיו, ומלכנו בראשנו.

רבי, אוי רבי, זקוקים לך... השם השם א-ל רחום... נמאס לנו הגלות, לא יכולים לשאת את זה יותר.... למה לא תפתח את הדלת?... הילדים שלך משתוקקים להיות אתך... כמה זמן נצטרך להמשיך להיות בגלות?... תביא את הגאולה ותגשים את הבטחתך, להביא את משיח עכשיו... להביא את המשיח עכשיו!!

ממראות ההלוויה בג' תמוז תשנ"ד. בקטן למעלה: הרב הבר
ממראות ההלוויה בג' תמוז תשנ"ד. בקטן למעלה: הרב הבר

הדפסה |
שלח לחבר:  שמך: אימייל הנמען:
תגובות
הוספת תגובה
כותרת:

תגובה:


1. עד מתי
(2018-06-12 13:17:17)
רצוננו לראות את מלכנו בעיני בשר דא למטה מעשרה טפחים והוא יגאלנו
2. מרגש
(2018-06-12 23:58:15)
עד מתי דאלי גלות
3. אוי טאטע
(2018-06-13 07:49:55)
הלב נשבר. עד מתי
4. WOW!!!!!!!
(2018-06-13 08:20:40)
kol mila meyuteret
5. מרגש
(2018-06-13 09:06:58)
המון זמן לא בכיתי
6. בחור מקבוצה
(2018-06-13 20:07:10)
בכיתי כמו ילד ריגשת מאד
7. מנחם
(2018-06-14 02:45:21)
פשש איזה הרגשים הרבה זמן לא קראתי יומן על גג'
תמוז תשנ"ד.....
8. ריגשת
(2018-06-15 03:19:25)
כשליח צעיר ממך אני מודה לך.
אני דומע עתה.
בעצם בוכה..
אני חייב להבהיר ולהבטיח לכו"ע
שבכל מצב ובכל תרחיש
נמשיך ונביא את שליחות הרבי
כל אחד לפי
שליחותו מהותו ואופיו
בכל התוקף
בגאון ובעוז

א. שליח צעיר


© 2018 COL תקשורת - כל הזכויות שמורות אין המערכת אחראית לתוכן המודעות ואמיתותן