מאת: מרדכי רוט, 'מרכז עלומים'

***

קיבלתי טלפון השבוע מעסקן ידוע והוא אומר לי כך: "תקבל אותו במהירות האפשרית, מדובר באברך משי שיושב ולומד מבוקר ועד ליל. אברך לתפארת. אשתו התקשרה אלי וסיפרה לי: 'בעלי היה אברך רציני, לא יודעת מה עובר עליו בתקופה האחרונה, הוא כבר לא הולך להתפלל במנין, מניח תפילין לפני השקיעה וגם לכולל הוא הפסיק ללכת. אני לא יודעת מה עובר עליו, חשבתי אולי דיכאון. ניסיתי לדבר אתו והוא לא היה מעונין לדבר איתי על מה בדיוק עובר עליו. הוא רק אמר לי במשפט אחד 'כואב לי, את לעולם לא תביני אותי'. היא סיפרה לי – כך מספר העסקן - שכשהיא שמעה את זה היא נכנסה ליותר ללחץ מה עובר על בעלה".

קבעתי לו פגישה והוא הגיע. הוא ישב מולי, אברך בן 30, עיניו היו כבויות ועצובות וכך הוא סיפר לי את סיפורו העצוב.

"כל משפחתי גם מצד אבי וגם מצד אמי הם ראשי ישיבות מפורסמים. אבי שיהיה בריא היה נותן לי ולאחי פעם בשבוע שיחת מוסר מיוחדת, היה מדבר בחריפות רבה על כמה כל דקה חשובה ואיך לנצל כל דקה ודקה מהחיים וכל דקה שנאבדת הפסדנו בה קשר לבורא עולם.

"משפטו המפורסם היה כמה שלמדתם וכמה מצוות זה כלום לעומת מה שהאדם שצריך לעשות, אתם יודעים מה זה כל דקה של ביטול תורה? גוועלד הוא היה צועק. אתם חושבים שגם אם למדתם זה מספיק, השאלה היא איך אתה לומד, בכמה יראת שמים וכמה קדושה. ואתה חושב שזה הספיק לאבי? אחרי זה הוא היה מוסיף וכמה אחוזים יש באמת לשם שמים, האם אתם לומדים לגאווה שלכם, להנאתכם, אז הכל לא שווה כלום".

כך בכל נושא רוחני הוא תמיד היה אומר מה לא בסדר, מה צריך עוד לעשות, מה לא טוב עדיין ועד כמה יש לנו דרך ארוכה ושהיא תמיד לא נגמרת בעבודת השם, אין גבול לתורה לקדושה לעבודת השם. עוד ועוד ועוד".

"תחשוב שאת הדברים האלו שמעתי כשהייתי בגיל 12 בלבד, קיבלתי את הדברים כפשוטם ממש כתורה מסיני, וניסיתי כמה שיותר ויותר ללמוד ולהתפלל ולכוון בתפילה, הרי מה למדתי שאין גבול שתמיד צריך לשאוף יותר ויותר".

"וככל שניסיתי יותר ויותר ללמוד ולהתפלל, הייתי מרגיש שזה לא בסדר ולא טוב ועלי לעשות יותר ויותר טוב. הרגשתי בתוך הנשמה כל הזמן חוסר, אף פעם לא הרגשתי טוב אחרי לימוד, תפילה או קיום מצווה. איך אני יכול להרגיש טוב עם עצמי? הרי מה שאני אעשה לבורא עולמים אף פעם לא יהיה בסדר כי תמיד אין גבול וכמה שתעשה זה לא יהיה טוב כי כך חינכו אותי.

"הייתי מוסיף לעצמי עוד חומרות, לימוד, תפילות, אך תמיד הרגשתי חלל ריק. במשך השנים התחתנתי גם עם משפחה מיוחסת וטובה, ואני המשכתי במרוץ אחרי השלמות, עד שכבר התחלתי להרגיש שאני הולך לקרוס, לא יכולתי יותר להתמודד עם הריצה המטורפת אחרי השלמות, לא הייתה לי מנוחת הנפש לשנייה.

"לפני כשנה, היה זה בשעה מאוחרת בלילה, אני יושב ולומד ומנסה להבין בשלמות את הקושיה של הגמרא, פתאום קרסתי. הרגשתי שבא לי לבכות, יצאתי מחוץ לבית והתחלתי לבכות בכי תמרורים. אמרתי השם אין לי כוחות כבר, תגיד לי, אמרתי לו, מה שאני זה באמת אף פעם לא בסדר? כמה שאני לומד ומתפלל? יש משהו שכן בסדר במה שאני עושה?

"בכיתי ובכיתי, כאב לחץ ומרדף של שנים יצאו החוצה בבכי".

"אני זוכר שנכנסתי הביתה, סגרתי את הגמרא ואמרתי 'השם, אם מה שאני יעשה אף פעם לא מספיק ולא טוב, אני מפסיק ללמוד ולהתפלל, אני לא יכול יותר..'

"מאותו לילה הרגשתי שאני פשוט כבר לא מסוגל לשבת וללמוד ולהתפלל. איך אני מסביר לאשתי את כל התהליך שעברתי? אז זהו, אני יושב לפניך וכן אני מאמין בהשם בתורה ובמצוות אבל זהו אני מרגיש נפשית שאני לא יכול יותר", סיים האברך את סיפורו הכאוב".

***

הייתה אתו שיחה מאוד ארוכה ומרגשת, הסברתי על מושג פרפקציוניזם שהוא הצורך התמידי להיות מושלם. בכל דבר אין אמצע, יש שחור ולבן, זה מרדף אחרי שלמות שאף פעם אין לה מרגוע.

הפרפקציוניזם יכול להיות דבר בנושא אחד או בהרבה דברים בחיים. לאנשים פרפקציוניסטים אין חיים, הם שואפים ומתעקשים לשלמות ועד שלא הגיעו לשלמות מבחינתם הם לא רגועים ושלווים ומרגישים שזה לא טוב מה שהם עשו.

חינוך שדורש כל הזמן יותר ויותר ומדגיש כמה מעשינו אינם מספיקים לבורא עולם, גורם גם לנטייה פרפקציוניסטית וגם עשוי להוביל לדיכאון וחרדות

אמרתי לו "אביך חינך אותך לשלמות רוחנית בלתי נתפסת, חוסר איזון רוחני ונפשי כאחד. נכון שהמטרה העליונה שלנו היא להיות דבקים באלוקים עשרים וארבע שעות ביממה ושבעה ימים בשבוע, אך יש לכל אחד את הכלים שלו, את הכוחות שלו, את בדרך שבה הוא עולה בעבודת השם.

"להגיד לבן אדם שוב ושוב רק שזה לא מספיק ולא טוב, לא רק שזה יכול ליצור פרפקציוניזם אלא אף בעיות נפשיות קשות. האדם לא ירגיש אף פעם שלם עם עצמו, תמיד הפנימיות שלו תהיה רעבה, הוא תמיד יחפש וינסה להשלים את הרעב הזה, אבל כמה שהוא ינסה זה אף פעם לא יתמלא, כי בנפשו יש לו אמונה עמוקה שזה לא בסדר ולא מספיק טוב כל מה שהוא עושה".

עד שהוא לא ישנה את האמונה הפנימית שלו שמה שהוא עושה זה בסדר, זה טוב, זה נפלא, השם אוהב ושמח במה שהוא עושה.

בעיניי, להיות משפיע רוחני זה לא רק לדעת להלהיב את הקהל, אלא גם לדעת איך למסור דברים ומסרים חשובים בצורה מאוזנת ובריאה.

בגלל שעבודה רוחנית היא עבודה נפשית ודורשת כוחות נפש רבים, אז כאשר מי שמעביר אותה לא מעביר אותה בצורה מאוזנת ובריאה ישנם אנשים שייפגעו מכך.

הורה או משפיע שמחנך ילד או בחור ורק אומר לו כל הזמן כמה הוא רק צריך לעשות ולעשות יותר ויותר וכמה אף פעם זה לא מספיק מבחינה רוחנית חוץ מפרפקציוניזם - זה יכול להביא להפרעות נפשיות כמו דיכאון וחרדות.

הצטווינו בתורה 'וחי בהם - ולא שימות בהם', צריך להגיד לאנשים כמה כל דקה של מצווה ותורה כמה השם שמח בזה ואוהב את זה, ולא רק כמה זה לא טוב ולא מספיק.

שבת שלום ומבורך לכל עם ישראל היקרים.

***

לתגובות [email protected]