הרב ישראל זלמנוביץ'

האם היה דופי במעשה שני בני אהרון?!

פרשת 'אחרי מות' פותחת בראשיתה בהזכרת האירוע הטרגי שארע לשני בני אהרון, ומזהירה אותו שאל לנו לנהוג כמותם ולבוא בכל עת וזמן אל מעבר לפרכת ' ...וְאַל־יָבֹ֤א בְכָל־עֵת֙ אֶל־הַקֹּ֔דֶשׁ מִבֵּ֖ית לַפָּרֹ֑כֶת אֶל־ פְּנֵ֨י הַכַּפֹּ֜רֶת אֲשֶׁ֤ר עַל־הָאָרֹן֙..'( ויקרא פרק ט"ז פסוק ב')

התורה נותנת טעם לגזרה - וְלֹ֣א יָמ֔וּת.."- מפרש רש"י: "ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא - שלא ימות כדרך שמתו בניו" (רש"י ויקרא פרק ט"ז).

על כך עולות תמיהות: האם האזהרה בקשר למיתת נדב ואביהו, נעשתה חלילה בגלל היותם מחרפי קודש ועלינו להוקיע את מעשיהם? מדוע יש לשוב ולהזכיר שוב ושוב לאהרון -אב שכול- את המקרה הטרגי שהתחולל עם שני בניו?

וכך מקשה האלשיך הקדוש מעלה בדבריו: "האם מזכיר את מות שני בניו לגנאי חלילה?! '... ולא אמר להזהיר את אהרן מבלי הזכיר לו מיתת בניו, הלא לא יבצר מעלות על לב איש אחת משתים. או לומר כי לרעים וחטאים חשב ה' את בני אהרן שעל כן מזכיר מיתתם כל שעה? או ידונו לאידך גיסא, לומר: כי על בלתי בוטחו יתברך באהרן שיקיים גזרתו מבלי יזכר לו מיתת בניו, על כן להחזיק הדבר למען יירא אמר לו שישמר פן ימות גם הוא כבניו' ?' (אלשיך ויקרא פרק ט"ז).

קדושת בני אהרון

בני אהרון, לא רק שכוונתם היתה טהורה אלא גם מעשיהם בפועל היו קדושים ונעלים. האזהרה לאביהם - 'וְאַל־יָבֹ֤א בְכָל־עֵת֙ אֶל־הַקֹּ֔דֶשׁ מִבֵּ֖ית לַפָּרֹ֑כֶת' נבעה דווקא מגדולתם ומסירות נפשם. והתזכורת החוזרת של מיתתם של בני אהרון היתה מחשש של חיקוי שיבוא מצד אביהם למעשה בניו, העלול גם הוא למסור נפשו ולהתקדש ללא הכנה כמבואר בהמשך.

מבאר האלשיך בהמשך דבריו: '...אל יעלה על רוחך כי רעים וחטאים היו בעיני ועל כן מתו, כי אדרבא בקרבתם לפני ה' שהוא בשביל קרבתם שהם קרובים אל ה' על כן וימותו. והוא מאמר משה באומרו (ויקרא י ג) אשר דבר ה' בקרובי אקדש. וזהו אומרו בקרבתם, ולא אמר בהקריבם. ואחר שייחד דבור אל הקדמה זו, בא אל ענין האזהרה אל אהרן. ויעש אמירה בפני עצמה. והיא, 'ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן וכו''. וזה בלשון אמירה שהוא בלשון חיבה, כי אותו אהב יתברך יותר מאת בניו כי לא נכשל בזה הוא כבניו".

"ולהסיר מלב אשר יבוא להרהר אולי לא טוב רצון מלכו של עולם עם אהרן שעל כן שם לפניו מיתת בניו, על כן אמר לו "דבר אל אהרן אחיך", כלומר כי לאח לך מתייחס לפני אשר לא יצאת מכשלה אפילו שלא במתכוון מתחת ידו ורצוי הוא אלי. ועם כל זה אני מזהירו ואומר לו ואל יבא, כלומר ואל יקרנו כבניו'.

התנאים להם זקוק אהרון הכהן, להיכנס אל הקודש

בקוראנו את תנאי הכניסה המאפשרים ומתירים לאהרון הכהן הגדול את כניסתו אל הקודש, מוצאים בהם תנאים הקשורים להכנה רוחנית כמו הקרבת קרבנות, תנאים הקשורים ללבוש וכמובן תנאי זמן. וכך מובא בכתוב:

'בְּזֹ֛את יָבֹ֥א אַהֲרֹ֖ן אֶל־הַקֹּ֑דֶשׁ בְּפַ֧ר בֶּן־בָּקָ֛ר לְחַטָּ֖את וְאַ֥יִל לְעֹלָֽה..כְּתֹֽנֶת־בַּ֨ד קֹ֜דֶשׁ יִלְבָּ֗שׁ וּמִֽכְנְסֵי־בַד֘ יִהְי֣וּ עַל־בְּשָׂרוֹ֒ וּבְאַבְנֵ֥ט בַּד֙ יַחְגֹּ֔ר וּבְמִצְנֶ֥פֶת בַּ֖ד יִצְנֹ֑ף בִּגְדֵי־ קֹ֣דֶשׁ הֵ֔ם וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֛יִם אֶת־בְּשָׂר֖וֹ וּלְבֵשָֽׁם...וְהִקְרִ֧יב אַהֲרֹ֛ן אֶת־פַּ֥ר הַחַטָּ֖את אֲשֶׁר־ל֑וֹ וְכִפֶּ֥ר בַּעֲד֖וֹ וּבְעַ֥ד בֵּיתֽוֹ'.
תנאים אלו מהווים את הפלטפורמה הרוחנית אשר תשמור ותגן בעת הכנס אהרון הכהן לפני- ולפנים, קודש הקודשים.

אחד התנאים והוא הכרחי - שיהיה נשוי

פרשת אחרי מות מגוללת באריכות את סדר היום של הכהן הגדול ביום הכיפורים. יום בו מתגלית היחידה שבנפש היהודית בזמן ועת, אחת בשנה ובמקום הקדוש ביותר שהינו למעלה ממגבלות הטבע. היתר הכניסה של אהרון הכהן הגדול הותנה בקיומם של תנאים שהתורה היוותה על מנת שלא תשנה התקלה שאירעה עם בניו.

אחד התנאים לכניסתו לקודש הקודשים היה, היותו נשוי. מובא במשנה במסכת יומא שיש לדאוג אף להתקין לו אישה נוספת על רעייתו: ' ...רבי יהודה אומר אף אשה אחרת מתקינין לו שמא תמות אשתו שנאמר (ויקרא ט"ז) וכפר בעדו ובעד ביתו ביתו זו אשתו ...'(משנה מסכת יומא פרק א' משנה א').

מטיב לתאר את הקושי הרבי (ליקוטי שיחות כרך י"ז מתורגם עמ' 184): החובה שהכהן הגדול יהא נשוי היא הלכה מיוחדת שנאמרה רק לגבי יום הכיפורים ולא לגבי השנה כולה. לכאורה נדרש כאן הסבר: עבודת יום הכיפורים היא נעלית ביותר. אם כן, כיצד ייתכן אפוא שדווקא בעבודה זו של יום כיפור נדרש שהכהן הגדול יהיה נשוי לאישה בזמן כניסתו לקודש הקודשים? יום שבו מורחקים אנו בחמישה עינויים, ואם כן הדעת הייתה נותנת שהתוצאה תהיה פרישות מאישה. וכאן מתקינים לו אישה נוספת? מאידך הרי המשנה קובעת בראשיתה שהיו דווקא מפרישים כהן גדול מביתו שבעה ימים קודם:' שבעת ימים קודם יום הכפורים מפרישין כהן גדול מביתו...'?"

רק הכרתו של הכהן הגדול במושג 'אשתו' היא - 'בֵּיתֽוֹ', מקנה את הכרטיס כניסה 'לפני ולפנים'

עונה על כך הרבי בהמשך השיחה, וכך כותב: 'הדברים יובנו על ידי הסבר המשנה 'וְכִפֶּ֥ר בַּעֲד֖וֹ וּבְעַ֥ד בֵּיתֽוֹ- ביתו זו אשתו' . יש לתת את הדעת על המטבע הלשוני שהקפיד הכתוב לכנות את האישה 'ביתו'. כאן רומזת התורה שאין שלימות תואר האישה בא אלא בהתייחסות אליה בתואר: 'בֵּיתֽוֹ'. התורה מדגישה שאין הכהן הגדול יכול להיכנס לפני ולפנים, אלא אם הוא מלווה ב'אישה' במשמעות 'בֵּיתֽוֹ'. הכהן הגדול ביום הכיפורים נדרש להיות מלווה באשה, מהות רחבה של המשמעות בית וכל מה שכלול בו: מיטה ומנורה, כסא ושולחן וכל המשתמע מכך. רק אז יש לכהן הגדול מעלות מיוחדות המאפשרות לו כניסה למעבר 'לפרוכת המסך' אל הקודש פנימה.

שָׁלֹ֣שׁ שָׁנִ֗ים יִהְיֶ֥ה לָכֶ֛ם עֲרֵלִ֖ים ... וּבַשָּׁנָה֙ הָרְבִיעִ֔ת ...הִלּוּלִ֖ים לה'... וּבַשָּׁנָ֣ה הַחֲמִישִׁ֗ת לְהוֹסִ֥יף לָכֶ֖ם תְּבוּאָת֑וֹ

הסדרה השנייה הנקראת השבת היא פרשת 'קדשים תהיו'. אחד הנושאים בה עוסקת פרשת קדשים הינו איסור עורלה של הפירות . מאידך, בשנה הרביעית הופכים הם לבחינת קודש הילולים ויש להעלותם לירושלים ולאכלם בקדושה:

'וְכִי־תָבֹ֣אוּ אֶל־הָאָ֗רֶץ וּנְטַעְתֶּם֙ כָּל־עֵ֣ץ מַאֲכָ֔ל וַעֲרַלְתֶּ֥ם עָרְלָת֖וֹ אֶת־פִּרְי֑וֹ שָׁלֹ֣שׁ שָׁנִ֗ים יִהְיֶ֥ה לָכֶ֛ם עֲרֵלִ֖ים לֹ֥א יֵאָכֵֽל... וּבַשָּׁנָה֙ הָרְבִיעִ֔ת יִהְיֶ֖ה כָּל־פִּרְי֑וֹ קֹ֥דֶשׁ הִלּוּלִ֖ים לה'... וּבַשָּׁנָ֣ה הַחֲמִישִׁ֗ת תֹּֽאכְלוּ֙ אֶת־פִּרְי֔וֹ לְהוֹסִ֥יף לָכֶ֖ם תְּבוּאָת֑וֹ...(ויקרא פרק י"ט)

מבאר האלשיך הקדוש: '...יראה כי השלש שנים הראשונים, הארץ תיתן כוח חיצוני שבה, וברביעי מתחיל לתת מהקדושה והוא קדש הלולים לה', ובחמישי יותר לכם. ובזכות תתכם כל מה שברביעי לה' יהיה להוסיף לכם תבואתו, אני ה' אלקיכם מבטיחכם בכך'(ויקרא פרק י"ט).

בורא העולם מבטיח שאם בשלוש השנים הראשונות תתנזרו מהפירות וברביעי תתנהגו עימם בקדושה, אזי תזכו בחמשית לשפע וברכה.

מדייק הילקוט: '...להוסיף לכם תבואתו'- ר"י הגלילי אומר הריני מוסיף פירות חמישית על פירות רביעית. מה פירות חמישית לבעלים אף פירות רביעית לבעלים...'(ילקוט שמעוני תורה פרשת קדושים). בשנה החמישית ישנה תוספת לא רק ביחס לשלוש הראשונות אלא יש כאן שפע גם ביחס לרביעית!

דווקא בשנה החמישית 'תְּבוּאָת֑ו' תוספת האור הנמשכת מקוצו של יו"ד של שם 'הויה', בבחינת ה'כתר''.

מבאר את העניין ברחבה, רבינו בליקוטי שיחות כרך ז' מתורגם עמ' 140:מ
'מכך מובן בפנימיות העניינים שהפירות של השנה החמישית אינם בדרגה נעלית יותר רק לעומת הפירות של שנות הערלה, האסורים באכילה, אלא אף לעומת הפירות של השנה הרביעית, למרות שהם מותרים באכילה. ואף יותר מכך הם 'קֹ֥דֶשׁ הִלּוּלִ֖ים לַה'. מפני מעלה זו של פירות השנה החמישית הרי התכלית של המצווה הינה: 'וּבַשָּׁנָ֣ה הַחֲמִישִׁ֗ית'.

מבאר הרבי בשם אדמו"ר הזקן: 'כפי שמסביר אדמו"ר הזקן בליקוטי תורה בפרשתנו דף ל' עמודה ד', הפירות של שלוש השנים הראשונות הם כנגד שלושת העולמות: בריאה, יצירה, עשייה, אשר מהם אפשרית יניקה והענקת חיות לשלוש הקליפות הטמאות. הפירות בשנה הרביעית הינם כנגד עולם האצילות. ארבעת העולמות הם כנגד ארבע אותיות שם הויה. ובשנה חמישית- ... 'לְהוֹסִ֥יף לָכֶ֖ם תְּבוּאָת֑ו' , הינה תוספת האור הנמשך מקוצו של יו"ד של שם 'הויה', בבחינת ה'כתר''.

שואל הרבי: "יש להבין כיצד יתכן שאת הפירות של השנה הרביעית חייבים לאוכלם בירושלים ובקדושה ואילו את הפירות של השנה החמישית שמעלתם גבוהה עד מאוד, בהם אין כלל קדושה ומותר לאוכלם בכל מקום ואף בטומאה? אלא, שתכלית הבריאה היא לעשות לו יתברך דירה דווקא בתחתונים. מהדברים הנחותים נעשה משכן לשמו יתברך. 'דירה זו נעשית על ידי עבודת האדם במעשים הגשמיים והיום יומיים – בדווקא!

מכאן רואים את המעלה של כוח מעשה האדם בעבודה הגשמית המצויה בשגרת החיים. דווקא הפירות שהם נאכלים לכל אדם ובכל עת הם במעלה הגבוהה ביותר בבחינת- וּבַשָּׁנָ֣ה הַחֲמִישִׁ֗ת תֹּֽאכְלוּ֙ אֶת־פִּרְי֔וֹ לְהוֹסִ֥יף לָכֶ֖ם תְּבוּאָת֑וֹ'

דווקא בהיותנו אנשי עמל, זוכים אנו להמשיך לעולם אור נעלה

כמו הכהן הגדול ביום הקדוש, אחת בשנה במקום המקודש ביותר, הזקוק ל'ביתו' זו 'אשתו' על מנת לזכות להיכנס לקודש. כי רק כך זוכה הוא להשרות את השכינה בכללות העולמות עד העולם התחתון שאין למטה ממנו.

כן החקלאי וכל אחד מאתנו זוכים לתוספת ברכה, דווקא בעמלנו היום יומי בהתעסקותנו בעולם המעשה והגשמי ובונים לו יתברך דירה ומשכן בדרך זו ומושכים אנו עלינו גם תוספת ברכה וישועה מאתו יתברך.