בנימין ליפקין

ראיתי אותם השבוע במו עיניי. לא קיבלתי דיווח על מה שאירע שם. לא צפיתי בגלריית תמונות או בתיעוד וידיאו והתרשמתי. באתי למקום וראיתי זאת במו עיניי. וטוב מראה עיניים.

היו שם מאות עמלי תורה. בירושלים, בערבו של יום שני, באולם בית ההארחה בקדמת שכונת בית וגן, הם מנו לא פחות משמונה מאות בחורים ואברכים. בבני ברק, בערבו של יום ראשון, באולמי קונטיננטל, הם מנו כשלוש מאות בחורים ואברכים. במשך שעה ארוכה היו האולמות שאת שולחנותיהם הם מילאו בצפיפות – דוממים. שתיקה חרישית אפיינה אותם והם היו שקועים במילוי מבחן ארוך, יסודי וקשה בכ"ה הפרקים הראשונים של ספר התניא.

האולמות הללו היו גדושים בסולת ובשמן של כל עולם הישיבות לכל מקהלות חוגיו, עדותיו וחצרותיו. בחורים מישיבות ליטאיות מובהקות, לצד תלמידי ישיבות חסידיות שפיאותיהם הארוכות, מגבעותיהם רחבות התיתורה והאבנטים החגורים למתניהם הסגירה את השתייכותם. בתווך ישבו גם בחורים חובשי כיפות סרוגות. בשעות הללו היה לכולם מכנה משותף אחד שכמו הפיל את חומות ההתבדלות החוצצים ביניהם בימי שגרה: הם לומדים חסידות.

לבואם של המאות הללו למקום קדמה מסכת של לימוד האופפת אותם בכל ימות השנה. הם תלמידים מן המניין במסגרת לימוד יסודית ומחייבת של 'לב לדעת', במסגרת 'תורת חב"ד לבני הישיבות'. במסגרת הלימוד הזה הם מקבלים ספרי לימוד, משתתפים אישית בשיעורים ומופיעים פעמיים בשנה, בימי בין הזמנים של חודש ניסן וחודש מנחם-אב, למבחנים שבתומם הם הופכים לבקיאים בכל ג"ן פרקי התניא.

בכל שנה, מגלה לי הרב משה שילת העומד בראש המפעל הזה, משתתפים בתכנית הלימוד הזו לא פחות מאלפיים בני ישיבות. כל שנה מצרפת למעגל הלומדים עוד אלפיים. ספק אם אי פעם הגיעה הפצת המעיינות חוצה לכאלה ממדים של מהות, של עומק ושל יסודיות.

לאחר שעה ארוכה שבה ישב והשיב לעשרות שאלות המבחן התחקיתי אחר אחד הבחורים, שסירב להזדהות בשמו אם כי ניאות לומר לי כי הוא תלמיד ישיבת מיר. ביקשתי רק לדעת כמה זמן הוא מקדיש ללימוד הזה מאז שנכנס אליו בתחילת השנה הנוכחית. לתומי ציפיתי כי התשובה שאקבל תהיה: פעם בשבוע אני לומד כשעתיים. התשובה שיצאה מפי בן הישיבה, שכל חזותו מעידה בו כי הוא בשר מבשרה של מיר – ענקית הישיבות בארץ ישראל, הדהימה אותי. "כל יום". כל יום? תמהתי. והוא השיב ופירט. "כל יום במשך שעה וחצי בערך". הוא לומד במיר אבל מדי יום ביומו, יש לו לא פחות מסדר חסידות, שבו הוא לומד תניא בעיון, עם ביאוריו של החוזר הראשי, הגה"ח רבי יואל כהן שליט"א, על פני שעה וחצי.

למבחן הזה קדמו שני שיעורים מעמיקים בחסידות, שכל אחד מהם נמשך שעה תמימה. בבני ברק מסרו את השיעורים: הגה"ח רבי זלמן גופין והגה"ח רבי אפרים דמיכובסקי. בירושלים מסרו את השיעורים: הגה"ח רבי מענדל ווכטר והגה"ח רבי משולם זוסיא אלפרוביץ. אחד ממגידי השיעורים לא יכול היה להתאפק באומרו למארגנים: מימיי לא מסרתי שיעור חסידות לכל כך הרבה 'מבקשים' שאינם נמנים עם חסידי חב"ד.

כתום המבחן הסבו כולם להתוועדות שנמשכה אל תוך הלילה. בבני ברק היה זה המשפיע רבי יוסף יצחק גורביץ ממגדל העמק שריתק אותם בדבריו המאלפים במשך שעות. בירושלים רותקו כולם אל הגה"ח רבי חיים שלום דייטש.

המפעל הזה, שמביא לשיאים חדשים וחסרי תקדים את הפצת המעיינות, קיבל בשנה האחרונה תנופה של ממש בדמות פריסת החסות של הנגיד החסידי, הגה"ח רבי דוד פישר, שתורה וגדולה בשולחנו בהיותו משלב באישיותו הנדירה דמות של תלמיד חכם ובר אוריין ואחד מגדולי החסד בדורנו. הרב פישר, מספרים לי המארגנים, אינו אומר די בתרומתו הגדולה. הוא מעורה עמוקות בתכנית ובתכני הלימוד וערב אישית לכך שהתכנית תהיה מקיפה ויסודית.

*

מדברים היום רבות על ירידת הדורות. על הרדידות והשטחיות שאופפים את הדור הנוכחי, ועל הביטויים הלא נעימים של כך. בירושלים ובבני ברק השבוע פגשתי מציאות אחרת שמנפצת את הסטיגמה הזו ומעניקה אור של תקווה לאפשרות אחרת לחלוטין.

מסתבר שגם בניסן תשע"ח, עמוק ב-2018 למניינם, מסוגלים מאות עמלי תורה לא רק לתת קולם בניגון חב"די ולגרוף קריאות התפעלות לאמור: "וואו! ראית את זה? הם פשוט שרים שירים חב"דיים". בימים אלו שקועים אלפיים בני ישיבות בלימוד חסידות עד כי הדברים משוננים בפיהם, לשם לתהילה ולתפארת.



"אז תתענג על ה'" איננו רק חזון אוטופי השייך לימות המשיח. מי שהיה השבוע בבית וגן בירושלים או באולמי קונטיננטל בבני ברק, יכול היה לראות, לשמוע ולחוש בכל חושיו את ההתענגות הזו קורמת עור וגידים בימים אלו.

אינני יודע אם יש עוד מתנה טובה יותר לרבי לקראת היום הבהיר י"א ניסן הממשמש ובא. כי גבר עלינו חסדו.