הרב ישראל זלמנוביץ

ישנן שלוש מטבעות לשון הקשורות לציווי המצוות: 'דבר', 'אמור' ו'צו'.

פרשתנו פרשת 'צו' משתמשת במטבע לשוני הפחות נפוץ בתורתנו -לשון 'ציווי' :' צַ֤ו אֶֽת־אַהֲרֹן֙ וְאֶת־בָּנָ֣יו לֵאמֹ֔ר זֹ֥את תּוֹרַ֖ת הָעֹלָ֑ה... וְאֵ֥שׁ הַמִּזְבֵּ֖חַ תּ֥וּקַד בּֽוֹ' (ויקרא פרק ו' פסוק ב'). לשון ה'ציווי' הינה אחת משלוש מטבעות הלשון שבהן התורה משתמשת כאשר היא מביאה לנו את דברי ה' במצוותיו השונות. וכך מובא ברש"י הראשון בפתיחת ספרנו ויקרא: 'ויקרא אל משה - לכל דברות ולכל אמירות ולכל צוויים קדמה קריאה...'(רש"י ויקרא פרק א' פסוק א'). נמצאנו למדים שישנן כאמור שלוש מטבעות לשוניות והן: 'דבר', 'אמור' ו'צו'.

במה עוסקת אותה מצווה שבחרה התורה להשתמש בלשון: 'צו'?

על פי המשתמע מן הלשון של הפסוק, התורה מצווה דינים הקשורים לקורבן שדיניו הובהרו והתלבנו בפרשה הקודמת, פרשת ויקרא. מה אם כן התוספת והחידוש בפסוקנו?

החידוש בסיומו של הפסוק שקשור למזבח עליו ישרפו שארי הקרבן העולה שלא נתעכלו כל היום, והם יסיימו את עיכולן לאורך הלילה. אך זה לא החידוש היחיד בפסוקנו. המילים האחרונות בהן מסתיים הפסוק הוא נותן את משקל החידוש: '... וְאֵ֥שׁ הַמִּזְבֵּ֖חַ תּ֥וּקַד בּֽוֹ'. על מה מוסב הנושא במשפט- 'תּ֥וּקַד בּֽוֹ'? היכן תוקד? נמצאנו למדים כי ישנם כמה וכמה דגשים בפסוקנו, והם: פנייה אל אהרון הכהן ואל בניו בלשון ציווי , המראה על זירוז הדרוש במקום של חיסרון כיס (ובזאת לא מוסבים דברנו), והאש היוקדת על המזבח. דרוש ביאור: היכן תוקד אותה אש?

אזהרה חוזרת ונשנית על הצורך באש יוקדת על המזבח

התורה בהמשך דבריה מפרטת יותר על אותה אש שיקדה על המזבח וכך כותבת:' וְהָאֵ֨שׁ עַל־הַמִּזְבֵּ֤חַ תּֽוּקַד־בּוֹ֙ לֹ֣א תִכְבֶּ֔ה ... אֵ֗שׁ תָּמִ֛יד תּוּקַ֥ד עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ לֹ֥א תִכְבֶּֽה'(ויקרא פרק ו' / ה'–ו'). ישנם שני דגשים שנתייחס אליהם בעקבות הפרשנות והדרש. ההתייחסות הראשונה על הציווי שיש צורך שהאש שעל המזבח תהיה בוערת, ועלינו להישמר ולהיזהר :'' וְהָאֵ֨שׁ עַל־הַמִּזְבֵּ֤חַ תּֽוּקַד־בּוֹ֙ לֹ֣א תִכְבֶּ֔ה', ציווי המופיע פעמיים בשני הפסוקים שצוטטו. כלומר, לא רק שיש צורך באש שתקוד על המזבח, דין המופיע בראשית הפרשה, אלא שיש כאמור צורך בשמירה מעולה שהאש חלילה לא תכבה! אך לא רק בדגש זה משתמשת התורה, אלא מוסיפה היא מילת מפתח נוספת והיא:' אֵ֗שׁ תָּמִ֛יד תּוּקַ֥ד...' המילה 'תָּמִ֛יד' מלמדת על דבר תמידי שיש לדאוג ולבצעו, ולכאורה מילה זו מיותרת, הרי כבר הזהירה תורתנו על העניין. לשם מה באה התוספת - 'תָּמִ֛יד'?

הציווי של 'אֵ֗שׁ תָּמִ֛יד תּוּקַ֥ד עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ' רומז גם על אש המנורה וגם על אש הקטורת של המזבח הפנימי

חכמנו במדרשים מביאים כי מהמילה 'תָּמִ֛יד' למדים שמהאש שהייתה על מזבח החיצון הדליקו גם את אור המנורה והקטירו את אש המזבח הפנימי. וכך מובא במדרש: 'ואש המזבח תוקד בו, מניין לאש המזבח הפנימי שלא תהא אלא ממזבח החיצון? תלמוד לומר: 'וְאֵ֥שׁ הַמִּזְבֵּ֖חַ תּ֥וּקַד בּֽוֹ', אש מחתה ומנורה מנין? ודין הוא נאמר 'תן אש במזבח הפנימי', ונאמר 'תן אש במחתה ומנורה'. מה אש מזבח הפנימי ממזבח החיצון אף אש מחתה ומנורה ממזבח החיצון...'(ספרא צו פרשה א' פרק א' סעיף ט"ז) . גם אש פתילות המנורה שהאירו את העולם כולו וגם אש הגחלים שנתנו במחתה על מזבח הפנימי, שמהם עלה עשן הקטורת ומילא את ההיכל, נלקחה מאותה אש תמיד שיקדה על המזבח.

מבאר הפרשן בעל 'בכור שור': 'אֵ֗שׁ תָּמִ֛יד תּוּקַ֥ד עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ 'ודרשו רבותינו לרבות אש שנאמר בו "'אֵ֗שׁ תָּמִ֛יד ", דהיינו אש של מנורה, דכתיב "להעלות נר תמיד", וכתיב "לא תכבה' (בכור שור במדבר פרק ח').

'אֵ֗שׁ תָּמִ֛יד תּוּקַ֥ד עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ לֹ֥א תִכְבֶּֽה'– תָּמִ֛יד- אפילו בשבת! תָּמִ֛יד- אפילו בטומאה

הרבי בליקוטי שיחות כרך א' (מתורגם עמ' 204) מצטט את לשון התלמוד הירושלמי: '.. מתניתא מסייעא (לשון הברייתא מסייעת) לרבי יהושע בן לוי(נאמר בתורה) 'תָּמִ֛יד' - תָּמִ֛יד אפילו בשבת תָּמִ֛יד אף בטומאה'. כל העניינים והעבודות של המשכן והמקדש הגשמי הינם קיימים במשכן ובמקדש הרוחני המצוי בכל אחד ואחת מישראל.

המזבח רומז על לבו של האדם. במשכן ובמקדש היו שני מזבחות. מזבח הנחושת הוא מזבח ה'חיצון', ומזבח הזהב הוא מזבח ה'פנימי'. כן ישנו בכל אחד ואחת בלבותנו – 'חיצוניות הלב' ו'פנימיות הלב'. המזבח שלגביו נאמר : 'אֵ֗שׁ תָּמִ֛יד תּוּקַ֥ד עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ לֹ֥א תִכְבֶּֽה' –הינו 'מזבח החיצון'. הדבר בא ללמדנו בעבודת ה'- עליינו להיות תָּמִ֛יד עם אש תמידית, התלהבות גלויה הנראית לכל כמזבח ה'חיצון שהיה נראה לכל עם - 'אֵ֗שׁ תָּמִ֛יד תּוּקַ֥ד עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ לֹ֥א תִכְבֶּֽה' לבו של האדם חייב לקוד באופן תמידי באש אלוקית!

מוסיף ומבאר הרבי: דברי הירושלמי הנזכרים לעיל: 'תָּמִ֛יד אפילו בשבת' רומזים הם שאף בזמן שאדם מצוי בנבכי קדושת השבת ועלול הוא לחשוב (בטעות), שעתה אין עליו להלהיט את לבו באש יוקדת, שהרי גם כך הוא מצוי בקדושת השבת, באה התורה אומרת על פי התלמוד הירושלמי- 'תָּמִ֛יד' אף בשבת.

מן הקצה השני- אדם העומד 'רחוק' מבחינה רוחנית, מצוי הוא במקום טומאה חלילה, מיואש הוא שאין לו כבר סיכוי, באה האמירה: 'תָּמִ֛יד ... לֹ֥א תִכְבֶּֽה'- אף בטומאה' – אל לו לאדם להתחשב במציאות הכוזבת שלכאורה הוא בטומאה ואין לו סיכוי .... באה הוראה העלה את האש הטבעית שבך וכבה את ה-'לא'- כבה! (כדברי המגיד ממעזריטש נ"ע) ואז תעלה שלהבת מאליה.

'אֵ֗שׁ תָּמִ֛יד' לא רק את עצמינו נאיר באש יוקדת, עליינו 'לְהַעֲלֹ֥ת נֵ֖ר תָּמִֽיד' להאיר עם אישנו היוקדת - את כל סביבתנו

ראינו כי על האדם להלהיט כל העת את אש לבו ודווקא ממקום חיצוניות הלב המשול למזבח ה'חיצון', משם מבעיר האדם את פנימיות לבו המשול למזבח ה'הפנימי', שאישו נילקחת מהמזבח ה'חיצוני'. האם בזאת תמה והסתיימה עבודתנו?

הרבי בליקוטי שיחות כרך י"ז (מתורגם עמ' 60) מתייחס לשאלתנו וכך כותב: כלי המשכן והמקדש נחלקים בכלליות לשני סוגים: כלים שעמדו בתוך ההיכל בפנים- המזבח ה'פנימי' המנורה והשולחן. והכלים החיצוניים- המזבח ה'חיצון' וכו'.

שני סוגי כלים אלו הינם מקבילים לשני סוגי דרכי עבודת ה' על ידי האדם. הראשונה- העבודה עם עצמו- עם ה'פנים' והשנייה- העבודה וההשפעה על הזולת, תיקון ה'חוץ' הדומה לעבודה שנעשתה במזבח ה'חיצון, אשר עליו הקריבו את קורבנות כלל ישראל, שעל יד אותם קרבנות נעשה זיכוך ובירור של ענייני העולם.

הדלקת המנורה אשר נעשתה בפנים ההיכל, רומזת על עבודת האדם על ידי לימוד התורה כמו שנדרש על הפסוק: 'כִּ֤י נֵ֣ר מִ֭צְוָה וְת֣וֹרָה א֑וֹר...'('משלי פרק ו' פסוק כ"ג), תורה נמשלה ל- 'אור'. על המנורה נאמר בפרשת 'תצווה' - 'לְהַעֲלֹ֥ת נֵ֖ר תָּמִיד', הרומז על מציאות תמידית של לימוד התורה בבחינת תורתו אומנותו- ואז הוא בבחינת' נר – תמיד'. עלול לחשוב אותו 'יושב אוהל' שדי לו בעסק התורה ואין עליו מחויבות עשיית המצוות ואין מתפקידו להתעסק עם ענייני ה'עולם'.

עליו לדעת: ישנה הוראה הנלמדת מכך שאור המנורה נלקחה מאש מזבח ה'חיצון' - 'אֵ֗שׁ תָּמִ֛יד תּוּקַ֥ד עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ לֹ֥א תִכְבֶּֽה' המילה 'תָּמִ֛יד' רומזת על אותה אש שנלקחה מהמזבח ה'חיצון', דבר המלמד על הסדר הנכון- כלומר: על אותו 'יושב אוהל' לדעת כי הכוח והיכולת לעבוד עם עצמו- אור המנורה, לימוד התורה, נובעת מאש התמידית שצריכה להיות כל הזמן יוקדת באופן תמידי על המזבח החיצון כלומר - עבודה עם הזולת. עליו לדאוג קודם שאצל האדם המצוי לעת עתה בחוץ, תידלק גם אצלו ה'אש - התמיד' ואז יזכה שאותה אש שהבעיר אצל הזולת, תגרום להבערת האש הפנימית האישית אצלו בייתר שאת ועוז.