מאת: ר' זלמן רודרמן, 'בקהילה'.

שתי עיניו החומות של ר' יצחק אבוקסיס מעמיקות בחוריהן וטון דיבורו יורד אוקטבה, כשהוא חוזר אל מאורעות הלילה ההוא, שבין כ"ב לכ"ג בטבת תשכ"א. בעוד ימים מספר ימלאו 50 שנה לאותו לילה, אך מאורעותיו עדיין פוצעים את לבו, עדיין מעבירים צמרמורת בגוו, כאילו אירעו אך לא מכבר.

הוא אמנם לא היה שם באותו לילה, אבל איבד בו דיי כדי לא לשכוח וכדי לכאוב את תוצאותיו המרות, עד עצם היום הזה. אחות גדולה, גיס וארבעה אחיינים אהובים, איבד ר' יצחק באותה הפלגה לילית, הפלגתה האחרונה של ספינת המעפילים 'אגוז'.

אך יש עוד גורם המעצים את חוויית האובדן והכאב של ר' יצחק: הוא עצמו היה על אותה ספינה ממש ועשה את אותה הדרך בדיוק, רק שלושה שבועות קודם לכן. הוא היה שם עם שני הוריו ואחיו הבכור. גם בהפלגה הלילית הזאת חוו הנוסעים חוויה מבעיתה של כמעט טביעה. למרבה מזלם הם היו קרובים מאוד לחוף וכך ניצלו.

"הספינה היטלטלה על המים כקליפת אגוז", נזכר ר' יצחק, מחייך נוגות לנוכח האירוניה שבדימוי. "אני הייתי אז ילד כבן שש. התנודדתי עם הספינה מצד אל צד וצווחתי מפחד לה' שיציל אותנו. בסוף לא הייתה ברירה וקפצנו למים. אבל ברוך ה' ניצלנו. כשאני חושב על אחותי ובעלה וארבעת ילדיהם, הכול חוזר אליי. וגם להפך, כשאני נזכר בחוויה הטראומתית שחוויתי, אני מיד חושב עליהם. 50 שנה עברו והמחשבות עליהם אינן מניחות לי".

ר' יצחק אבוקסיס, איש חינוך וותיק, אב לשמונה וסבא גאה ומאושר ללא מעט נכדים, מתגורר בכפר חב"ד. הוא נולד לפני 56 שנים בעיירה אימינתנוט, כשעתיים נסיעה מקזלבנקה. שנות ילדותו הראשונות עברו עליו כשהוא מוקף באווירה יהודית חמה. "הרב של הקהילה היה גם השוחט והמוהל, וגם זה שלימד אותנו תורה", מספר ר' יצחק. "למרות שהייתי אז רך בשנים, אני זוכר היטב את יראת הכבוד שהכול רחשו לו. את הנערים הוא לימד הלכות שחיטה ובגיל 16 שלח אותם לישיבות בקזבלנקה ובמרקש".

עד שלב מסויים זוכר ר' יצחק מערכת יחסים תקינה עם השכנים הערבים. אלה החלו משתבשים בשנת תשט"ז (1956), כאשר הצרפתים עזבו את המדינה ומרוקו זכתה בעצמאות מדינית.

באותו יום גם פקע תוקף ההסכם בין הסוכנות היהודית לשלטון הצרפתי, בדבר העלאה קצובה של יהודים ממרוקו לארץ-ישראל. מעתה נאלצו יהודי מרוקו שביקשו לעלות ארצה, לעשות זאת בדרכים עקלקלות, רצופות סכנות ואיומים.

פחד מצמית

מי שניצח על המשך העלאתם ארצה של יהודי מרוקו, היו אנשי המוסד הישראלי, שנשלחו לשם בחשאי וארגנו קבוצות להפלגה. מסלול ההפלגה היה קצר למדי, מחוף אל-חוסיימה במרוקו אל החוף הספרדי במצרי גיברלטר – כ-300 ק"מ. ואולם בהתחשב באיכות כלי השיט שעמד לרשות הארגון ובתנאי במזג האוויר שלעיתים קרובות היו סוערים, ההפלגה נמשכה לא פעם, שעות רבות.

בשנת תש"כ נשכרה על ידי פעילי המוסד ספינת קטנה, 'פיסס' שמה, ובעברית 'אגוז'. במלחמת העולם השנייה הייתה 'אגוז' ספינת מלחמה. מאוחר יותר הוסבה לספינת דייגים. היא נשכרה בגיברלטר מתומס סקוט, בעל מספנה סקוטי שעסק בספנות ובענייני הברחה כאחד. תנאי השכירות כללו תשלום מינימלי עבור כל הפלגה, בצירוף סכום נקוב ששולם בעבור כל נפש שתוברח ממרוקו לגיברלטר. הצוות שהפעיל את הספינה היה ספרדי.

12 פעמים השיטה 'אגוז' בהצלחה משפחות יהודיות, ממרוקו לגיברלטר. בכל פעם היו על סיפונה בין 40 ל-50 נפש. בגיברלטר המתינה לפליטים אונייה ישראלית שלקחה אותם הלאה, לחופי ארץ-ישראל.

אביו של ר' יצחק אבוקסיס היה ער לגלי העוינות שהחלו מנשבים מכיוון השכנים הערבים, והוא החליט לעשות מעשה ולעלות ארצה. בני משפחת אבוקסיס הצטרפו אפוא לקבוצת המעפילים בהפלגתה ה-12 של 'אגוז'.

למרות היותו אז בן שש, כאמור, זוכר ר' יצחק היטב את פרטי ההתרחשות. "שבת אחת הגיעו אלינו שליחי העלייה ואמרו לנו שזה הרגע לצאת", הוא מספר. "לא הבנתי איך אנחנו נוסעים בשבת. לא ידעתי אז את המצב לאשורו וגם המושג פיקוח נפש לא היה מוכר לי. אמי ביקשה מאחת השכנות להשגיח על החמין, כנראה כדי להסתיר את האמת, ויצאנו בחיפזון עם בקבוקי מים ומזוודה אחת.

"אחרי נסיעה ארוכה במשאית מכוסה ברזנט, הגענו לחוף. השעה כבר הייתה שעת לילה ואני זוכר את הפחד באוויר. התכנית המקורית הייתה לעלות מייד על הספינה ולהפליג לגיברלטר. אבל אז הודיעו לנו, כי עקב מזג אוויר סוער וניאלץ להמתין. שבוע שלם הסתתרנו אצל מוסלמי מקומי שכמובן קיבל על כך תמורה נאה. בתום שבוע מורט עצבים, נאמר לנו שהים נוח ואפשר לצאת לדרך".

וכך, בלילה חשוך של תחילת חודש טבת (תשכ"א) יצאה 'אגוז' לדרכה. אורות גיברלטר נצצו באופק, אבל הגלים עיכבו את הספינה הרעועה והדפו אותה שוב ושוב לכיוון ההפוך.

"גשם ירד ללא הפוגה", נזכר ר' יצחק. "הספינה היטלטלה על המים והמבוגרים התפללו שנגיע בשלום. פתאום נוצר חור ברצפה ומים חדרו בעדו לספינה. אמי גילתה תושייה וממש בגופה היא סתמה את החור. ובכל זאת, בהתקרבנו לחוף לא הייתה ברירה ונאלצנו כולנו לקפוץ למים הקפואים. לא אשכח את הפחד המצמית שאחז בי".

הפלגה נמשכה כל הלילה והסתיימה רק לפנות בוקר. משפחת אבוקסיס הגיעה בשלום לחוף. שם, בגיברלטר נולדה לר' יצחק אחות נוספת. בחלוף שבועיים מצאה עצמה משפחת אבוקסיס, במשכנה החדש, בעיר רמלה.

שקעו למצולות

ר' יצחק זוכר במעורפל את האלחוטן חיים צרפתי, שליווה אותם בהפלגה ממרוקו לגיברלטר. צרפתי, שרק לימים יתברר כי היה איש המוסד, אף היה על ה'אגוז' בחזרתה לאל-חוסיימה וכן בהפלגתה ה-13 ממרוקו, ההפלגה האחרונה שלה.

תחקיר מאוחר של השתלשלות האירועים העלה, כי צרפתי הזהיר את מפעיליו מפני מזג האוויר הסוער לקראת ההפלגה שהסתיימה באסון, אולם הם דחקו בו לצאת בכל זאת לדרך.

המבצע נקבע ללילה שבין שליש לרביעי, אור לכ"ג בטבת תשכ"א. יומיים לפני כן הושלמה הרכבת רשימת המפליגים. זו כללה, בין השאר, מספר משפחות שכבר שלוש או ארבע פעמים קודם לכן נאלצו לעשות את הדרך הארוכה והקשה ממקומות מגוריהם לחוף אל-חוסיימה ובחזרה משם. אילוצים אלו נבעו מתנאי מזג אוויר קשים או מתנועה חשודה באזור הפעולה, שהיה מוכר היטב הן למבריחים והן לשומרי הגבול.

בבוקרו של יום שלישי הנזכר, נאספו 43 אנשים נשים וילדים מבתיהם. הם הובאו לחוף הים והמתינו שם במקום סתר עד רדת החשכה. בעזרת ספינה קטנה הועברו מהחוף אל הספינה 'אגוז' שעגנה עמוק יותר במים.

על הרגעים שקדמו להפלגה, סיפר לימים איש המוסד מאיר קנפו, שהיה אז מפקד חוליית החוף (ראו גם מסגרת): "כולם נצטוו לשמור על שקט מוחלט, ועד לעלייה לספינה בלב ים נאסר עליהם לדבר, לעשן או להדליק פנס. תוך סדר מופתי צעדו העולים לתוך ערוץ הוואדי. הם היו נרגשים מאוד, אך שמרו על איפוק".

מזג האוויר באותו לילה לא היה נוח, כאמור, וצרפתי האלחוטן אף התריע על כך. אבל ההוראה שקיבל הייתה להפליג למרות הכול, וההפלגה יצאה לדרכה.

על סיפונה של 'אגוז' היו באותה שעה 43 מעפילים – אנשים, נשים, ילדים ונערים. ביניהם, אחותו של ר' יצחק, עלייה, בעלה ר' יצחק אלמליח וארבעת ילדיהם, אלברט בן 12, שמעון בן 10, סוזאן בת ארבע ומסעודה בת שנתיים. בנוסף, היו על הספינה גם צרפתי האלחוטן וארבעה אנשי צוות ספרדים.

באמצע הדרך התגברה הסערה מאוד. בשלב כלשהו הבינו הקפטן ושניים מהמלחים הספרדים, כי הספינה הישנה והרעועה לא תשרוד את הסערה. הם הורידו אל המים סירת הצלה והפליגו אל החוף, נוטשים את השאר לגורלם. עתה נותרו על הספינה 43 מעפילים, חיים צרפתי האלחוטן ואיש צוות ספרדי אחד.

כעבור שעתיים מתחילת ההפלגה הכריעו הגלים הגבוהים והעזים את הספינה. 22 מנוסעיה קפצו למים והשאר נשארו בבטנה. כולם טבעו למוות, בהבדל אחד: הנשארים בספינה שקעו עמה אל המצולות. הקופצים למים, נפלטו עם שחר אל חוף אל-חוסיימה ונאספו על ידי השלטונות המרוקניים. בין האחרונים היו עלייה אלמליח ובתה בת השנתיים, מסעודה.
"לימים נודע לנו", חושף ר' יצחק פרט מרטיט, "כי אחותי ובתה נפלטו אל החוף כשהתינוקת חבוקה בזרועות אמה. מי הים הקרים הקפיאו אותן באותה התנועה שבה הן קפצו אל המים".

ר' יצחק מוחה דמעות. הוא נזכר בפרידתו מאחותו, ימים מספר קודם שיצא עם הוריו ואחיו בדרכם ארצה. "לא יכולתי אז להעלות על דעתי שזאת תהיה פרידה לתמיד, ממנה ומכל משפחתה".

ביטול ברגע האחרון

האסון הכבד של מעפילי 'אגוז' הפנה את אור הזרקורים הבינלאומי אל גורלם של יהודי מרוקו, המבקשים לצאת מארצם כדי לעלות לישראל, אך אינם מורשים.

"טביעתה של 'אגוז' גרמה זעזוע עמוק במדינת ישראל ובעולם היהודי כולו", אומר לנו סם בן-שטרית, יו"ר הפדרציה העולמית של יהודי מרוקו ואחד הפעילים המרכזיים להעלאת עצמותיהם של הנספים באסון לארץ. "כותרות העיתונים בעולם דיווחו על הטרגדיה ודיונים סוערים במצבם של יהודי מרוקו התקיימו בסנט ובקונגרס האמריקניים. נשיא ארצות הברית באותם ימים, דיוויד אייזנהאואר, הפעיל לחץ אדיר על מלך מרוקו, מוחמד החמישי, ותבע ממנו להתיר את עלייתם של יהודי ארצו לישראל".

ואכן, בעקבות אסון 'אגוז', הותרה יציאתם ההמונית של יהודי מרוקו מהמדינה. אישור זה ניתן בכפוף למספר תנאים: תשלום כופר בעד כל יהודי העוזב את מרוקו, ביצוע העלייה באמצעות ארגון שאיננו 'ציוני', ומסלול נסיעה שיכלול תחנת ביניים בין מרוקו לישראל.
מבצע העלאתם של יהודי מרוקו לארץ נקרא 'מבצע יכין' והוא נמשך בין השנים תשכ"א לתשכ"ד. במהלכו עלו ארצה כ-80 אלף יהודים מרחבי מרוקו ובכך, למעשה, רוּקנה מרוקו מרוב רובם של יהודיה.

עם השלמת 'מבצע יכין' נכנסו גורמים ישראליים ובראשם בן-שטירת לפעולה, במטרה להעלות לארץ את עצמות הנספים באסון 'אגוז'. גם לפעולה הזאת ניתן שם – 'איילת השחר'.

"מדובר במאמצים עילאיים ואינטנסיביים שהשתרעו על פני כעשור, שחבקו ראשי מדינות וארגונים בינלאומיים, ראשי קהילות יהודיות ואישי רוח", אומר בן-שטרית שבין השנים תשמ"ג לתשנ"ב, היה שותף לעשרות שליחויות חשאיות ברחבי העולם למען המטרה הזאת.
"ייאמר לזכותו של המלך באותם ימים, חסן השני, כי כבר בפנייתי הראשונה אליו, השיבני בחיוב באופן עקרוני. עם זה, באותה הנשימה הוסיף ואמר, כי יש להמתין למועד נוח וזאת בגלל רגישות הנושא בעולם הערבי והפלסטיני".

מדברי בן שטרית עולה, כי פעמים מספר סוכמו כבר כל פרטי המבצע ואולם ברגע האחרון נמצא גורם כלשהו שהכשיל את המהלך.

"אזכיר ניסיון אחד שהיה בשנת 1986, כאשר שהיתי, יחד עם שני נציגים ממשרד הביטחון, במשך 27 ימים בארמון המלוכה ברבאט. כל ההסכמות עם השלטונות המרוקנים הושגו. ועדת השרים לסמלים ולטקסים בראשות השר יצחק נבון דנה בתכנית ההעלאה ואישרה אותה. היא הורתה לגופים הממשלתיים, איך וכיצד להיערך לטקסים הממלכתיים.

גם המשפחות השכולות נצטוו לשמור בסוד כמוס את דבר העלאת עצמות יקיריהן. כחלק מאותו מהלך ארגנה באותם ימים עיריית אשקלון טקס לקריאת כיכר מרכזית בעיר על שם 'מוחמד החמישי'. בטקס השתתפו ראש הממשלה אז, שמעון פרס, ומשלחת של ראשי הקהילה היהודית במרוקו שהגיעה במיוחד לארץ.

"דא עקא, שהטקס נהפך למהומה מכוערת, שהדיה השליליים הובלטו בעיתונות העולמית. היה זה כאשר אנשי תנועת כהנא ותושבים מקומיים, רגמו באבנים את הנאספים בכיכר, לכלכו וטנפו את השלט 'כיכר מוחמד ה-5'. ונדליזם זה נעשה, כתגובה על רציחתם בעזה של שני יהודים אשקלוניים, יומיים קודם לטקס.

"המלך רתח, זעם וחמתו בערה בו מ'חילול זכר אביו' הנערץ עליו, והוא ביטל בהינף יד את המבצע שעליו עמלנו כה רבות. עזבתי אז את מרוקו במפח נפש, מאוכזב מהכישלון. למחרת הצטרפותי לשמעון פרס שטס לפריז לביקור ממלכתי. התלוויתי אליו בפגישתו עם ראש ממשלת צרפת, ז'אק שיראק, והפצרנו בו לדבר אל לבו של מלך מרוקו. המלך לא היה מוכן לשמוע.

קבר שאפשר לפקוד

פעילותו האינטנסיבית של בן-שטרית נמשכה גם בשנים הבאות ובין השאר היא כללה הענקת מגילת הוקרה ענקית שכותרתה "הצעדה למלך מוחמד ה-5 על פועלו למען יהודי מרוקו במלחמת העולם השנייה" לבנו, חסן השני. רק אז שכך כעסו של המלך על אירועי הטקס באשקלון.

המאמצים הרבים ריככו את לב המלך והכשירו אט אט את הקרקע. ואולם ה'מכה בפטיש' היה עם היבחרו של יצחק רבין לראשות הממשלה, בשנת תשנ"ב. בן-שטרית הצליח לשכנע את רבין, כי ראוי לו שמשימתו הראשונה כראש ממשלה תהיה "עשיית חסד של אמת עם המתים ועם יהודי צפון אפריקה".

רבין השתכנע והסמיך את בן-שטרית לצאת בשליחותו למרוקו, לפעול בעניין זה.

"בצד הפצרותיו של רבין במלך עצמו, הוספתי משלי באוזני איש סודו ומקורבו, הגנרל קדרי, ראש המוסד המרוקני, ובטון חמור אמרתי לו, כי אם, חלילה, גם הפעם פנינו יושבו ריקם, לא תיוותר לי כל ברירה, אלא להחזיר את המנדט למשפחות השכולות ולממשלת ישראל.

כתוצאה מכך, טענתי, המשפחות השכולות תצאנה להפגנות רעב מול שגרירויות ונציגויות מרוקו בארצות הברית, קנדה, צרפת ויתר ערי אירופה, על כל המשמעות שבדבר. הבעתי את דעתי, לפיה הפגנות אלה לא יוסיפו 'בריאות' ונחת להוד מלכותו. איש בעולם – הוספתי בלהט – לא יבין סירוב של מלך נאור כחסן השני, להעלות עצמות מלפני דור לקבורה ליד יקיריהן. זאת, בו בזמן, שאפילו שונאי נפשנו כדוגמת אש"ף, הסורים ואחרים, מחזירים לידינו גופות של נופלים וכן חיילים ואזרחים חיים שנפלו בשבי לידיהם. למחרת נקראתי אל איש שיחי ונקבע המועד להעלאת העצמות".

ביום רביעי, ז' בכסלו תשנ"ג, בשעה תשע בערב, נחת מטוס מלכותי מרוקני בשדה התעופה בלוד. המטוס טס בטיסה ישירה וראשונה מסוגה, כשבתוכו ארונות 22 המעפילים וראשי הקהילה היהודית שבאו לחלוק כבוד למעפילים.

הארונות נטמנו בהר הרצל בירושלים ומבצע 'איילת השחר', הוכתר סוף סוף בהצלחה.
32 שנה נשא ר' יצחק אבוקסיס את זכר אחותו ומשפחתה ואת זכר שאר הנספים באסון, בלבו בלבד. מזה 18 שנים יש לו גם מקום לפקוד אותו ולומר לידו פרקי תהילים, תפילת אזכרה ו'קדיש'. "כל שנה ושנה, ביום האסון, אני פוקד את קבר אחותי ובתה בירושלים, וכך אעשה גם השנה", הוא אומר.

הי"ג נטרפה בים

לפני כ-10 שנים יצא לאור הספר 'המחתרת היהודית במרוקו – 1964-1955', פרי עטו של איש המוסד במרוקו, מאיר קנפו. הספר מתאר תשע שנות פעילות מחתרתית של המוסד הישראלי ושל קנפו עצמו בקרב יהודי מרוקו.

בפרק המתאר את 13 הפלגותיה של 'אגוז', כותב קנפו:

"מתחילת פעולתה ועד להפלגתה האחרונה העבירה 'אגוז' מאות יהודים ממרוקו לגיברלטר. אמנם מספרים אלה אינם עומדים בתחרות עם מספר העולים שעלו לישראל בפרק זמן כזה בתקופת 'עלייה ג'', אך מבחינת הביטוי ההיסטורי של רצון העם היהודי לחיות, ומבחינת התושייה שגילו אנשי 'המסגרת' (כינוי לאנשי המוסד שפעלו להעלאת יהודי מרוקו באותן שנים, ז.ר.), יהוו מספרים אלה את עדי המלך המהימנים ביותר. עשרות עולים שהגיעו בכל פעם לחוף גיברלטר ב'אגוז' יכולים לשמש חומר לסיפור רב מתח, אשר נשזר, קטעים קטעים, מן המאבק לחיים של עם יודע סבל.

"לדוגמה, אפשר לרשום ראשי פרקים שיתאימו לאותו סיפור: הווי של ה'מלאח' (כעין 'גטו', ז.ר.) היהודי באדמת מרוקו, אורח חיים ומסורת יהודית במשפחות ובחברה, קשרי דורות למורשת יהודית שראשיתה בארץ הקדומה – כל אלה מצופפים בתוך דירה ודל"ת אמות של רחוב ושכונה; גולה עתיקת יומין וגורל יהודי עצוב על אדמת נכר ובקרב נוכרים; תפילת יום יום של שחרית, מנחה וערבית ותפילות של 'לשנה הבאה בירושלים' או 'ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים'.

"ואת המורגלים בכל אלה קיבלו עליהם אלמונים להסיע בדרכים ובהסתר מעיני המשטרות האורבות, אל חופו של ים, אל עברו השני של הים ואל הארץ הנכספת. למן המגע הראשון בין האלמונים והמועמדים לטלטלה רבתי זו, נתונה המשימה בידיים אמונות ורחומות, בדרכים לא דרכים ובלילות הידידותיים, הנותנים הסתר למבקשים אותו. שתיקתם של הנוסעים במכונית האוצרת סודות למכביר ופעימות הלב לרחשים שמסביב, כשמלפנים ומאחור ומן הצדדים מרצדים באישון לילה כל הצווים והגזירות והאיסורים, המלווים לובשי מדים חמורי פנים ובתי מעצר וחדרי עינויים. וכנגדם, וכנגד חשכת האפלה של גולה, שוררת תמיד ובכל מקום, מקדמת דנא ועד היום, התקווה לחיים ולהמשך הקיום, אותה תקווה המצווה על המרי ועל העמידה בכל התנאים, על כל הגלום ב'אף על פי כן' (שמה של אחת מאוניות המעפילים, ז.ר.).

"את כל אלה הוליכו דרכיה של מרוקו לעברו של החוף: את האדם על עצבותו הגדולה ועל תקוותו לחיות ויהי מה!

"ובסיפור עלילה זה יש מקום גם לבית עזוב בצדי הדרכים, אשר נבחר לשמש מחסה ארעי לפני הזינוק האחרון; לציפייה למזג אוויר מצהיל פנים, ולו במקצת; לחופו של ים ולחול החורק תחת נעלי האנשים העושים דרכם באפלה; לאורות זעירים מבליחים ולמשוטים החותרים בים; לסירה הננעצת בחוף הים הגדול האפל והנזעם – שהוא בה בעת האויב המתנכל וגם הידיד המוליך אל הפדות.

"זוהי היריעה וזו התמונה. כך עשו דרכן השיירות לעברו של החוף, הן וספינתן הזעירה שהלכה וחזרה, חזרה והלכה. י"ב שיירות צלחה דרכן, והאחרונה, הי"ג, נטרפה בים. נחנקו שוועותיהם של הטובעים הקוראים לעזרה, סגרה עליהן המצולה ואומר המספיד 'ברוך דיין אמת'. נסתיים דף נוסף של המרטירולוגיה היהודית. אלה הם ראשי הפרקים מהם נבנית העלילה, והיא מחכה לביטוי של אמן גדול, שיקים ממנה גלעד לדורות".

"כולם נצטוו לשמור על שקט מוחלט, ועד לעלייה לספינה בלב ים נאסר עליהם לדבר, לעשן או להדליק פנס. תוך סדר מופתי צעדו העולים לתוך ערוץ הוואדי. הם היו נרגשים מאוד, אך שמרו על איפוק"

בשלב כלשהו הבינו הקפטן ושניים מהמלחים הספרדים, כי הספינה הישנה והרעועה לא תשרוד את הסערה. הם הורידו אל המים סירת הצלה והפליגו אל החוף, נוטשים את השאר לגורלם

ר' יצחק מוחה דמעות. הוא נזכר בפרידתו מאחותו, ימים מספר קודם שיצא עם הוריו ואחיו בדרכם ארצה. "לא יכולתי אז להעלות על דעתי שזאת תהיה פרידה לתמיד, ממנה ומכל משפחתה"

32 שנה נשא ר' יצחק אבוקסיס את זכר אחותו ומשפחתה ואת זכר שאר הנספים באסון, בלבו בלבד. מזה 18 שנים יש לו גם מקום לפקוד אותו ולומר לידו פרקי תהילים, תפילת אזכרה ו'קדיש'...