הרב יעקב הורוביץ

בשנים האחרונות פשט בארץ ישראל, במיוחד בגני הילדים ובבתי הספר, נוהג לנטוע שתילים או לחלק עציצים ביום ט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות.

כיוון שנוהג זה התפשט גם לגנים ולבתי ספר חרדיים וחסידיים, כדאי ונכון לעמוד על טיבו ושורשו ולגלות את "סודו" ברבים. ובכן מעיון במקורות מתברר שאין לדבר זה שום שורש ומקור במנהגי ישראל האמיתיים, המקובלים על ידי גדולי ישראל מדור דור ושעליהם אמרו "מנהג ישראל תורה היא", אלא הורתו ולידתו שלא בקדושה והוא נוהג "ישראלי" מודרני שהתפתח בבית מדרשה של הציונות, כדלהלן.

מה פגם יש ביער הנצחה?

ואם ישאל השואל: מה פגם יש בענין הנטיעות ומה פסול יש בדבר?

ההסבר הוא על פי מעשה שהיה. בשעתו העלו לפני הרבי הצעה להנציח את שם כ"ק אדמו"ר הזקן נ"ע ע"י נטיעת יער, והרבי שלל את הדבר בחריפות. וזאת, אף שהמציע, הוא מר זלמן שזר הידוע, בוודאי התכוון לטובה וכל מגמתו היתה לתת כבוד ויקר לשמו של אדמו"ר הזקן בשנת הק"ן להסתלקותו (תשכ"ג), וגם הסברא נותנת שהדבר חיובי, שהרי כל הרואה את היער ייזכר באדה"ז ובתורתו וכו, ואעפ"כ הרבי שלל את הדבר מכל וכל בשני מכתבים מפורטים, והנימוק היחיד לשלילה הוא – "לעת עתה לא מצאתי דבר זה לא בידני ישראל, ולא במנהגי ישראל, שמנהג ישראל תורה הוא".

והרי קטע מאותו מכתב (אג"ק חלק כג ע כו-כז):

"... כרשום בזכרוני, עלתה שאלה זו באחת משיחותינו בהיותו כאן, ואז הבעתי תמהוני שבשעה שדתנו שדתנו ותורתנו חובקות זרועות עולם, ענייניו ופרטיו ופרטי פרטיו, גם המאורעות השמחים וגם אלו שהם להפך חס ושלום, הרי למה לנו לחזור על פתחי עניים ולמצוא איזו זמורת זר על מנת לנטעה בכרם בית ישראל. ולכאורה לא מצאתי לעת עתה עניין דנטיעת יער על שם מישהו לא בדיני ישראל ולא במנהגי ישראל, שמנהג ישראל תורה הוא, אף שנמצא עניין דבניית בניין ובדוגמת יד אבשלום וכיוצא בזה".

בהמשך המכתב מביא הרבי מקורות שונים מהתורה שבכתב ומהתרה שבע"פ שמהם משמע לכאורה שיש עניין בנטיעה, והוא מבאר שהתוכן בכל אחד מאלו הוא שונה, ואינו סותר את הקביעה הנ"ל, שלא נמצא דבר כזה ("נטיעת יער ע"ש מישהו") לא בדיני ישראל ולא במנהגי ישראל. לאחר מכן כותב הרבי דבר נפלא:

"ברם ידעתי גם ידעתי שכמה דרכים למגביות כסף וכמה מהן אין להם יסוד במנהגי ישראל, ובחלק מהן רק הנפש היפה סובלתן, ולא גרע עניין דנטיעת יער מהן, ואדרבה הרי תועלת בזה בשטח החקלאות וכו. [כלומר, הרבי שואל על עצמו מדוע לעריכת מגבית ("דינר"), שקשורה עם חנופה לעשירים וכו, אינני מתנגד ודווקא על נטיעת יער יצא הקצף, והוא מבאר:] בכל זה, בשים לב לתכונת בני דורנו, אשר כשרואים דבר הנעשה ונכפל כמה פעמים מקדשים אותו, ולא עוד – אלא קדושה יתרה, הרי זה לדעתי על כל פנים נכנס בגדר דאבק דלא תוסיף (ובפרט שרוב הפעמים התוצאות מעבירה על לא תוסיף – עבירה על לא תגרע).. [כלומר, העניין של מגביות כסף וכיו"ב ברור לחלוטין שהוא עניין של חולין גמור ואין חשש שילמדו מזה ההמון הוראת היתר כלשהי (של הוספה או גירעון) בעבודת ה; מה שאין כן נטיעת יער על שם צדיק מתקשרת אצל ההמון בטעות כעניין רוחני (הנצחה של נשמה, ובפרט של צדיק כאדה"ז), והתוצאה מזה יכולה להיות לא טובה].

"אמנם מצאתי בש"ס עניין הנטיעה ובריבוי (בבא בתרא יד, א) ולכאורה שייכות בזה להאמור, על פי יש מפרשים שם – שבזה קיים מצוות ישוב ארץ ישראל (אלא ששם המדובר באילנות נושאי פרי, כרמים, מה שאין כן אילני סרק (תמיד כט, ב). ולהעיר ממשנה סוף ערכין). ולא עוד אלא שהפליגו חכמינו ז"ל בכגון זה במדרש רבה פרשת קדושים (כח, ג), אבל גם הנזכר לעיל אינו מעין המדובר, נטיעה לשם זכרון של איש פלוני או מאורע פלוני...".

ולא זו בלבד, אלא שכעבור זמן מה הרבי מוצא לנכון לכתוב מכתב נוסף בנושא והפעם אל הגאון החסיד הרש"י זוין, בזה הלשון (שם ע ס): "..בקשר להיער וכו כנראה שלא הראו לו מכתבי עצמו, ובאם ימצאו העתקה, יצרפוה למכתבי זה. ובכל אופן, הקושיות – שביער אין שייך עניין היפך התורה והמצוות, גם בעצמו עורר שלא כן הוא, ובפרט בשנת השמיטה, שהוועד יעמוד על המשמר, הרי המציאות המרה בארץ הקודש ת"ו ובחוץ לארץ בכגון זה, הראתה, שלא הוועד הוא המחליט, כי אם הדירקטור והפקיד וכו, ודי למבין. ג) להקושיא בקשר עם יישוב ארץ ישראל – כיוון שיש בזה תועלת חקלאית וכו – גם במכתבי העירותי על תועלת זו, אלא שציינתי למסכת תמיד כט, ב, שאין באילני סרק מצוות יישוב ארץ ישראל..." [כלומר, הרבי עומד על כך וחוזר ומדגיש שאין בנטיעת יער אלא "תועלת חקלאית" במובן גשמי גרידא, ולא עניין רוחני הקשור למצוות יישוב ארץ ישראל. ולעניין השאלה אם מצוות יישוב ארץ ישראל בכללה נוהגת בזמן הזה או לא – הוא נושא השנוי במחלוקת שהוזכר כמה פעמים ע"י הרבי וראוי לדיון מיוחד ואין כאן מקומו].

אבק בל תוסיף

מעיון בשתי איגרות קודש אלו של הרבי אנו למדים דברים יסודיים ועקרוניים על חשיבותו של מנהג ישראל מקורי, אמיתי ומקובל, ומאידך – עד כמה יש להיזהר מדברים שהם זמורת זר בכרם בית ישראל, לא מנהג גויים ח"ו, אלא סתם דבר שאין לו מקור. אנו רואים כיצד בד בבד עם העדינות המופלאה, הזהירות הגדולה והלשון שיש בה הסתייגות – "לע"ע לא מצאתי דבר זה לא בדיני ישראל ולא במנהגי ישראל" – בכל זאת השלילה מוחלטת, והנימוק העיקרי הוא שתכונת בני דורנו היא כזו שהנהגה שיש בה משום אבק בל תוסיף מביאה ברוב הפעמים לעבירה על "לא תגרע".

וכך מצינו לרבי שכותב גם בעניין נוסף, והוא במכתב להנחת אבן הפינה של שיכון חב"ד בירושלים; לאחר שכתב שעצם הנחנת אבן פינה היא מנהג שיש לו מקור, מצא לנחוץ להעיר (אג"ק חלק יט ע רי-ריב):

"אשר הגיעתני שמועה שישנם כאלה שבעת הנחת אבן פינה, כותבים העניין במגילה ויש מהדרין שיהיה בכתב אשורי וכו, ומניחים המגילה על או מתחת לאבן הפינה – והנה נוסף על תשובת הרמב"ם הידועה בהנוגע לקדושת כתב אשורי וכו, הרי איך שלא תהיה הכתיבה – יש להימנע ביותר ובפרט בדורנו זה מלהנהיג מנהגים חדשים – עד שיימצא להם יסוד מוסד בתורתנו תורת חיים. ובסגנון חכמינו ז"ל: כל המוסיף בזה – גורע בחביבות וחשיבות מנהגי ישראל המקובלים, אשר תורה הם...".

ואף כאן הן הן הדברים: לכאורה, מה פסול יש בכך בדאגה לארכיאולוגים בדורות הבאים שיוכלו למצוא את המגילה וללמוד על תולדות הבית, אלא שיש חשיבות רבה לשלילת הנהגה שאין לה מקור בדיני ומנהגי ישראל. והענין מובן, שכן, יסוד התורה והמצוות הוא קבלת עול מלכות וביטול האני האישי כלפי רצון הקב"ה, ואם מותר להוסיף במצות או במנהגים על יסוד השכל שלי או הרצון שלי, מאותה סיבה יהיה מותר לי מחר גם לגרוע, ח"ו...

[וכד דייקת שפיר מצינו לרבי בשני מכתבים אלו, שתי התייחסויות שונות לעניין של גירעון. במכתב אודות היער כתב ש"התוצאות והעבירה על לא תוסיף – עבירה על לא תגרע". כלומר, מחר, ויש מחר שלאחר זמן, הריהו יכול להכשיל בגירעון. ואילו במכתב הנוגע למגילה באבן פינה כתב "כל המוסיף בזה – גורע בחביבות וחשיבות מנהגי ישראל המקובלים אשר תורה הם", היינו שכבר עכשיו בהוספה עצמה אירע הגירעון (בנפש, ברגש שבלב).]

בהמשך לאמור, אין אנו פטורים מלייחד כמה מילים לשלטים המתנוססים בימים אלה בגני הילדים ובבתי ספר דתיים מסויימים ובהם מופיע הכיתוב של פסוק מפורש בתורה (ויקרא יט, כג): "וכי תבואו אל הארץ ונטעתם", ובכך רוצים לשכנע את הילדים הרכים בחשיבותה של ה"מצוה" לטעת עצים בט"ו בשבט.

ובכן, גם כאן משבשים את הדברים. כלל גדול נקוט בידינו – אין מקרא יוצא מידי פשוטו; ובפסוק זה לא נזכרה שום חובה ומצווה לנטוע נטיעות, והדברים "כי תבואו גו ונטעתם" אינם אלא הקדמה למצוות ערלה ונטע רבעי; שכאשר תבואו אל הארץ ותיטעו אילנות נושאי פרי הרי "שלוש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל; ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש הלולים לה".

ואגב, יש להעיר כי במדרש (ויקרא רבה כה, ג) אכן מובא דבר שכזה. והוא על הכתוב "כי תבואו אל הארץ ונטעתם", שם נאמר כי בכך מקיימים את הציווי של "אחרי ה אלוקיכם תלכו" (דברים יג, ה) - כשם שעל הקב"ה נאמר (בראשית ב, ח) "ויטע ה אלקים גן בעדן מקדם", כך תעשו אתם, "כי תבואו אל הארץ ונטעתם".

אלא ששתי תשובות בדבר א) המדרש כמדרש, דבריו נאמרו בדרך הדרוש, ואין ענין בדרך הפשט וההלכה למעשה ועוד מדבר המדרש על התוכן החיובי שבעצם ענין הנטיעה (מצד יישוב העולם וכו), ואמנם, פשוט וברור שאין שום פגם בעצם ענין הנטיעה כשלעצמו, ואדרבה – כל הרוצה לנטוע עצים (גם עצי סרק) בכל יום מימות השנה – הרשות בידו והוא עושה בזה דבר מועיל (אלא שאין בזה מצוה, גם לא מצוות ישוב ארץ ישראל, כנ"ל). אבל כשם שנטיעת היער כהנצחה היא דבר זר למנהגי ישראל, כך בדיוק באשר לנטיעות בט"ו בשבט בתור מנהג, ואין לערב הנהגות שכאלו עם מנהגים קדושים ומקובלים בישראל שעליהם נאמר "מנהג ישראל תורה היא".

"נטיעת עצים בט"ו בשבט – להשמיטו"

ולאמיתו של דבר מצינו גם התייחסות מפורשת של הרבי בנוגע לנטיעת עצים בט"ובשבט, שכאשר שלח לו מחבר פלוני ספר העוסק ב"מעגל השנה" וכולל הלכות ומנהגים מעובדים לעם ולציבור הרחב, וביקש את הערותיו של הרבי על הספר, כתב לו הרבי(אגרות קודש ח"ט עמ סב) על כך:

"... מצורף בזה הערותי, ומובן שאין זה בתור הסכמה שאין מדרכי בזה, ומובן ג"כ שאם לא יושמטו מהדפוס מה שלפי דעתי יכול להביא למכשול הרי אין רשות גם להזכיר שראיתי את הכתב יד בכדי שלא יתפרש הדבר שגם לי חלק בהמכשול.

"... יש לברר התבן מן הבר, היינו שלא לערב ענינים חילונים לגמרי, כיון שהקורא משוה להם את שאר העניינים שבספר.

"... עמוד ע: בענין נטיעת עצים בט"ו בשבט, הנה אין לערב את זה במנהגי שו"ע וכו ויש להשמיטו מספר שצ"ל שוה לכל".

הרי שכאשר ראה הרבי בספר העומד להתפרסם בציבור הרחב שהוזכר בו עניין נטיעת עצים בט"ו בשבט, שלל זאת הרבי והורה להשמיטו. לתגובות: [email protected]