במעמד מרגש התקיים ביום שני שעבר מעמד סיום והכנסת ספר תורה לעילוי נשמתו של הרה"ח ר' שלום דובער גורליק ע"ה, ביום השנה הראשון לפטירתו.

לרגל המאורע, מקדיש ר' בצלאל שיף פרק מיוחד בתולדות חיי החסידים לאביו של ר' שלום דובער – ר' מענדל גורליק ע"ה, ועל מסירות נפשו מאחורי מסך הברזל.


מעמד הכנסת ספר התורה לע"נ הרה"ח ר' שלום דובער גורליק ע"ה בשבוע שעבר בנחל'ה (צילום: מיכאל גנזמן)

בצלאל שיף

בד' כסליו יארצייט של דודי ר' מענדל גורליק ז"ל. התאספנו ליד קברו בהר הזיתים.

מוטל קוזלינר סיפר שפעם שאל את אביו (דודי זקני הרה"ח ר' חיים זלמן ע"ה קוזלינר, המכונה חז"ק) מפני מה הסכים להשתדך דוקא עם אמו – דודתי זקנתי מרת ציפא ע"ה – (בחורה שקטה מראגאטשאוו) בו בזמן שהיו לו הצעות מאוד מכובדות. וענה לו: היות שראגאטשאוו סיפקה הרבה סחורה לישיבה בליובאוויטש – בחורים תלמידי חכמים, תלמידי המלמד ר' אלעזר גורליק"...

לציפורה גורליק היה אח – ר' מענדל. ר' מענדל התחתן עם בערטה חודוס, אחותה של אימי.

כשהוא עוד היה חתן, ר' מענדל נעצר יחד עם אביו ר' אלעזר. וזה מה שכתב על כך, כשהוא פונה לאירגונים בינלאומיים, הרב זלמן שנאורסאהן, נציגו של הרבי מליובאוויטש בפריז:

בשנת 1934 ר' זלמן שנאור שנאורסאהן עזב יחד עם משפחתו את ברה"מ והגיע לא"י. שם הוא שהה 73 ימים ולאחר מכן נסע לצרפת ששם הקים "התאחדות החרדים". אירגון זה המשיך בפעילות שהתחיל בה עוד בברה"מ – חינוך יהודי. אבל עקב אירועים טרגיים שהתרחשו באירופה, שנאורסאהן ו"התאחדות החרדים" שלו החלו להגיש עזרה לפליטים יהודיים – פתח מטבחים צבוריים כשרים, חילק בגדים וכסף... המטרה העיקרית שלו הייתה לא קיבוץ כל יהודי העולם בא"י, אלא שמירת יהדות בכל פינה בעולם, במיוחד בנשמות ובמשפחות.

ר' זלמן שנאורסאהן החל בדרכו זו עוד במוסקווה והמשיך בצרפת. על כך מעידות מחשבותיו שהוא העלה על הכתב במכתבו לראש עיריית תל אביב. המכתב נשלח מפריז בשנת 1935, אבל בטופס הישן שעליו הוא נכתב מצויינת כתובת של משרדו של שנאורסאהן בארץ הקודש: רח' אחד העם 65, תל אביב.

"לא הבנתי את הציונות"

מר דיזנגוף היקר!

פריז 18 בנובמבר 1935

(תוכן המכתב מובא בקיצור)

...אני עצם מעצמותיהם של אותם היהודים שבגלל אמונתם הדתית רוצים לעזוב את רוסיה, ולכן אני באותה דעה איתם בעניין ההגירה. הם לא פוליטיקאים, לא מהפכנים ולא קונטר-מהפכנים. הם יהודים גרידא. הם לא השתלבו בתנאי החיים הסובייטים, ולכן הם פונים לכל היהודים מחוץ לגבולות ברה"מ, ללא הבדל מפלגתי, ומבקשים: "תנו לנו אפשרות להשאר יהודים, עזרו לנו לצאת. אנו דתיים. אז מה, בגלל זה לא תעזרו לנו?". ואני שלא משתייך לשום מפלגה, הייתי ברצון פונה לאירגונים ציוניים, לכל המנהיגים הציוניים המכובדים והייתי מציע יחד לשתף פעילה בעניין האמיתי הזה.

קראתי בעיתון מאמר שכותרתו "בעוד 10–15 שנים יהודים בברה"מ לא יידעו מחסור בכלום". איזה יהודים יכולים להיות בברה"מ בעוד 15 שנה? מפחיד לחשוב על כך...

אני אדם מבשר ודם. אני מגיב לדברים. ולא יכולתי לסבול ציניות כזאת כלפי יהודים רוסיים. אני שייך ליהודי רוסיה לעולם. אני מתבייש שאני נהנה מחרות בו בזמן שאחרים יושבים בבתי כלא. יש הרגשה קשה לגבי אנשים דתיים ברוסיה. הם לא עשו ויתורים, לא השתלבו, לא הסתגלו, לא מכרו את מצפונם – והנה הם נעזבו לנפשם.

במקום לטפל בהגירה, רוצים להעביר אנשים לבירו-ביג'אן. וכולם שותקים. יש כאלה שמדוכאים ובטוחים שאין בידם לעזור. ויש כאלה ששמחים: "שישלחו את קומוניסטים ואת אתאיסטים לברה"מ". לקבוצות אלו יש בכלל מגמה להתעלם, "לשלוח לארכיון" המוני אנשים. האם אלה הם קומוניסטים ואתיאיסטים, רבותי? זהו שקר או אונאה עצמית. הרי אלה אנשים משלנו, הם לא אשמים בכך שהם לא דתיים או שלא איכפת להם מהשאלה הלאומית. מה אנחנו עשינו כדי להעלות את רמתם התרבותית ורמת החיים שלהם? ואולי כדי לטפל בזה במקום לגנות אותם ולוותר עליהם כעל נטל על גבו של העם.

הדורות הבאים לא יבינו איך זה שנתנו ליהודי רוסיה למות. מה עשו אז יהודים בארצות אחרות? צר לי מאוד שאין לנו כרגע אירגון שהיה שם לו למטרה שמירת מהות לאומית-דתית של היהדות והיה נלחם עבור כל היהודים, ללא קשר היכן הם מתגוררים. אני חושב שאין להפריד בין היהדות והיהודים.

ז' מ' שנאורסאהן,

מלון "מודרן", פלאס דה לה רפובליקה, פריז
.

רשימת שנאורסאהן

הנספח למכתב נכתב על נייר-סיגריות. הדיו חדר דרך הנייר ושטף את השורות שבצד האחר של דפים, ולכן לא כל המילים ניתן לפענח, ואולי ח"ו גם לא שמות היהודים שנעצרו בפרשת "המרכז הדתי", כמו שכותב שנאורסאהן, בברה"מ: "במוסקווה נעצרו בפרשה אחת 9 אנשים. ליתר דיוק, לי ידועים 9. קרוב ל10- אנשים מסתתרים כי מחפשים אחריהם. חוקרים פרשה של מרכז דתי כביכול. מלבד אנשים אלה, גם נגד שלושה, ובתוכם הרב מדליה, מגישים כתב אישום. בין שלושת אלה אחד פרובוקטור – צ'וֹבּרוּצקי.

את 8 הראשונים, אלה אנשים שדאגו לדתיות לא רק של המשפחות שלהם, הסגיר ילד בין 12–13, שבתמורה לקחו אותו להיות גַרְסוֹן באו.ג.פ.או, סליחה טעיתי – בנ.ק.וו.ד., אבל זה אותו הדבר. בוודאי, שמלבד האשמה בדתיות, שזהו עניין של הפרשה, לכל אחד יוסיפו גם האשמה בפלילים. זה לצורך "שימוש חצוני". הרי מי ירים קול מחאה בגלל פושע פלילי. מגיע לו.

את הרב מדליה מאשימים ב"ספסרות". הוא שייך לספסרות ובכלל לכל סוג של מסחר באותה מידה כמו שהוא שייך לאסטרולוגיה, ואולי אפילו פחות. כמה אמשים יאשימו, כנראה, בסחר – דימיוני – במטבע חוץ. את התיק יתפרו יפה. הרי יש זמן, אנשים לא נמצאים בחוץ תחת גשם, אלא יושבים בבית כלא. את הראשין עצרו לפני 3 חודשים, את היתר – יותר מאוחר. כותבים לי שמצבם מטיל-אימה. במקרה הטוב יישלחו להגלייה. אינני מאמין שחלק מהם יוציאו להורג. כך נדמה לי, אבל אינני בטוח. אני חושש בעיקר ממחנה הסגר, כיוון שהם לא ישרדו אותו. זה ברור לנו כי יש נסיון.

אם יהיה "המקרה הטוב" – הגלייה, זה אומר שלשנים רבות לא תהיה להם אפשרות לצאת לא"י. המשפחות שכבר עכשיו רוששו, יהרסו לגמרי. ברובם אלה אנשים שלא רק שחיו למען אחרים, אלא שחיו אך ורק למען אחרים.

אני מביא את שמותיהם ופרטים אחדים על כל אחד מהם:

1. מוֹסקַליק יעקב או יענקל, קצת מבוגר מ50-. רב בפועל, אבל הסתיר את זה ועבד בתור שומר, וביצע תפקיד זה למופת. פעיל דתי גדול לפני מעצר.

2. בוטמן זלמן בן ברוך, כנראה קרוב לגיל 32.

3 לוין אבא, כנראה קרוב לגיל 25. גיסו של בוטמן.

4. דרייזין או דריזין אברהם בן בערקוֹ, קרוב לגיל 35. פועל בעל מלאכה. מנהיג של כל הקבוצות המחתרתיות של בית הספר היהודי "תומכו תמימים" שנסגר. נתן את עצמו כולו לעניין זה. חי אך ורק למען התלמידים. יש לו אישה ו5- ילדים קטנים.

5. גולדין יצחק, קרוב לגיל 35. פועל בעל מלאכה.

6. גוֹרֶליק אלעזר, בן יותר מ60-. נתן שעורים לילדים של דריזין, ואולי לעוד ילדים, לימד אותם יהדות. הוא חירש למחצה, חולה וחסר כל, אבל מורה מצויין. באופן רשמי חי ע"ח בנו.

7. גוֹרֶליק מענדל, בנו של אלעזר, קרוב לגיל 25. עובד במוסד סובייטי. מכיוון שאינו עובד בשבתות, מצא תפקיד של מפיץ ספרי קריאה. הוא צייר מוכשר שלמד ציור בעצמו, היה יכול לתרום הרבה אילו היה לומד בארצו שלו, בארץ היהודים. לא רצה להשתלב בסביבה הסובייטית. אדם מאמין אידאליסטי.

8. מַטוּסוֹב שלמה, קרוב לגיל 18. תלמיד יהודי, חי ע"ח חבריו, בפועל ע"ח כספים שסיפק דייזין.

9. אבנין מאיר, קרוב לגיל 25. פועל בעל מלאכה, דתי, חסר כל, שום "פשע" אחר לא עשה.

אני מבקש ממך רחמים, תענה לי: מה אפשר לעשות כדי שיגורשו לחול לארץ – זה מה שהם מתחננים. הם מבקשים רחמים, רחמים ורחמים.

מידע נוסף:

בוטמן הוגלה לשלוש שנים למחוז וייַטקה, תחנת רכבת מוּרַשְקי. הואשם בכך שהחליף את ז' שנאורסאהן שיצא לחוץ לארץ ועזר להתקיים לבתי ספר מחתרתיים ותמך ברבנים, כאשר לצורך כך קיבל כספים מהרבי מליובאוויטש (אדמו"ר).

נעצרו גם כן:
רוסטוב-דון – ד' לַבּוֹק, ש' מ' הלפרין, 12. סמרקנד – ש' גורודצקי (רב).









מסמכים ששלחו מהנהלת ישיבת 'תורת אמת' בירושלים בשנת תרצ"ה (!) כדי להעניק אשרת הגירה לר' מענדל גורליק מרוסיה לארץ הקודש


* * *

לאחר שחרורם מן המעצר מענדל וביילה התחתנו. בשנת 1941 פרצה מלחמה וכל משפחת גורליק עזבה לאסיה המרכזית, לסמרקנד. בסמרקנד ר' מענדל לקח חלק פעיל בהקמת ישיבת ליובאוויטש.

בשנת 1945 נוצרה הזדמנות לעזוב את ברה"מ כשמתחזים ליהודים פולניים. הרכבות יצאו מהעיר לבוב. חסידי ליובאוויטש הקימו ועד שניהל את היציאה. היה צריך להשיג דרכונים פולניים, לשחד את המשטרה המקומית (כולם חיכו ליציאה בלבוב כאשר אין להם רישום אצל השלטונות המקומיים), את משטרת הגבולות, את עובדי הרכבת (הרי היוצאים לא ידעו את השפה הפולנית). כל זה דרש הרבה כספים. על ר' מענדל הוטלה אחת המשימות החשובות ביותר – לזייף דרכונים פולניים. זוגות של יהודים פולניים כאילו התגרשו, ולכל דרכון של בעל "גרוש" כזה רשמו את שמה של אישה חדשה, וכך בדרכון של אישה "גרושה" רשמו שמו של בעל חדש ושל ילדיו. העניין היה כל כך חשוב שהרבנים דרשו שר' מענדל יעבוד בשבת ובחגים. בדרך כזאת הצליחו אלפי אנשים לצאת מברה"מ. וכל זאת אך ורק הודות לברכה של הרבי.

בשנים 1946–1947 החלו מעצרים. נעצרו ר' מענדל, אחותו ציפורה עם בעלה חיים זלמן קוזלינר ושמעון קצנלנבוגן, בעל של אחותו של ר' מענדל מוסיה. לברוח הצליחו רק מרייסיה ושלום וילנקין (מרייסיה – אחות של ר' מענדל). דודה בערטה (ביילה) עם שלושה ילדים קטנים במאמצים גדולים הצליחה לחזור לסמרקנד. החלו שנים קשות למשפחה שלנו.

המשפחות עמדו בנסיון הודות לעזרה של האחיות שהסבא רחמיאל חודוס דאג באותן שנים קשות לכל צרכיהן. הסבא רחמיאל עבר להתגורר אצל בערטה גורליק. הילדים הלכו לחדר מחתרתי. לאחר מות סטלין חזר מהמחנה ר' מענדל. כאשר ר' מענדל נעצר שנית ונשלח למחנה, הוא נחשב בעינו אנשי נ.ק.וו.ד. לעבריין מועד. הרי הוא כבר ישב על כך שהיה חבר באירגון מחתרתי של חסידים-שנאורסאהנים, גמר תקופת מאסר ועכשיו חזר לסורו. ועל כך אין מחילה.


ר' מענדל גורליק ברקע המחנות, כפי שצייר אותו נכדו השליח הרב זושא גורליק

כאשר ר' מענדל חזר, המשפחה התחזקה רוחנית ופיננסית. ר' מענדל היה תלמיד חכם, וחסיד בכל רמ"ח אבריו. בכל מקום שהיה ר' מענדל, הייתה תורה וחסידות. ר' מענדל הזמין אליו את אחיותיו שגרו בצ'רנוביץ, החיים שלהם שם היו קשים. בשנת 1960 החלו לר' מענדל צרות עם המשטרה ועם הפיקוח הממשלתי. ר' מענדל מיד סגר את קו היצור שלו ועבר לטשקנט. צריך היה להתחיל הכל מחדש.

אצל ר' מענדל עבדו בטשקנט 30 משפחות חב"דיות, גברים ונשים. לעבוד (ולהיות רשומים באופן רסמי) ולשמור שבת וחגים היה לא פשוט ומאוד חשוב לכל הקהילה. בביתו של ר' מענדל היה מניין ומקווה. ור' מענדל לא חסך כספים לאופיית מצה שמורה ורכישת ארבעה מינים. בכל העניינים האלה עזרו לו ילדיו.

ר' מענדל נולד בפורים. וכל פורים התקיים בבית משפחת גורליק פארברענגען גדול. אני זוכר שלאחר שמשפחת גורליק עברה מסמרקנד לטשקנט היא גרה ברח' סַפּיוֹרְנַיַה. ר' מענדל שתה הרבה "לחיימים" ובכה:

– לחיים, יידן! כאשר נתפסתי ע"י הק.ג.ב. ונשלחתי למחנה עבודה, רק האמונה בה' וזה שאני סובל בגלל הנאמנות שלי לרבי – זה מה שהחזיק אותי. כמו שכתוב בבראשית, פרשת ויחי, מ"ח,י"ד: "ויאמר ישראל אל-יוסף ראה פניך לא פללתי והנה הראה אתי אלהים גם את זרעך". ועכשיו בואו נשיר!

ר' מענדל ביקש מר' לויק פרסמן לשיר. ר' לויק גם הוא היה אחר ה"לחיימים" של פורים. והרי בפורים יש לשתות כך שלא תבדיל בין "ארור המן" ל"ברוך מרדכי". ור' לויק שר מתוך תפילה של יום הכפורים סדר עבודה: "וְהַכּהֲנִים וְהָעָם הָעומְדִים בָּעֲזָרָה כְּשֶׁהָיוּ שׁומְעִים אֶת הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד וְהַנּורָא מְפרָשׁ יוצֵא מִפִּי כהֵן גָּדול בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה הָיוּ כּורְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים וְנופְלִים עַל פְּנֵיהֶם". וכמה שירתו הייתה נוגעת ללב! כל המומחים שלנו אמרו שלולא ה"לחיימים" שר' לויק שתה, הוא לא היה שר כל כך יפה. ואח"כ עשה "קולע" חסידי.

בפורים ובי"ט כסליו התאספנו בביתו ר' מענדל. אני זוכר שר' מענדל כאשר הגיע זמן להגיד מאמר של רבי. לפני זה שרו את שיר "ארבע בבות" של אלטר רבי. נס שנשמרה אצלי הקלטה של שיר זה ששר אותו ר' לויק פרסמן. אח"כ שלום וילנקין אמר את המאמר, כמו שמקובל, בעל פה. ר' מענדל התכונן לסיום של ספר התניא. חגר גארטל. ר' מענדל לקח בידו את ספר התניא, פתח בעמוד האחרון (קונטרס אחרון, ע' קס"ג) וצעק:

– גוואלד, גוואלד! עד מתי יהיה זה לנו למוקש ולא די לנו בכל התוכחות והצרות שעברו עלינו ה' ישמרנו וינחמנו בכפלים לתושיה ויטהר לבנו לעבדו באמת. חזקו ואמצו לבבכם כל המיחלים לה'.

הבאב והצער היו כל כך גדולים שאלטר רבי פעם יחידה בספר התניא לא מצא מילים בלשון הקודש ואמר ביידיש.

כולם בכו הרבה, ולאחר מכן עברו לשיר את : "אך טי דורען מרקו!" ולשמחה עד אין גבול כמעט עד הבוקר.

בארץ פועל אירגון אסירי ציון. מטעם אירגון זה היו נותנים הטבות כגון פטור מתשלום ארנונה, תוספת חודשית לפנסיה ועוד. נתמנתי לחבר ההנהלה של אירגון זה. למרות כל המאמצים לא הצלחתי להוכיח שחב"דניקים שישבו במחנות הם ציונים אמיתיים. חברי ההנהלה (דוד יפית, דוקטורוביץ', פוליארביץ') הכירו את החב"דניקים כי גם הם ישבו במחנות הסובייטיים, אבל הם היו סבורים שחב"דניקים ישבו בגלל הדת.

עם הזמן כל החב"דניקים הצליחו להיות לחברי האירגון. חבל שהם הלכו לעולמם לפני שקיבלתי לידי את התיקים של ותיקי החב"דניקים. עזרו לי בזה עובדי אגודת "ממוריאל". בפסקי דין היה כתוב במפורש: "אשם בחברות באירגון קונטר-רבולוציוני ציוני של שנאורסאהן". אילו הייתי זוכה בפסק דין כזה זו הייתה גאוותי.