הרב ישראל זלמנוביץ

גם מפגשים טעונים ביכולתנו להפכם למכוננים. מה לא דובר בפרשנות ובחז"ל על המפגש הטעון בין שני האחים יוסף ויהודה? כל מלמד בחיידר משתמש בכל אבריו בעת שמנסה להחיות את סיפור המרתק על אותה גישה של יהודה אל יוסף שהייתה כרוכה באומץ רב.

מה בעצם התרחש מתחת לפני השטח שגרם להפוך את הקערה על פיה ולשינוי הדרמטי אצל יוסף השליט על כל מצרים עם שני ניצביו הגיבורים מנשה ואפרים להוציא כל איש מאליו: " וְלֹֽא־יָכֹ֨ל יוֹסֵ֜ף לְהִתְאַפֵּ֗ק לְכֹ֤ל הַנִּצָּבִים֙ עָלָ֔יו וַיִּקְרָ֕א הוֹצִ֥יאוּ כָל־אִ֖ישׁ מֵעָלָ֑י..." באלו טענות ובאלו טכניקות השתמש יהודה? מה הביא את יהודה לסערה גדולה כל כך ולעמידה מול שליט מצריים?

על מנת לענות על הדברים יש להציף על פני השטח מהו הגורם הבלעדי שהרתיח את האח יהודה וגרם לכך שהוא ייעז לעמוד מול שליט מצרים, בשונה משאר האחים. הסיבה לאירוע מובאת בדברי יהודה לקראת סיום דבריו: " כִּ֤י עַבְדְּךָ֙ עָרַ֣ב אֶת־הַנַּ֔עַר מֵעִ֥ם אָבִ֖י לֵאמֹ֑ר אִם־לֹ֤א אֲבִיאֶ֙נּוּ֙ אֵלֶ֔יךָ וְחָטָ֥אתִי לְאָבִ֖י כָּל־הַיָּמִֽים". מפרש רש"י: " כי עבדך ערב את הנער" - ואם תאמר למה אני נכנס לתיגר יותר משאר אחי, הם כולם מבחוץ אבל אני נתקשרתי בקשר חזק להיות מנודה משני עולמות". יהודה נאלץ כעת בעת משבר להיכנס בעובי הקורה: "וַיִּגַּ֨שׁ אֵלָ֜יו יְהוּדָ֗ה וַיֹּאמֶר֘ בִּ֣י אֲדֹנִי֒ יְדַבֶּר־נָ֨א עַבְדְּךָ֤ דָבָר֙ בְּאָזְנֵ֣י אֲדֹנִ֔י וְאַל־יִ֥חַר אַפְּךָ֖ בְּעַבְדֶּ֑ךָ כִּ֥י כָמ֖וֹךָ כְּפַרְעֹֽה". מפרש רשי: "ואל ייחר אפך - מכאן אתה למד שדבר אליו קשות". יהודה כלל לא התחשב בכך כי פוגש הוא את שליט הממלכה. יהודה פותח במתקפה ישירה חסרת תקדים וזאת, כי הוא אחראי הבלעדי להשבת בנימין והצגתו חי לפני אביו.

פעמים אנו נתקלים בסיטואציה בה עולות סוגיות חינוכיות ועקרוניות בחיינו. המפגשים הללו מתרחשים בחיי הזוגיות שלנו, הם עלולים לעלות מדי פעם בעת עבודתנו בין מחנך למנהל, בין עובד ומעבידו. פרשת המפגש בין יהודה ויוסף מלמדת אותנו שאם הנושא הנידון הוא דבר עקרוני כמו נאמנות דרכנו ומצפונינו, עלינו לדעת שאין לנו ברירה אלא לעלות על השולחן את הדברים, גם אם הדברים יעלו בתקיפות או יתפרשו כתוקפנות.

יהודה הבהיר ליוסף עם התחלת דבריו מה יהיה התשלום שיגבה מהממלכה אם תיפול חלילה שערה אחת משערותיו של בנימין. והטיב לתאר זאת הפרשן רבינו בחיי: "... כי עבדך ערב את הנער. אמר לו יוסף: "כשם שאתה ערבת לבנימין למה לא ערבת לאחיך, שאני רואה בגביע שלי שאתה מכרת לאחיך בכסף וציערת את אביך עד שאמר: טורף טורף". כששמע יהודה צעק בקול גדול, אמר: "כי איך אעלה אל אבי וגו'" ... אמר יהודה לנפתלי: "לך וראה כמה שווקים במצרים", קפץ וחזר ואמר: י"ב. אמר יהודה לאחיו:" אני אחריב מהם שלשה, טלו כל אחד שוק אחד".

אמרו לו:" יהודה, אין מצרים כשכם, אם תחריב מצרים תחריב את כל העולם כולו". אמר לו: "בתחילה באת עלינו בעלילה ואמרת לנו: מרגלים אתם, שניה, לראות את ערות הארץ באתם, שלישית, גביע גנבתם, אני נשבע בחיי אבי הזקן ואתה נשבע בחיי פרעה הרשע, אם אני מוציא חרבי מנרתיקה אמלא כל מצרים הרוגים", א"ל יוסף:"אם תוציא חרבך אני כורכה על צוארך". א"ל יהודה:" אם אפתח פי אבלע אותך".

אמר לו יוסף:" אם תפתח פיך אני סותמה באבן". אמר יהודה: "מה נאמר לאבי", אמר לו יוסף אמור לו: "הלך החבל אחר הדלי". אמר לו: "דין שקר אתה דן אותנו", אמר לו: "אין דין שקר אלא מכירת אחיכם". אמר יהודה "עכשיו אני צובע שווקים שבמצרים בדם", אמר לו:" צובעים אתם כל ימיכם, שכן צבעתם כתונת אחיכם בדם ואמרתם לאביכם: טרוף טורף יוסף". הסכימה דעתם להחריב את מצרים, כיוון שראה יוסף כן, אמר: "אתוודע להם ולא יחריבו מצרים", מיד ויאמר יוסף לאחיו: "אני יוסף אחיכם".

הרבי בליקוטי שיחות כרך כ' מיטיב למקד את הדברים בכל הקשור לסוגיות חינוכיות. הרבי מעלה את השאלה הבאה: "יש לעיין מדוע התחיל יהודה מיד לדבר קשות, הרי היה יכול להתחיל ברכות ורק אם לא יפעלו דבריו, רק אז יעבור לקשות?. מתרץ הרבי: "אך כשמדובר בדבר הנוגע בנפשות ממש 'ונפשו קשורה בנפשו', אין עושים חשבונות ומתחילים מיד לעבוד עם כל התוקף! כשכואב צועקים!...ומכאן אתה למד שכשמדובר בחינוך הילדים להצילם מסכנות רוחניות, צריכים להתחיל מיד לעבוד בכל התוקף ועם כל הכוחות ... ובלי חשבונות ושיקולים שכליים".

בהצגת הדברים מתוך אמת הצועקת מקירות ליבו, יהודה הצליח לבטל את הגזרה שהייתה עלולה להתרחש: שבי של ילד יהודי בידי נוכריים. בדבריו אלו הוא גם גרם ליוסף להבין שאכן האחים שבו בתשובה מלאה ממכרתו,והם דואגים לאח אחר שלא יאבד גם הוא מהשולשלת המשפחתית. דבר זה הביא לחשיפתו של יוסף בפני אחיו ולהעלאת אביו וכל משפחתו לארץ גושן להחיות עם רב.

את צדקת דרכנו נוכיח במעשים ולא בהתבכיינות!

חז"ל ובעקבותיהם הפרשנים, מנסים להתחקות אחר צעדיו של השליט יוסף הצדיק מול אחיו בעת שעולים לשבור אוכל. בפעם הראשונה הוא מתנכר עליהם ואף מדבר עמם קשות. "וַיַּ֥רְא יוֹסֵ֛ף אֶת־אֶחָ֖יו וַיַּכִּרֵ֑ם וַיִּתְנַכֵּ֨ר אֲלֵיהֶ֜ם וַיְדַבֵּ֧ר אִתָּ֣ם קָשׁ֗וֹת וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ מֵאַ֣יִן בָּאתֶ֔ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ מֵאֶ֥רֶץ כְּנַ֖עַן לִשְׁבָּר־אֹֽכֶל... וַיַּכֵּ֥ר יוֹסֵ֖ף אֶת־אֶחָ֑יו וְהֵ֖ם לֹ֥א הִכִּרֻֽהוּ" דרך אסיפתם במשמר שלושת ימים ומאסרו של שמעון, והחבאת הגביע באמתחת בנימין ועד המפגש הטעון המתואר לעיל.

כאמור, כל זה נעשה על מנת לבחון את אחיו האם עדיין שונאים הם את בני רחל והאם שבו בתשובה ממכרתו. יוסף מותח את החבל עד הקצה האחרון ואז ברגע השיא כל הרגשות פורצות החוצה: "וַיִּתֵּ֥ן אֶת־קֹל֖וֹ בִּבְכִ֑י וַיִּשְׁמְע֣וּ מִצְרַ֔יִם וַיִּשְׁמַ֖ע בֵּ֥ית פַּרְעֹֽה...וַיֹּ֨אמֶר יוֹסֵ֤ף אֶל־אֶחָיו֙ אֲנִ֣י יוֹסֵ֔ף הַע֥וֹד אָבִ֖י חָ֑י וְלֹֽא־יָכְל֤וּ אֶחָיו֙ לַעֲנ֣וֹת אֹת֔וֹ כִּ֥י נִבְהֲל֖וּ מִפָּנָֽיו". וכעת השיא שבשיאים בני רחל, היתומים מאם, נפגשים נופלים איש על צווארי אחיו: " וַיִּפֹּ֛ל עַל־צַוְּארֵ֥י בִנְיָמִֽן־אָחִ֖יו וַיֵּ֑בְךְּ וּבִנְיָמִ֔ן בָּכָ֖ה עַל־צַוָּארָֽיו". רגע שמרטיט כל נים בליבנו למקרא הכתוב.

מתאר זאת הרבינו בחיי: "וַיִּפֹּ֛ל עַל־צַוְּארֵ֥י בִנְיָמִֽן־אָחִ֖יו וַיֵּ֑בְךְּ. - יגיד הכתוב כי מנהג אחים בני אם אחת שאהבתם עזה". כל נרטיב רגשי לא יוכל להכיל את עוצמות הרגש הפנימי שפרצו באותו מפגש. אך למרבה הפלא, חז"ל מתארים את כיווני סערת הרגשות שהופנו לכיוון שונה לחלוטין. וכך מתארת הגמרא:" וַיִּפֹּ֛ל עַל־צַוְּארֵ֥י בִנְיָמִֽן־אָחִ֖יו וַיֵּ֑בְךְּ - כמה צווארין הוו ליה לבנימין? - אמר רבי אלעזר: בכה על שני מקדשים שעתידין להיות בחלקו של בנימין, ועתידין ליחרב. ובנימן בכה על צואריו - בכה על משכן שילה שעתיד להיות בחלקו של יוסף, ועתיד ליחרב" (תלמוד בבלי מסכת מגילה דף טז עמוד ב').

ציפינו שכל אחד משני האחים שלא התראו זה שנים רבות וחוו כל אחד סבל צער וגעגועים עד קץ, כי בעת נפילת אחד בזרועות אחיו יעלה כל אחד בדמיונו את המרחק הפיזי שהפריד ביניהם ושכעת שוב זוכים הם סוף סוף להיפגש ולחזות איש את פני רעהו. ציפינו שהאחים כבני אנוש יחשפו רגשות טבעיים לאחר המרחק והקושי שעבר על כל אחד מהם. אך במקום זאת מפתיעים דברי חז"ל וחושפים בפנינו את צופן ליבם הטהור של האחים המקוננים לא על אובדן שנות נעורים ובגרות, אלא נושאים הם נהי ובכי על עניינים רוחניים הרחוקים שנות דור, בתי מקדש ומשכן שכלל לא נבנו ורחוקים כברת זמן ומקום?

בספר "ליקוטי שיחות" כרך י' ממקד הרבי את הדברים ושואל: "מדוע בכה יוסף על המקדשות של בנימין, ובנימין בכה על המשכן שבחלקו של יוסף – והרי אדרבה: כל אחד מהם עליו לבכות על חורבן בית המקדש שבחלקו הוא?". עונה הרבי תירוץ מעניין הנוגע לענייננו: "עניין הבכייה (בדרך כלל) הוא בכדי להקל על הבוכה. וכנראה בחוש שכאשר האדם בוכה על המיצר המעיק לו אין בכוחה של הבכייה לתקן (להועיל) את אותו שגרם לבכייה. אלא שבבכייתו ירווח לו (ייקל לו)". מסביר הרבי כאשר ראה כל אחד משני האחים את חורבנות המקדש אכן הצטער ובכה על כאב זולתו , אולם התיקון ובניינו מחדש, אינו תלוי אלא בזולתו.

כדברי הרבי: "אולם על חורבן המקדש הפרטי שלו בכי הרי לא יעזור ואין להסתפק בבכייה אלא להשתדל ולתקן ולבנותו מחדש על ידי שיעבוד עבודתו להביא את הגאולה הפרטית בנפשו". פעמים רבות אנו באים עם תירוצים ומענות מדוע אנחנו צודקים ומדוע אין נכון לנהוג בנו כך ומגיע לנו. המפגש המרגש שבין שני האחים יוסף ובנימין מלמד אותנו עד כמה עלינו לנטרל את ה"אני" העצמי ולהתחיל לחשוב ולצייר את מצבו של הזולת. עם אלו קשיים הוא מתמודד, עם אלו סיטואציות החיים זימנו לו. רק אח"כ נוכל לבוא ולחשוב עלינו ועל צרותינו. ולא רק זאת. אין להסתפק בבכי.

הבכי אמנם מרגיע ויוצר תחושה עצמית של ליטוף וחמימות רגעית, אך ממנו לא נבנה דבר. עלינו להשתדל לנטרל עד כמה שניתן את מוקדי הרחמים העצמיים בעת שאנו נתקלים בקשיים וניסיונות, במקום זאת נכניס לתוכם שמחה ובטחון וראייה חיובית שיביאו לבניה ויצירה חדשים. וכידוע המאמר השגור בשפתינו: "שמחה פורצת גדר" והיא זאת שתביא לנו את הגאולה ובנין בית המקדש השלישי.