הסיפור הבא, סופר בידי ר' בנימין ליפקין לפני מספר שנים והגיע למערכת:

"לפני כשלוש שנים פלוס פנה אליי בני רבינוביץ, כתב בכיר ביתד נאמן ולמשך זמן גם דובר הבית ברחוב חזו"א 5 וסיפר לי כי בתחקיר שעשה גילה שכמה ממוסדות חב"ד הם הראשונים שנענים לשר החינוך שי פירון ומצטרפים לרשת החינוך הממלכתית החרדית.

הוא ביקש ממני לנסות לדבר עמם ולהסביר את משמעות הדבר. אמרתי שאבדוק. דיברתי עם שניים מתוך שלושה מהם. בתקיפות מנומסת הם נתנו לי להבין שכשם שהם לא יטיפו לי איך ומה לכתוב שאני לא אתיימר להטיף להם איך לנהל את העסקנות שלהם.

כעבור ימים אחדים חוזר אליי בני רבינוביץ ואני אומר לו: שמע, אין לי השפעה עליהם. הוא אומר לי: שיהיה לך ברור, אני עומד לפרסם זאת ולתקוף אותם. לא יתכן שהם ישברו את הטאבו החרדי.

חולפים ימים אחדים. מהדורת יום שלישי של יתד (המחולקת חינם בכל הריכוזים החרדיים) מופיעה ובמרכזה התחקיר המדובר. לנגד עיניי המופתעות הכותרת היא: "מוסדות בעלי זהות מגדרית היו היחידים שהסכימו להיכלל ברשת החינוך הממלכית שמקים פירון". בכל הכתבה חזר על עצמו המינוח. והשם חב"ד לא הופיע.

חולפות שעתיים. 9 בבוקר. רזי ברקאי פותח את תכניתו בגלי צה"ל עם סנסציה שמביא הכתב לענייני חרדים: "הגזענות של העיתון הליטאי יתד נאמן הגיעה לשיא חדש - הם תוקפים את המוסדות הספרדים. לא יכולים לכתוב ספרדים אז כותבים זהות מגדרית". לשידור עולה מומחה שמסביר את השנאה התהומית המסורתית של הליטאים לספרדים. ויתד נאמן? "במערכת העיתון מסרבים להגיב".

אני מרים טלפון לבני רבינוביץ ואומר לו: אני מכיר אותך מספיק שנים. לכזו דרגה של צדיקות אינך מתקרב. מה הסיפור פה?

והוא מספר לי: היום יש בעל הבית ביתד ואי אפשר לכתוב מה שרוצים. כשהכתבה הייתה מוכנה, עליתי לרב שטיינמן. הוא ישב וקרא בעיון ואז ביקש עט. ישב ומחק כל פעם שהופיעה המילה חב"ד. אני רואה את זה ועיניי כלות ואני צועק: הראש ישיבה! אין כתבה! והוא עונה לי בשלוות נפש: אז שלא תהיה כתבה וגם לא יהיה מחלוקת.

שאלתי שוב: ומה עם חובת מחאה? והראש ישיבה ענה: אז תמצא הגדרה אחרת. אבל בלי לנקוב בשם. שרק מנהלי המוסדות שעליהם אתה כותב יבינו בלי שאף אחד יבין שזה חב"ד.

כמצווה ועושה כך עשיתי. ב8 בבוקר כשפנו אליי מגלי צה"ל שהולכים להתגולל עלינו שאנו גזענים, רצתי לבית של הראש ישיבה שהורה לי: שווייג. זאג גאר נישט. (=שתוק. אל תאמר דבר) אמרתי: אבל מכפישים אותנו לשווא. והוא ענה: שיכפישו. מוטב שיכפישו ואנו לא נכפיש.

עד כאן הסיפור."