הרב ישראל זלמנוביץ

שאלה עתיקת יומין נצבת כל העת לפתחנו, האם ניתנת בכלל לפיתרון?

ההשגחה האלוקית המהווה בכל רגע ורגע את עולמינו היא האחראית לכך שבכל בוקר נפקח את עינינו ובהמשך מזכה אותנו בפת שחרית ומשם ממשיכים ל– " יֵצֵ֣א אָדָ֣ם לְפָעֳל֑וֹ וְֽלַעֲבֹ֖דָת֣וֹ עֲדֵי־עָֽרֶב ", עבודתנו הגשמית. כך בכל יום ויום, גלגל חיים הסובב על צירו, כאילו הדבר מובן מאליו. אל לנו לשכוח שאת כל זאת קיבלנו את מידו המלאה הפתוחה וגדושה בבחינת חסד ורחמים. מוטלת עלינו החובה להישמע ולהאזין לצו האלוקי המהדהד בהיכלו של עולם בבחינת "בִּרְכַּ֣ת ה' הִ֣יא תַעֲשִׁ֑יר".

כלומר: עלינו לשאוף לכונן את ביתנו על מטרות ויעדים המיוסדים על תורה ומצוות ולא חלילה לפול בסחרחורת מרוץ החיים המאיימים להטביענו בתוך עולם המעשה המגיע עד "חרון אף של עולם". אלא שנשאלת השאלה האם ניתן לגשר ולתווך בין הצורך הקיומי של יציאה "לעולם", לרשות הרבים, עלמא דפרודא. ומאידך, ישנו הצורך הברור להכניס את "אלופו" של עולם הנשלט ע"י הבעל דבר, "לַפֶּ֖תַח חַטָּ֣את רֹבֵ֑ץ וְאֵלֶ֙יךָ֙ תְּשׁ֣וּקָת֔וֹ "– ישנו הצווי:" וְאַתָּ֖ה תִּמְשָׁל־בּֽוֹ"? המענה לשאלה עתיקת יומין זו מצויה היא בסיפור שליחות יעקב לחרן, בהארת נקודות הציון המופיעות בדרכו לשם, על ידן נשמע את הקול האלוקי המהדהד מתוך הסיפור המקראי.

רוצים לזכות בטנא מלא ברכה? האזינו לקול האלוקי, הקשיבו לעצתם של הוריכם! וזכו לברכתם...

הקול הראשון שהדהד באזניו של יעקב שבעטיו זכה לברכה בשליחותו לחרן , הייתה ההקשבה האולטימטיבית לדברי הוריו. יעקב למרות גילו הבוגר ומעמדו הרוחני הרם ונישא היה קשוב לדברי הוריו: וַיִּשְׁמַ֣ע יַעֲקֹ֔ב אֶל־אָבִ֖יו וְאֶל־אִמּ֑וֹ וַיֵּ֖לֶךְ פַּדֶּ֥נָֽה אֲרָֽם". תארו לעצמכם, אדם בוגר הבא להתייעץ עם הוריו המבוגרים שכביכול "אינם מבינים את ענייני העולם", כיצד להמשיך בדרכו. דווקא בצורה זו זורע יעקב את הניצנים הראשוניים לקראת ההצלחה בשליחותו לחרן. גם עלינו מוטלת החובה ואף הזכות לשמוע בעצת ההורים. אין זו פחיתות כבוד אם נערבם ונשמיע בפניהם התלבטויותינו ונעלה בפניהם הרהורים ומחשבות. נאזין ונקשיב לעצתם (במסגרת מגבלות שלום הבית, כמובן...),הנהגה זו תזכה אותנו ילדיהם ברווח כביר, מענק של טנא מלא ברכה.

מי לא מעוניין בבית המאיר באור יקרות של רוחניות וגשמיות?... המשיכו להקשיב לקול השמימי המהדהד!

המפגש עם הקול האלוקי המגיע אלינו בדרך מסעו של יעקב קשור בהכנה הרוחנית לקראת המפגש עם עולם ה"יש" שבהוויית חיינו והוא הקמתו של בנין עדי – עד. שאיפתנו היא כמובן שיתבסס על יסודי התורה והמצווה כפי שהם מוארים במאור שבתורה זוהי תורת החסידות. יעקב יוצא למשפחת אמו מיד עם בקשת הוריו, על מנת למצוא שם את רעייתו לעתיד. יעקב לא מתמהמה: " וַיֵּצֵ֥א יַעֲקֹ֖ב מִבְּאֵ֣ר שָׁ֑בַע וַיֵּ֖לֶךְ חָרָֽנָה". מטרת היעד הסופי להגיע בשליחותו של מקום אל מקום "התחתון שאין למטה תחתון ממנו" והוא: חרן. אך כדי להצליח בשליחות הרת גורל זו הוא עושה "פניית פרסה" ופונה לישיבת שני צדיקי הדור.

מפרש רבינו בחיי: "וישכב במקום ההוא. היה ראוי לומר: וישכב שם, ... "אבל" לשון מיעוט הוא. שם שכב, אבל י"ד שנה ששמש בבית עבר ועסק בתורה לא שכב. כי שלחו אביו יצחק ללמוד תורה בבית עבר י"ד שנה קודם שהלך לחרן אל בית לבן". יצחק יודע כי כל הסתופפות בנו בבית הוריו הצדיקים לא יספיקו כצידה לדרך מול ההתמודדות הלא פשוטה הממשמשת ובאה. על כן נשלח הוא לישיבת "תומכי תמימים" של הדור ההוא, ישיבתם של שם ועבר. יעקב לא זוכה ארבע עשרה שנים לנום על כרית וכסת, דרגה נעלית ביותר. ועם זאת קושי גדול מאוד לאדם בשר ודם, אך זה ששימש לו הכנה רוחנית. אנו בערכנו כלל וכלל לא שייכים לאותה דרגה אך עלינו להפנים את עיקרון חשיבות ההכנה הרוחנית לפני יציאה לכל שליחות, ובוודאי השליחות העיקרית, הקמתו של בית בישראל. בהכנה זו תלויים, לא רק המצב הרוחני של הבית בכללותו ודרגתם הרוחנית של ילדנו, אלא גם הצלחתנו הגשמית, בשפע הגשמי הצלחה בעבודה ובעסקים תלויים באותה הכנה.

על מנת להצליח בשליחות, יש ליצור חלומות, כן, לחלום בהקיץ !

לאחר ארבע עשרה שנות התמדה באוהלה של תורה יעקב פונה ליישם את אשר למד. הוא צועד לקראת יעוד חייו, לעשות לו יתברך דירה בתחתונים. הוא מגיע למבואותיה של חרן. אך תוך כדי מסעו הוא נזכר כי לא שם אל ליבו למקום המקדש, מקום המוריה. עליו היה לחנות שם ולשאת תפילה כמו שנהגו אביו וסבו. כך מתואר בתלמוד: "וַיֵּצֵ֥א יַעֲקֹ֖ב מִבְּאֵ֣ר שָׁ֑בַע וַיֵּ֖לֶךְ חָרָֽנָה:, וכתיב וַיִּפְגַּ֨ע בַּמָּק֜וֹם, - כי מטא, (כשהגיע) לחרן אמר: אפשר עברתי על מקום שהתפללו אבותי,(הר המוריה) ואני לא התפללתי? כד יהיב דעתיה למיהדר (הטה דעתו לשוב)- קפצה ליה ארעא,(הדרך) מיד - ויפגע במקום"( מסכת חולין דף צא עמוד ב').
יעקב אבינו הצטער באמת על כך שלא שט לבו להתפלל במקום המקדש ובזכות זאת זכה להנהגה ניסית, קפיצת הדרך.

הסיפור ממשיך עם שקיעתה הפתאומית של החמה. יעקב, בעקבות החשיכה שנפלה עליו בפתע פתאום, מחליט ללון באותו מקום. התורה מתארת לנו את החלום: "וַֽיַּחֲלֹ֗ם וְהִנֵּ֤ה סֻלָּם֙ מֻצָּ֣ב אַ֔רְצָה וְרֹאשׁ֖וֹ מַגִּ֣יעַ הַשָּׁמָ֑יְמָה". מבאר על כך המדרש: " וַֽיַּחֲלֹ֗ם וְהִנֵּ֤ה סֻלָּם֙ מֻצָּ֣ב אַ֔רְצָה". כל החלומות הכתובים במקרא פתרונם בצדם. אבל חלום זה של יעקב, אף על פי שנדרש כפשוטו, פתרוהו רבותינו במדרשם: "וֽיַּחֲלֹ֗ם.- נראית לו שכינת הקדוש ברוך הוא בחזון לילה. וְהִנֵּ֤ה סֻלָּם֙ - כלומר דמות סולם של אש. מֻצָּ֣ב אַ֔רְצָה - במקום בית המקדש. וְרֹאשׁ֖וֹ מַגִּ֣יעַ הַשָּׁמָ֑יְמָה - שיפועו מגיע השמימה כנגד בית המקדש. וְהִנֵּה֙ מַלְאֲכֵ֣י אֱלֹקים עֹלִ֥ים - אלו גבריאל ורפאל והיו מלוין אותו מבית אביו לכאן, ועכשיו נתנה להם רשות לעלות וְיֹרְדִ֖ים בּֽוֹ -אלו מלאכים אחרים שירדו ללותו חוצה לארץ"(מדרש שכל טוב)".

מה החלום מספר לנו? יעקב זוכה להארה אלוקית מעין כמותה. יעקב מודע כי יורד למקום חרון אף של עולם, וזאת כדי לבצע את שליחות חייו. וכאן מתחבר לו החלום למציאות. אל דאגה יעקב! ה' מלווה אותך בכל צעד ושעל, מלאכי אלוקים מלווים אותך, כבר מפתח ביתך. עד שתזכה לשוב בחזרה. ואין כאן חלומות שווא ידברו. זאת האמת לאמיתה, החלום של יעקב הינו מציאות.

כל אחד מאתנו עוסק ועמל בשליחותו בעולם. מי בהקמת משפחה והבאת פרנסה בכבוד ובהצלחה , אחר בחינוך ילדיו ומי בשליחות עסקית או ניהולית ועוד. יש העוסקים בשליחות הפורמאלית של המילה המוכרת לנו היטב מהימים האחרונים. יעקב טרם יציאתו לשליחות חולם ובתוכו מגוללת כל תמצית הצלחת השליחות. גם אנו חייבים ליצור לנו את החלום הפרטי שלנו. חלום שהאדם ירצה וישאף ליישמו. שליחות ללא חלומות עלולה שלא להיוולד לחלל מציאות ההצלחה. חייבים אנו לחלום! רק כך ניתן להגיע לפסגות ההצלחה שהגיע אליה יעקב:" וַיִּפְרֹ֥ץ הָאִ֖ישׁ מְאֹ֣ד מְאֹ֑ד וַֽיְהִי־לוֹ֙ צֹ֣אן רַבּ֔וֹת וּשְׁפָחוֹת֙ וַעֲבָדִ֔ים וּגְמַלִּ֖ים וַחֲמֹרִֽים".

בשליחות הארוכה עלינו לכתת רגלנו ולאסוף אבנים, אבן ועוד אבן!

יעקב מלמד אותנו כי אבן הבוחן בהצלחת השליחות תלויה בעיקר ביכולת שלנו להרים ולמנף את העולם המקיף אותנו. עלינו מוטלת החובה לטהר ולקדש את סביבה הקרובה ואת זאת הרחוקה עד שהיכן שיידינו משגת.

בפרשה קוראים אנו פעמיים על איסוף והרמתן של אבנים על ידי יעקב. הראשונה: " וַיִּקַּח֙ מֵאַבְנֵ֣י הַמָּק֔וֹם וַיָּ֖שֶׂם מְרַֽאֲשֹׁתָ֑יו..יַּשְׁכֵּ֨ם יַעֲקֹ֜ב בַּבֹּ֗קֶר וַיִּקַּ֤ח אֶת־הָאֶ֙בֶן֙ אֲשֶׁר־שָׂ֣ם מְרַֽאֲשֹׁתָ֔יו וַיָּ֥שֶׂם אֹתָ֖הּ מַצֵּבָ֑ה". אומר על כך המדרש: "ויקח מאבני המקום,(רבים) וכיון שהקיץ כתי' ויקח את האבן (יחיד) ילמדנו? (יפרש) כשיצא יעקב אבינו לארם נהרים היה עני.." יעקב לוקח אבנים כי עני היה. בנו של עשו רוקן אותו מכל, ולכן נם והניח ראשו על אבן.

ישנו מדרש נוסף, המראה על עניין עמוק יותר באיסוף האבנים: "ויקח את האבן אשר שם מראשותיו בתחילה הוא אומר וייקח מאבני המקום וישם מראשותיו, ומיעוט אבנים שניים, ועכשיו הוא לשון יחידי. אלא אמרו רבנן אבני כתיב, ומיעוט אבני שתים, אמר יעקב, זקני אברהם יצאו ממנו פסולת ישמעאל ובני קטורה. יצחק אבי יצא ממנו עשו ואלופיו, ואני אם מתאחות שתי אבנים הללו זו לזו אדע שאין פסולת בזרעי. וכיוון שהשכים בבקר וראה שנתאחזו (התחברו) שתיהן זה לזה, שמח וידע שאין פסולת יוצא ממנו" ( מדרש שכל טוב ).

יעקב חיפש סימן שאכן יזכה להגשמת החלום שחלם בהקיץ עוד לפני החלום הידוע, והוא זוכה לזאת על ידי הנס של האבנים שהתחברו לאחת. מאולר יותר זוכה הוא להרים את האבן:" וַיָּ֤גֶל אֶת־ הָאֶ֙בֶן֙ מֵעַל֙ פִּ֣י הַבְּאֵ֔ר..." . יעקב מניף את האבן הגדולה ומגלה את מקור מים חיים, המסמלים את מקור פנימיות התורה המקור ושורש הכל. שם, ליד האבן שכיסתה את מקור הקדושה ועתה נתגלתה, זוכה יעקב לפגוש את נשותיו, אמותינו הקדושות, רחל ולאה.

היוצא לשליחות, נפגש הוא עם ה"עולם"- תחתון שאין תחתון למטה הימנו, עד שנאלץ להגיע לדומם הנמוך ביותר והיא האבן. פשוט לכתת רגליו אחר נשמה ועוד נשמה המצויה למטה מטה מונחת בקרן זווית ליד גל אבנים ומגילויה של אותה "אבן" יבנה המקדש, אבן ועוד אבן..., ובתכלית זו, נזכה בס"ד, למלא את שליחותינו לרצון ונחת רוח של המשלח, רבנו.