שעת בין הערביים, בין קודש לקודש, בין שבת למועד של ראש חודש כסלו. מאות שלוחים צעירים עומדים צפופים על שולחנות וספסלי הזאל הקטן. זה עתה הסתיימה תפילת מנחה נרגשת שהדי קולותיה נשמעו למרחוק והביאו אל החלונות והפתחים המוני שלוחים ואנ"ש.

'צמאה לך נפשי, כמה לך בשרי, בארץ ציה ועייף בלי מים', המנגינה כובשת את הזאל, מאות החיילים מתנועעים ברגש, מביטים בערגה על החדר, מתבוננים באשר שמעו יום קודם לכן, על המקום, על הימים בהם התוועד כאן הרבי, התפלל מנחה ועלה לתורה, בירך את בניו ב'ברכת הבנים'.

בין ניגון לניגון, מתייצב הרב אברהם שמטוב יושב ראש אגודת חסידי חב"ד, במרכז הזאל. קולו רוטט, והוא רוגש כהרגלו, מספר לשלוחים הצעירים את ששמע מהרבי, 'באותם ד' אמות', כלשונו, במהלך התוועדויות השנים הראשונות. בעברית שבורה הוא מתאר, את הלך הרוח באותם ימי בראשית, 'היו אלו ימים, בהם רצונו של הרבי היה תקווה, אמונה, הרצון של הרבי התגלה, אך טרם בא לידי פועל', 'ועכשיו?' קולו נשבר, והדמעות חונקות את גרונו 'עכשיו, אפשר להסתכל על הפנים שלכם, שלוחים, ולדעת, כאן באותו המקום, כי אין זה עוד רצון ותקווה, רצונו של הרבי מולא, הרבי הפך את העולם!'

'ברוך אתה אדנ-י אלוקינו מלך העולם, שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה'!--

עין לא נותרה יבשה באותם רגעים. שקט שניתן לחותכו השתרר בחלל. רק קולם של מתוועדים בחדרים סמוכים הפר את דממת הרגע.

הרב שמטוב, דמעות שוטפות את פניו, זועק את הכאב במילים, ההעלם והסתר הנוראיים מורגשים כאן היטב.

הוא מבקש, תובע, יחד עם מאות הילדים שסביבו, 'עד מתי'?

רק רגע חולף, הדמעות עוד לא יבשו מהפנים וה'מארש' נישא מבין 'פירמידות' החיילים. זוהי מנגינה של ניצחון, ניגון המכריז באוזני כל - דידן נצח! אנו, דור העתיד של השליחות, לא נרתע ולא נחת עד כי תושלם שליחותנו, עד כי נעמוד מול פני הקודש ונכריז בעוז, 'רבי, עשינו שליחותך'!