הרב עידו וובר

זה קרה ביום סגרירי אחד. כרכרה מפוארת נעצרה ליד בית דינו של הגאון רבי בנימין דיסקין זצ"ל, אביו של הגאון המפורסם רבי יהושע לייב דיסקין זצ"ל מבריסק.
אשה אצילית ירדה מהכרכרה המפוארת שלה ובקשה להיכנס לחדרו של אב בית הדין.
היא היתה נסערת. השמש הבחין בחרדה שאחזה בה ולכן הרשה לה להכנס לקודש פנימה. באותה השעה היה הרב רכון על ספריו, כדרכו בקודש.

בקול רוטט מבכי וכשדמעות מציפות את עיניה, החלה האישה לגולל את סיפורה בפני הרב: "אני מתגוררת בגרמניה. זכיתי להינשא לבר אוריין שמפרנסני בכבוד. בסייעתא דשמיא הקמנו משפחה לתפארת. ואולם נקודה אחת בחיי העיבה על אושרי והחשיכה את שמחתי. אבי שנולד לבית חרדי והיה בצעירותו מלמד תינוקות של בית רבן, המיר ברבות השנים את דתו ונהפך לשונא ישראל. הוא החל לפרסם מאמרים חוצבי להבות אש כנגד היהדות בכלל ותורתנו הק' בפרט. והוא אף הוסיף חטא על פשע בכך שנטש את אימי הצדקנית והשאירה עגונה למשך כל חייה. ואולם היא לא נתנה לייאוש ולתוגה להשתלט על נפשה.

בחירוף נפש ובחריקת שיניים, פרנסה את עולליה הרכים ואף דאגה למצוא עבורם שידוכים הגונים כשהגיעו לפרקם. לאחר שנישאתי לבעלי, השתדלתי ככול יכולתי להרחיק למקום לא נודע בליבי, את הזיכרון העמום של אבי המומר. וכך עברו עלי כמה וכמה שנים טובות. והנה, יום אחד מצאתי מכתב בתיבת הדואר שלי. על המעטפה התנוסס שמו של אבי. בידיים רועדות פתחתי את המעטפת והוצאתי את הנייר הדהוי שהיה בה. המילים שהיו כתובות על גביו בבהירות ובהחלטיות, החסירו פעימה מליבי.

אבי גולל בפני את כל התלאות שעבר מאז שנטש את צור מחצבתו וסיים בבקשה נואשת לעזרה. הוא ציין שבריאותו לקויה ושבשל היותו ערירי, הוא חש נטוש וזנוח. הוא אף הביע חרטה עמוקה על הצעד הנורא שבו הוא נקט כשהמיר את דתו.

כשסיימתי לקרוא את מכתבו, חשתי חלחלה ובחילה. מצד אחד צפו בי רגשות שנאה כלפי ההתנהגות הנוראה שגילה למשפחתי בכלל ואמי בפרט ומצד שני קול המום הדהד בראשי ואמר לי - שאסור להתעלם ממצות כיבוד האב שהתגלגלה לפתחי. לבסוף, לאחר התייעצות עם בעלי הסכמתי לפרוש עליו את חסותי בתנאי שיקבל עליו מחדש עול מצוות. והוא אכן נעתר להתניה זו.

כאשר לאחר כמה ימים הגיע לביתי, נחרדתי למראהו הכחוש והמוזנח. הקציתי לו מקום לינה בביתי והתחלתי לסעוד אותו כמיטב יכולתי. במשך כל הימים ששהה בביתי הייתי שומעת אותו מתייפח בבכי מהחרטה שהציפה את ליבו. והנה, יום בהיר אחד הבחנתי שהוא קודח מחום.

הבהלתי רופא שיטפל בו ואולם התרופות שרשם לא שיפרו את מצבו המדולדל. כך עברו עליו כמה ימים של סבל וייסורים. בוקר אחד, כשניגשתי למיטתו, הוא ביקשני ללחוש לי דבר מה. הטתי את אוזני והוא החל לדבר בקול חלוש ומותש:

"ברצוני לספר לך משהו אודותי שאולי ילמד עלי סניגוריה מסוימת ויסביר מדוע התדרדרתי לדיוטא התחתונה כל כך שבה שהיתי מרבית משנות חיי.

"אבי היה מתלמידיו של הגאון רבי יעקב עמדין זצ"ל שמכונה היעב"ץ. באותה העת התחוללה מחלוקת נוראה בינו לבין הגאון הקדוש רבי יהונתן אייבשיץ זצ"ל. זו היתה התקופה שנתגלה משיח השקר שבתאי צבי ולכן החשש מפני חקיינים שילכו בעקבותיו, היה רציני וממשי.

"הגאון הקדוש רבי יהונתן היה נוהג לחלק קמיעות עם שמות הקודש עבור יהודים שנזקקו לישועה ודבר זה עורר את חששו ודאגתו של היעב"ץ שמדובר (חלילה) בעוד רב שזורה אשליות שווא בלב מאמיניו.

"אבי שכאמור היה מתלמידיו של היעב"ץ פרסם מאמרים מלאי שטנה כנגד הגאון הקדוש רבי יהונתן. ואז בברית המילה שלי בירכו כל הקהל את אבי שהתינוק הנימול ימשיך בדרכו במלחמת החורמה כנגד מפיץ הקמיעות הנ"ל. ואכן כשגדלתי, התחלתי ללכת בדרכו של אבי. כתבתי מאמרים שבהם הפניתי חיצים מורעלים כלפי צדיק הדור הזה רבי יהונתן אייבשיץ.

"תקופה מסוימת לאחר מכן התחילו להסתנן למוחי מחשבות כפירה. בתחילה הצלחתי להדוף אותן ואולם במשך הזמן הן השתלטו עלי ולא נתנו לי מנוח עד שלבסוף המרתי את דתי. כעת כאשר כל חיי עוברים לנגד עיני, בטוחני שאילולא היו מברכים אותי בברית המילה שאסחף למחלוקת הזאת, לא הייתי מתדרדר למקום שאליו הגעתי".

ובאותו הרגע דעך קולו ונדם. ואולם לאחר כמה רגעים אבי המשיך ואמר לי: "מבקש אני ממך שתיגשי לאחר מותי לאחד מצדיקי הדור ותגוללי בפניו את קורות חיי ותבקשי ממנו שיתפלל על נשמתי המדוכאת והמיוסרת". ואז אבי שבק חיים לכל חי.
באתי אליך כעת כבוד הרב בכדי שתתפלל לאבינו שבשמים שנשמתו של אבי תמצא את מנוחתה בעלמא דקשוט".

הגאון רבי בנימין שהקשיב כל העת לכל מילה שיצאה מפי האשה, נראה נסער ונרגש לשמע הסיפור הזה. לאחר שהתעשת מעט מהשתוממותו, הבטיח להציל את נשמת אביה מדינה של גהינום.
כאשר יצאה האישה מחדרו, קרא הרב לרבנים שאיישו את בית הדין שלו וגולל בפניהם כל המעשה ששמע. כשסיים, הפטיר ואמר: "סיפור זה ראוי שישמש עבורנו ועבור כל הדורות הבאים דוגמא עד כמה צריך להתרחק ממחלוקת בכלל ועל אחת כמה וכמה לברוח בפרט ממחלוקת שלפעמים מתלקחת בין צדיקי הדור".