שניאור זלמן שיף

את הסיפור הזה דודי גרשון בער היה מספר כל שנה כאשר שלחנו כפרות.

רוסטם היה שוטר טוב. בחור כפרי שגויס לצבא. שם למד לא רק לדבר רוסית אלא גם לכתוב. לאחר שהשתחרר מהצבא התקבל למשטרה והתיישב בטשקנט. שם הכירו לרוסטם בחורה, אחות רפואית. אבל יש רק בעיה קטנה: צריך לשלם 'כופר' עבור הכלה. על ההורים מהכפר אין לסמוך. ולקנות מספר כבשים, שקי אורז מהמשכורת שלו אי אפשר...
כיצד להרוויח? יש רק דרך אחת! לעשות מעשה גבורה. ואז תקבל מדליה, העלאה בדרגה, אולי יתנו דירה. ואז אפשר לשחוט כבשים ולקרוא לחברים לאכול פלוב. ולערוך חתונה.

זה מה שחלם עליו רוסטם כשהלך מוקדם בבוקר (ליתר דיוק בלילה) למשמרת שלו בתחנת המשטרה.

דמויות חשודות

בעיר העתיקה של טשקנט הרחובות צרים. משני הצדדים או גדרות או קירות הבתים (אצל מוסלמים לא מקובל שחלונות ייצאו לרחוב, כל החלונות יוצאים לחצר). פנסי רחוב כבר כובו. ופתאום ראה רוסטם שני צללים. אנשים הלכו לאורך הגדר כששקיות בידיהם. נראה שהם לא מעוניינים שיראו אותם, מי יודע מה הם זוממים?... 
רוסטם האיץ את צעדיו וכשכמעט השיג אותם שרק במשרוקית. עצורו!

הוא שלף פנס והאיר את עוברי האורח. שני גברים מזוקנים נשאו בשקיות תרנגולים. רוסטם ביקש מהם תעודות מזהות. התעודות היו בסדר אבל נשאר איזה חשש. רוסטם ערך חיפוש ובכיס של אחד הגברים מצא סכין!
נו, עם חומר ראיות שכזה צריך ללכת לתחנת משטרה. במוחו של רוסטם חלפה מחשבה: הנה זה הרגע שחיכיתי לו...

הקהילה היהודית של טשקנט הייתה במבוכה.
אותם שניים שנעצרו היו השוחט ר' דוד הייסינסקי והקצב ר' מאיר סטמבלר. הם הלכו לבית הכנסת, לשם כולם היו מביאים את ה'כפרות'. את מנהג הכפרות עורכים כידוע בערב יום כיפור, לקראת בוקר. כנראה שמישהו ראה שאת השניים מובילים לתחנת משטרה, והחלו לטלפן...

התחילו לחשוב מי יכול לעזור. ור' חיים מריינובסקי רץ לר' זלמן קוריאטין. ר' זלמן היה אדם מפורסם בטשקנט. הוא היה עשיר וגם נכה מלחמת עולם שניה, בעל רגל אחת. ר' חיים העיר את ר' זלמן, הלה התלבש ונסע למפקד המשטרה של העיר. לא נשכח שזה ערב יום כיפור, והשוחט עצור בתחנת משטרה.

ר' זלמן קוריאטין היה "מפרנס" את מפקד המשטרה והלה נסע מיד לתחנת משטרה. רוסטם סיים כבר את חקירת העצורים. לא הכל הלך חלק. כלומר כאשר רוסטם הבין שהוא לא בדיוק מבין את ההסברים של העצורים, הוא החליט פשוט לרשום את כל מה שהם אמרו לו.

וכאן נפתחת הדלת ונכנס מפקד המשטרה של העיר בכבודו ובעצמו. לשוטר מן השורה רוסטם זה היה רגע מכריע. או שהוא ישבח אותו, ייתן מדליה או שיפטר אותו מהמשטרה. רוסטם נעמד דום, המפקד התיישב בכסא שלו, לקח את פרוטוקול החקירה והתחיל לקרוא.

שני האזרחים נעצרו בשעה ארבע ורבע בבוקר, היו ברשותם שקיות עם תרנגולים. בחיפוש שנערך נמצאה סכין. העצורים סיפקו הסברים כדלקמן: היום יש ליהודים חג הכי קדוש. לפי המסורת בערב החג בבוקר שוחטים היהודים את התרנגולים הקדושים. עוסק בכך אדם קדוש מיוחד ששוחט את התרנגולים בסכין קדושה. וכל זה עושים בבית הכנסת - במקדש הקדוש של היהודים.
- ה-מ-מ... - אמר המפקד.
- נו, אז מה אתה הבנת? - פנה הוא לרוסטם.

- אני חייב להגיד שרשמתי הכל בדיוק כמו שהם אמרו לי בחקירה.

המפקד הסתכל על שני היהודים בפינת החדר.

- תגידו לי בבקשה. הנה אתם אומרים פה שיש אדם קדוש ויש לו סכין קדושה. בסכין הזאת הוא שוחט את התרנגול הקדוש לכבוד החג הקדוש במקום הקדוש. מי זה?

ר' דוד הייסינסקי ור' מאיר סטמבלר שתקו.
- אצלו מצאת סכין? - פנה המפקד אל רוסטם. הלה הצביע על ר' דוד.
- זאת אומרת שהאדם הקדוש זה אתה. אז מי זה אם כן השני?
- אני כאן הכי חשוב. - צעק ר' מאיר סטמבלר. - התרנגולים הם שלי. ואותי הוליך ר' דוד לבית הכנסת.

האיש הקדוש והמשגיח

- זאת אומרת שאתה לא קדוש? - המפקד הסתכל על ר' זלמן קוריאטין. הלה פרש את ידיו. ואז אמר ר' מאיר סטמבלר:
- אתה מבין, אצלנו בדת היהודית אדם לא יכול להגיד על עצמו שהוא קדוש. את זה רק הקהילה יכולה להגיד. והנה אני הוא האיש שמשגיח שהאדם הקדוש עושה הכל באמת בקדושה.
המפקד פרץ בצחוק:
- כל הכבוד! אני תמיד מתפלא מהחכמה היהודית. איזו המצאה! משגיח על קדוש. שחרר אותם, רוסטם. אסור להכעיס אלוקים של היהודים."

פני רוסטם חפו, והעיר טשקנט צהלה ושמחה...