בצלאל שיף

בחודש ניסן תשל"ב אנחנו שלושת האחים שיף הגענו לניו יורק לראות את הרבי.
לראות את הרבי לאחר כל כך הרבה שנים של חלומות ותקוות - זה בלתי נשכח.
הגענו לקראון-הייטס בצהריים, ובערב הלכתי ל770-, המטה של הרבי.

"ועכשיו, הרבי עצר ומחייך אלי"

כשנכנסתי לפרוזדור הקטן, פתאום כולם צעקו "ששש..." ונצמדו לקירות. הידית של דלת ביה"כ הקטן ירדה למטה, והנה ממש מולי עומד הרבי. (לא, לא, היו לי תוכניות אחרות לגמרי. למחרת בבוקר אנחנו תכננו ללכת למקווה ולאחר מכן להתפלל עם הרבי. ואח"כ, אמרו לנו, יש פינה בביה"כ ששם עומדים האורחים. כאשר הרבי יעבור לידנו בדרכו לחדרו, אנחנו נברך אותו ביחד ונומר "שהחיינו"...) ועכשיו, הרבי עצר ומחייך אלי. מישהו מאחורה אמר לי: "תגיד שהחיינו". אמרתי. הרבי ענה "אמן", ושאל ביידיש:
- באתם לבד או עם מרים?
- עם מרים, - עניתי.
הרבי נכנס לחדרו, ואני עמדתי ללא נוע. לקח לי כמה דקות להתאושש. איך זה יכול להיות? באתי לכאן, פעם ראשונה אני רואה את הרבי, והוא לא רק שהכיר אותי, אלא זוכר איך קוראים לאשתי!

יותר מאוחר היו הרבה דברים מעניינים. למחרת הגענו לביה"כ. לאחר התפילה עלינו למזכירות הרבי כדי לקבוע תאריך של יחידות. כיצד נראתה המזכירות של הרבי, זה דורש סיפור נפרד...
אמרנו "שלום" לרב יהודה-לייב גרונר ולרב בנימין קליין. בנימין לחץ לאחי גרשון דב-בער יד ואמר:
- וזה, באָרקע שיף, הפתעה בשבילך.
ושלף ממגירת השלחן מכתב. היה זה מכתב ששלח אבי לרבי בבקשה לברך את גרשון בער לקראת חתונתו. מפליא, רק לעתים רחוקות היו במזכירות מחזירים את המכתבים.


המכתב שנשלח לרבי ע"י אביו של ר' גרשון דובער שיף לרגל חתונתו, והוחזר לו ע"י המזכיר הרב קליין (חלק מלשון המכתב ברמזים, מחשש השלטונות דאז)

"כנס לגן-עדן לחסידים!"

ר' בנימין שאל:
- למה קוראים לך באָרקע שיף?
אחי צחק:
- אני חבר קרוב של מענדל פוטערפאס. הוא גר בסמרקנד רחוק מכל החסידים (כולם גרו בחלק החדש של העיר, ור' מענדל בכוונה שכר דירה בחלקה העתיק של העיר).

לעזור בעבודות המשק אצל ר' מענדל היה לוקח הרבה זמן, ולבקר אצלו היה מסוכן. אבל הלכתי אליו כמעט כל יום. צריך היה להביא לחם-חלות, ובמיוחד חלב, יין, וכששיחק לי מזל גם שמן זית.

פעם בפארברענגען הוא אומר לי: "כולנו ביום מן הימים נעלה לשמיים, ושם יש למלאכים משרד ככל המשרדים, כולם עומדים בתור וצריך להגיד איך קוראים לך. הם מורידים מהמדף ספרים גדולים ומסתכלים מה כתוב שם עליך. כשיגיע תורך, ישאלו איך קוראים לך. תגיד "גרשון דב בער".
הם מדפדפים ב'ביכלאך' עבי-הכרס שלהם ולא מוצאים.
מצאו רישום שאי-אז נולד במשפחת שיף גרשון דב בער, ואח"כ ריק, שום רישומים. והעומדים בתור כבר מתרגזים על כך שאתה מעכב אותם. וכאן אתה צריך לצעוק: "אני באָרקע שיף מסמרקנד!". ואז המלאכים נושמים לרווחה: "הייתָ מיד אומר שאתה באָרקע שיף מסמרקנד.
הרבה מעשים טובים כתוב אצלנו על באָרקע. כנס לגן עדן לחסידים".

הטלית של בערק'ה חן ששימשה לחופות ברוסיה

כאשר בערקע חן עמד לעזוב את סמרקנד, הוא נתן לתלמידו גרשון דב בער שיף את טליתו. טלית זו שימשה אח"כ כחופה בחתונתו של גרשון דב בער. טליתות כמו זו של בערקע חן היו גם למענדל פוטערפאס, לר' משה וישצקי, לחיים זלמן קוזלינר. בזמן השלטון הסובייטי טליתות כאלה עשו בכפר איליינקה שליד וורונז'. בכפר הזה גרו גרים. נשים עשו לבד חוטים מצמר ואמרו בזמן העבודה תהלים בשפה הרוסית.

ר' בערק'ע חן ע"ה, לימד במסירות נפש במחתרת, ובטליתות אלו השתמשו לעריכת החופות, כ'טלית של צדיק'.


הטלית של ר' בערק'ע חן משמשת לעריכת החופה

סיפר לי ר' ליס שעבד מטעם הסוכנות בנמל תעופה והיה מקבל את העולים. ר' ליס עסק בעבודת קודש: את כל העולים הדתיים, בוכריים, גרוזיניים, רוסיים, הוא היה מפנה לישובים דתיים:
יש מקוה וחיידר?

- כשאחיך הגיע לישראל, באולם הסוכנות הייתה המולה. כולם רצו לטלפונים, שם הקרובים יעצו להם ככה, אנשי הסוכנות יעצו אחרת... גרשון דב בער ניגש אלי ושאל: "למקומות שאתה שולח אותם, יש מקווה וחיידר?". עניתי לו שכן, ואז הוא אמר: "נו, אם כן כל היתר זה לא חשוב", התישב והחל לומר תהלים....