א.
בעיירה קטנה הייתה שמחה גדולה. חתן וכלה יתומים השתדכו והקהילה התגייסה לשמחת הצעירים האומללים שלא ידעו שמחה מימיהם. לרגל השמחה, זכתה העיר לביקור חשוב של רבנו הזקן, שהייתה לו יד בשידוך המיוחד.

לפתע פרצה זעקה נוראה. מפקד המשטרה קיבל פקודה לגייס צעירים לצבא הצאר ובגודל רשעותו החליט לגייס דווקא את החתן שעמד להינשא באותו ערב. קבוצת שוטרים דפקה על דלת ביתו של החתן ועצרה אותו. רגשות זעם ועלבון מילאו את אנשי העיר וראשי הקהילה פנו בתחנונים אל המפקד בבקשה לחוס על הנער. הוא נעתר לשחרר אותו תמורת סכום כופר אדיר בן אלף רובל.

רבנו הזקן הורה לראשי הקהל לכתוב את רשימת יהודי העיר לצד הערכה כמה כל אחד מהם מסוגל לתת. אך הסכום הסופי היה דל ועלוב. הרבי ביקש להבין האם אין גביר אמתי בעיירה הזו? וראשי הקהל הביטו זה על זה ולבסוף אמרו כי אכן גר כאן אחד היהודים העשירים ברוסיה, אך מדובר באיש קמצן, על גבול האכזריות, שנוהג להתעלל באלו שמבקשים ממנו תרומה. בכל פעם שנכנס אליו עני הביתה, הוא ניגש ברוב חשיבות אל הכספת ומוציא ממנה מטבע נחושת עלובה.

רבנו הזקן אמר כי הם יתחילו את הסבב בביתו של העשיר. הפמליה המכובדת דפקה על דלת ביתו, הוא התפעל לראות את רבנו הזקן עומד מולו והזמין את כולם אל משרדו האישי. הוא הצטער לשמוע על האסון שפקד את החתן היתום והוציא במחווה מטבע מהכספת. הייתה זו מטבע נחושת עלובה שכבר העלתה חלודה. בטרם הספיק רב העיר למחות על הפגיעה בכבודו של הרבי, קם רבנו הזקן, לחץ את ידו ואמר במאור פנים: "יישר כוח לך, ה' הטוב יברך אותך". המשלחת קמה ללכת ואז לפתע התעורר העשיר ואמר כי הוא רוצה לתת יותר לשמחת חתן וכלה והוציא מהכיס מטבע קטן של רובל. רב העיר התכוון לסטור לו על הדרך שבה הוא נוהג ברבנו הזקן, אך רבנו לחץ את ידו בחום ואמר: "אה, יהודי רחום, ה' הטוב לא ישכח לך את הסיוע לחתן וכלה". ושוב הם קמו ללכת, ושוב התעורר האיש ואמר: "בכל זאת, שמחת חתן וכלה, הייתי רוצה לתת יותר" והוציא מהכיס שטר של עשרה רובל. ושוב הודה רבנו הזקן מכל הלב ושוב הוא המשיך ונתן, עד שהפקיד בידיהם את כל הסכום.

העשיר ביקש מרבנו הזקן להתעכב עוד רגע. הוא סיפר כי לפני עשרות שנים הוא היה נער צעיר שעשה את צעדיו הראשונים בעולם העבודה. הוא עבד קשה כדי להרוויח את דמי מחייתו ובקושי שרד. פעם עצר אותו איש עני בשוק וביקש תרומה. הוא הכניס יד לכיס והעלה ממנה מטבע נחושת. אותו עני התרגז וזרק לו את המטבע בפנים.

"נפגעתי בעומק נפשי, אמר העשיר, מדוע אנשים לא מעריכים את המאמץ שאני עושה כדי להרוויח את הכסף? ואז החלטתי כי לא אתן יותר לצדקה עד שאנשים יאמרו לי תודה. עד שיבוא אדם ויידע להעריך את הנתינה שלי. מאז, המשיך העשיר, חלפו עשרות שנים. בגרתי, הזדקנתי, חיתנתי ילדים וכמהתי בכל ליבי להפוך להיות חלק מהקהילה ולזכות להשתתף בצרכים המרובים של עניי עירך. אך הייתי כבול בנדר שלי. לא יכולתי להשתחרר מאותה פגיעה שלימדה אותי שאנשים מביטים עלי דרך הצבע של הכסף שלי. "ועכשיו רבי, הוא סיים עם דמעות בעיניים, אני כל כך מודה לך שפרצת עבורי את המחסום, שידעת להודות על הנתינה והתרת את הנדר בו הייתי כבול".

מדובר בסיפור עמוק מאוד המעיד על גישתו של אדמו"ר הזקן, הגמרא במסכת סוטה אומרת אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, שנאמר: איש כי תשטה אשתו (ב"שין" מלשון שטות, ולא כי תסטה בסמ"ך).

רבנו הזקן שמע על יהודי עשיר שאינו נותן יותר מפרוטה, הוא לא נחרד ולא גידף. באהבת ישראל האדירה שלו, הוא הבין שאותו יהודי סובל מרוח שטות המכסה על נשמתו הגדולה. כל מה שנותר היה למצוא את דרך הריכוך הנכונה כדי לסלק את התסביך ולגעת בנשמתו העמוקה. למעשה, כך מגדיר רבנו בתניא (פרק כד) כל אדם חוטא: הוא רק "אינו שפוי זמנית". בבחינת "יצאתי מדעתי, תיכף אשוב".

הקב"ה יודע שאדם לא חוטא בכוונה תחילה, יהודי לא עובר על רצון ה' בלב שלם ובהזדהות גמורה. הוא חוטא משום שהוא טועה, מועד, נסחף בלהט החיים הטובים ומאבד את השליטה העצמית (או שפשוט הוא תינוק שנשבה ואינו יודע מהאיסור). אך אסור לבלבל בין הטעות ובין המהות העמוקה של היהודי. הטעות היא לא יותר משריטה חיצונית

בשבת הקרובה נציין את ח"י באלול, יום ההולדת של שני המאורות הגדולים, הבעש"ט הקדוש ורבנו הזקן בעל התניא ושולחן ערוך הרב. זו אם כן הזדמנות בשבילנו להציץ אל האהבת ישראל האדירה של שני ענקי הרוח ששינו ללא ספק את פני ההיסטוריה היהודית.

ב.

בספריית אגודת חסידי חב"ד ליובאויטש בניו יורק – הספריה של הרבי מליובאויטש- יש כחצי מליון ספרים. רבים מהם עתיקים ונדירים, ששוויים בשוק נאמד במאות מליוני דולרים. רובם ספרים ביידיש ובעברית, ומתוכם כמאה אלף ספרים בשפות אחרות.
הספריה הזאת היא אחת מהספריות הכי חשובות בעולם, וממוקמת בצמוד למרכז חב"ד העולמי 770, בספריה ישנם אוסף של כמה אלפי כרכי כתבי-יד; רובם בכתב יד קודש של גדולי החסידות בכל הדורות וכמובן מנשיאי חסידות חב"ד.

חוקרים רבים באים לעיין בגנזך חפצי קודש שנשארו בירושה מאדמו"רי חב"ד, וכן חפצים מכל הסוגים שניתנו במתנה לרבי במשך שנות נשיאותו., בהם חפצים נדירים ביותר.

בין הספרים הנדירים ביותר, נמצא "סידור הבעל שם טוב" המוחזק במקום שמור, ואין לאיש גישה אליו - לבד מהספרן הראשי.

הנכס החשוב ביותר בספרית ליובאוויטש, כך אומרים, הוא סידור הבעל שם טוב. באחת ההתבטאויות הפומביות הנדירות של הרבי על הסידור (בשבת פרשת בלק תשמ"ה), סיפר הרבי, שתמיד היתה לו יראה גדולה מפני סידור זה, וחשש להתקרב אליו ולמשמש בו.

ואף הוסיף וסיפר כי חמיו האדמו"ר הריי"צ, "לא היה נותן לאף אחד להתקרב ולגעת בסידור קדוש זה, ורק במקרים נדירים היה נותן לגשת ולנשק את הסידור, וזאת - לאחרי הכנה הראויה, טבילה במקוה וכו' וכו'".

בשיחה זו סיפר הרבי שרק פעם אחת כשחותנו הורה לו להוציאו ולהראותו לחוקר מסוים, אז ראה את העמוד שבו ניכרות הדמעות וטיפות דם המאמץ בעבודתו הטהורה של הבעש"ט בימי ראש השנה.

הרבי הוסיף וסיפר, ש"כפי הנראה, חשש כ"ק מו"ח אדמו"ר מפני אפשרות של גניבה, ולכן, ציוה עלי לעשות צילומים מכל דף ודף של הסידור, ולהניחם במקום משומר ביותר (ב"כספת" של בנק), כך שגם במקרה של גניבת הסידור, לא יוכלו למכור אפילו דפים בודדים (מתוך הנחה שבנוגע לדפים בודדים לא יהיו הוכחות מנין גנבום), מכיון שישנו צילום מכל דף ודף בפני עצמו!".


ג. ובכן מה סיפורו של הסידור הקדוש? מדובר בסידור עתיק יומין כולל תפילות מכל השנה, ובצידם מופיעים בכתב יד כוונות מהאריז"ל הקדוש, שנכתבו במיוחד עבור מורנו הבעש"ט, והוא נכתב בכתב יד בקדושה ובטהרה בכתב אשורי. על זהותו של הסופר ישנן נוסחאות שונות, יש שיחסו אותו בקבלה להרה"ק רבי גרשון מקיטוב, גיסו של הבעש"ט, ויש שיחסו אותו לתלמידו הנאמן הרה"ק ר' נחמן מהורודונקא.

בסידור זה התפלל הבעש"ט הק' תמידים כסדרם, ובו שפך עמוד צלותהון דישראל צקון לחשו, בעת עומדו בתפילתו.

מכל חפץ של צדיק ובפרט סידור התפילה הקבוע שלו, ניתן ללמוד על הצדיק עצמו. אחד מהדברים המדהימים שמופיעים בסידור, המעידים כאלף עדים על אהבת ישראל שפיעמה בו, הם שני עמודים חלקים, לפני ואחרי ברכת שומע תפילה שבתפילת שמונה עשרה. שביקש הבעל שם טוב מהסופר הצדיק להשאירם ריקים וחלקים בכדי שתלמידיו הקדושים ויהודים שונים יוכלו לכתוב בסידור עצמו את בקשותיהם!

זה פשוט מצמרר, הבעל שם טוב לא לוקח צעטיל (פתק) עם שמות המבקשים ומניח לידו בעת התפילה, אלא מבקש מתלמידיו שיכתבו את צורכיהם וצרותיהם בתוך הסידור הקדוש עצמו כחלק מסדר תפילתו, תפילת שמונה עשרה!!!

תלמידיו, אריות החסידות ועמודי התווך שלה לצד יהודים פשוטים, כתבו בכתב ידם בתוך סידור זה בקשות לברכה. ניתן לראות את כתב ידם של התלמידים הגדולים - הרה"ק רבי יחיאל מיכל מזלוטשוב שמבקש עליו על זוגתו ועל בתו, והבקשה היא "שיחזק הקב"ה לבו לעבודתו ויחי' זרעו". גם הרה"ק רבי נחום מטשרנוביל ה'מאור עיניים' מזכיר את שמו וכן רבים אחרים.

מרגשת מאוד העובדה שרואים כתמי דמעות ודם בדפי התפילות, ובעיקר בתפילות הימים הנוראים. בסידור ישנם בעיקר כתמי דם ודמעות בדפים של כוונות תקיעת שופר והפסוקים שלפניה ולאחריה. בכוונות של ספירת העומר מצורף כתב יד שהינו שונה מהכתב של כל הסידור והוא כנראה כתב היד של מרן הבעש"ט בעצמו.

סיפור כתיבת שמות התלמידים בסידורו של הבעל שם טוב הוא סיפור של אהבת נפש של הרב את תלמידיו, אודות כך מסופר בספרי הקודש, כי באחד הימים אמר הבעש"ט לתלמידיו האחים רבי יצחק דוב ורבי מאיר מרגליות בעל ה'מאיר נתיבים':

"בניי, אתם חביבים לי מאוד ואני אוהב אתכם. איזו חטיבה שתבחרו אעשה לכם. יש לי סידור בכתב יד, שאני מתפלל בו בכל יום, כתבו שמותיכם ואת שם אמכם באיזו ברכה בשמונה עשרה שאתם רוצים"..

בהיות הרבי הקודם מליובאויטש הריי"צ, בוורשה עברה מפה לאוזן השמועה על שברשותו הסידור של הבעש"ט, ורבים מאוד הגיעו לראותו. האדמו"ר הריי"צ נהג בעין טובה ובדרך כלל נתן לראות בתנאי שיטבלו טרם במקווה טהרה. הוא אף ביקש מאחד האדמו"רים שבא לראות את הסידור לטבול במיוחד בטרם ייגע בסידור, למרות שכבר טבל שחרית. חזון נפרץ היה למרגלות ביתו שבוורשה לראות תור ארוך של בחורים ובני תשחורת מישיבות שונות, פאותיהם נוטפות מי טהרה שעלו מן הטבילה והם דרוכים ונרגשים לפגוש בסידור התפילה של הרבי של כל הרביים.

הרבי הריי"צ הצליח להביא עימו את הסידור לניו יורק יחד עם ספרייתו המפורסמת והוא נמצא בניו יורק ובהוראה מ'גבוה' לא ניתן לאף אחד מבאי הספריה לעיין בו.

ד.

הרב יעקב יהודה העכט (המכונה ג'יי ג'יי ((J.J)נחשב מהעסקנים היהודיים הבולטים בארה"ב במאה האחרונה. תולדות חייו חקוקים באותיות זהב בתולדות היהדות בארה"ב. כשנתבקש הרב העכט בראיון עיתונאי שנערך עימו בשנת תשמ"ט להצביע על אירוע דרמטי בחייו, שלא ישכח. סיפר את הסיפור הבא: "יום אחד [בשנת תש"ז לערך] אני מקבל טלפון מהרבי מליובאויטש שליט"א (שעדיין לא שימש כרבי אלא היה חתנו של הרבי הריי"צ). הוא שואל אותי: היית היום במקווה? "כן" - עניתי. "יש לך גרטל?, - "כן". "אז בוא אלי בבקשה". באתי לחדרו של הרבי והוא סיפר לי: "פרופ' אברהם השל רוצה לכתוב חיבור על הבעש"ט והוא ביקש מהרבי שליט"א (הקודם-הריי"ץ) שיואיל לאפשר לו לראות את הסידור של הבעש"ט ואת העמוד שבו רואים שתי טיפות דם. "סתם כך" - אמר לי הרבי - "לא הייתי מעז להתקרב ולגעת בסידור הבעש"ט, אך כיוון שהרבי אמר לי להוציא את זה בשביל להראות לפרופ' השל, אני רוצה לזכות גם אותך בזה". הרבי דיפדף בסידור עד שהגיע לעמוד עם שתי טיפות הדם, ואז הוא נתן לי לאחוז את הסידור ולהסתכל..".

כל גופי נעשה חידודין חידודין כשזכיתי לראות ולהחזיק בידיי את הסידור הקדוש. רק לאחר כמה שעות כשהתחלתי להתאושש מהחוויה החזקה, חשבתי לעצמי מדוע הרבי נתן לי את הזכות הזו? מדוע דווקא לי? הרי כיום בכל רחבי תבל ישנם אולי חמישה אנשים שזכו להחזיק את אותו הסידור!. ואז ניכנסה בי ההכרה מה היא מידת אהבת ישראל והכרת הטוב.

כאשר הרבי קיבל את ההוראה מחותנו הרבי, לטפל בסידור, בודאי התרגש מאוד, ובודאי היה רוצה לעמוד ולהתייחד לבד עם סידור כה קדוש, אבל זה לא מנע ממנו לזכור אותי, אני זכיתי לעזור לו בארגון המוסדות החשובים שחתנו האדמו"ר העמידו עליהם, ראיתי בכך זכות אדירה, אך הרבי החליט באהבתו לחלוק איתי את הרגעים שהוא עצמו כל כך העריך... לא אשכח עד יום מותי את הרגעים השמימיים מול הסידור הקדוש, אך יותר לא אשכח ולא ימוש מליבי, מהי אהבת ישראל ומידת הכרת הטוב של הרבי, הבעל שם טוב של דורנו..."